איך שגלגל מסתובב לו

"היה היה פעם "אמרה המורה חגית "זו הפתיחה הקלאסית ביותר לסיפורים…." המורה אמרה עוד כמה דברים ולבסוף אמרה: "והמשימה שלכם היא לכתוב סיפור ",ובכך חתמה את השיעור ויצאה במהירות לפני שיתחילו כל התלונות….

ברגע שהיא יצאה התחילו הצעקות-"חיה בסרט", "מה היא חושבת שהיא", "בחיים לא", "מורה מעצבנת", אבל דווקא אני, מהאלה שכל הזמן מתלוננים פשוט שתקתי, הייתי מרוצה מהמשימה הזאת…..

"אתם יכולים ללכת הביתה" אמרה המורה לתנ"ך, מיד כולם רצו החוצה, הביתה…                               אני חיכיתי למעיין, אנחנו גרות מאוד קרוב וחוזרות כל יום ביחד.

אז בואו נתחיל מההתחלה – קוראים לי נגה, אני בת יחידה, לאימא שלי קוראים ליאת והיא עובדת בעירייה, ואבא שלי? אבא שלי נעלם כבר לפני 10 שנים. אני לא זוכרת ממנו כלום! פעם אמא הייתה מדברת עליו, אבל היום כבר לא, לפעמים אני קצת כועסת עליו אבל מיד אחרי זה באה הדאגה….

הנחתי את התיק, הוצאתי את המחברת התיישבתי על הספה וניסיתי לחשוב על רעיון, אבל הוא פשוט לא הגיע. לא היה לי רעיון….    כעבור שעה הבית נראה כמו שלג- מלא בניירות מקומטים וילדה בלי רעיון. החלטתי שמחר אנסה, אולי פשוט היום זה לא היום שלי. התחלתי לאסוף ניירות מהרצפה ובדיוק נפתחה הדלת וסבתא נכנסה, אמא של אבא….רצתי אליה בידיים פרושות אבל היא רק צחקה והתיישבה על הספה.

"למה הבית מלא ניירות? "שאלה, סיפרתי לה על המשימה לכתוב סיפור ועל זה שאין לי רעיון.

סבתא שתקה כמה רגעים ולבסוף אמרה "תכתבי על אבא שלך! "על מה לכתוב? על אבא שעזב את הבת שלו?" צעקתי ועליתי בכעס לחדרי.

שמעתי את סבתא עולה, עולה לאט לאט ולבסוף מגיעה ושואלת: "אפשר להכנס?" הנהנתי ,סבתא נכנסה והתיישבה לידי – על המיטה, "את יודעת נוגלה, זה לא שהוא לא רוצה לדבר איתך, הוא פשוט לא יכול."

"איפה הוא?"

סבתא שתקה, ידעתי שהיא מתלבטת אם לספר לי. עברו רק כמה דקות עד שהיא פתחה את הפה ואמרה "אולי עדיף שאימא תספר לך".

ובכך נגמרה שיחתנו,סבתא הלכה.

אמא הגיעה ומיד כשנכנסה שאלתי אותה: "איפה אבא?" והיא ענתה: "מה עם 'שלום'?" אבל כשהיא ראתה שאני רצינית, ישבה על הספה ואמרה לי את שתי המילים שהרסו לי את החיים: "אבא בכלא".

"נוגי,מעין כאן, את יורדת? "שמעתי את אמא צועקת לי מלמטה ואני בחזרה "תגידי לה שאני חולה", זה בערך כל מה שאני ואמא שלי דיברנו בשבוע אחרון ועוד דברים כמו "רוצה מים?" או "את חיוורת, לא אכלת כבר כמה ימים".

אחרי שהיא סיפרה לי את האמת, עליתי למעלה ונכנסתי לחדרי – המקום המושלם להסתגר בו לשבוע הקרוב!

כל יום חברה אחרת באה, לשאול למה אני כבר לא באה לבית ספר, ואני אמרתי שאני חולה, כך היה כל יום במשך שבועיים, עד שיום אחד אמא הביאה רופא ושפסק שאני לא חולה ואני יכולה ללכת לבית ספר, מאז אני הולכת לבית ספר כל יום בעצב ובכעס.

באחד הימים נזכרתי שעוד שבוע אני צריכה להגיש את הסיפור ואין לי עדיין רעיון, אז פשוט העתקתי את הסיפור של אחת מבנות הכיתה שלי, שהסכימה שאני אעתיק ממנה.

באחד הימים באה סבתא עוד פעם כדי לראות מה שלומי….כשהגיעה היא שאלה אותי אם מצאתי רעיון אחר לסיפור וסיפרתי לה שהעתקתי מחברה, ראיתי שסבתא לא מרוצה, ידעתי שהיא רוצה שאני אעשה חדש משלי אבל לא היה לי אכפת, סבתא ניסתה לשכנע אותי, אך לא הסכמתי לכתוב סיפור משלי.

אתם בטח קצת מבולבלים, אז אני אסביר מהתחלה – מיד אחרי שאימא סיפרה לי שאבא שלי בכלא התחלתי לתקוף אותה בשאלות, "מה זאת אומרת? "למה?" אבל היא לא ענתה רק הסתכלה עלי במבט עצוב, התחלתי להתעצבן עליה ואחרי שראיתי שהיא לא עונה פשוט עליתי לחדר שלי ונשארתי שם הרבה זמן, הרבה הרבה זמן.

אני לא יודעת להסביר מה הרגשתי בשבועות האלה, כעס, עצב, דאגה או אולי שמחה. המחנכת שלי ראתה את זה ושאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתה אבל אמרתי שלא ,מאז אני מתחרטת על זה שלא הסכמתי לדבר אתה, כי הייתי כנראה צריכה לשתף מישהו שיוכל אולי לעזור לי.

"אז תספרי לי, מה את מרגישה?" שמעתי את קול הפסיכולוג החמישי שואל אותי, אמא שלי החליטה שאני צריכה עזרה והביאה לי פסיכולוגים למרות שאמרתי לה 1,000 פעם שזה לא יעזור אבל היא התעקשה, אז אני יושבת ומקשיבה ל'חפירות' שלו.

אחרי כמה דקות של שתיקה נזכרתי שאני צריכה לענות לפסיכולוג (מסתבר שקוראים לו חיים), אמרתי בעצבנות :"לא יודעת"  והוא ענה:" אולי יעזור לך אם תפגשי את אבא שלך", שתקתי כמה דקות ואז עניתי: "לא נגמר הזמן שלנו?" לא חיכיתי אפילו לתשובה שלו ,ישר קמתי מהכיסא שלי ויצאתי מהחדר, תפסתי את האוטובוס הראשון שמגיע לבית שלי והתיישבתי באחד הכיסאות הפנויים באוטובוס.

אחרי כמה דקות של נסיעה שמעתי קול לידי, הרמתי את הראש ולהפתעתי הרבה ראיתי את לירון! הייתי בשוק ,לירון! ידעתי שהיא תהיה העזרה הכי טובה שלי, למה שעובר עלי בשבועות האחרונים. לירון זו בת דודתי ,בת 22 גדולה ממני ב 10 שנים אבל עדיין הפתרון לכל בעיה! אני ולירון לא נפגשות הרבה בגלל המרחק וגם בגלל שאין זמן, אבל אני עדיין אוהבת אותה.

כשהיא קלטה שהיא יושבת לידי, היא התחילה לחבק ולנשק אותי ואני רק צחקתי וסיננתי "אז בסוף יצא משהו טוב מהפסיכולוג הזה" ,"איזה פסיכולוג?" שאלה לירון בתמיהה ואני עניתי גם בשאלה "את יודעת מה קרה לאבא שלי?", "כן ,גילית את זה ,אה?,  אמרתי להם שזה יקרה מתי שהוא אבל הם פשוט לא הקשיבו לי!", ענתה לירון בעצבנות תוך כדי שהיא בודקת הודעת בווצאפ. "מה כל המשפחה יודעת מזה? ,"שאלתי "כן" ענתה לירון והמשיכה: "אבל זה לא שאבא שלך עשה משהו רע, הוא פשוט טעה קצת." ואני בחזרה: "מה הוא עשה בכלל?" לירון רצתה לענות לי אבל היא הייתה צריכה לרדת מהאוטובוס אז צעקה לי תוך כדי ירידה מהאוטובוס :"ביי, נדבר" ונעלמה כלא הייתה.

לפחות העלתה קצת את המצב רוח שלי ,חשבתי לעצמי וחיכיתי לרדת מהאוטובוס, ופתאום שמתי לב שהנהג מאבד שליטה על ההגה והאוטובוס מתחיל לנסוע מצד אל צד, ואז ראיתי את זה בא! ראיתי את המכונית הצהובה הזאת באה נכנסת לתוך האוטובוס ו….זהו מאז אני לא זוכרת כלום.

הדבר הבא שאני זוכרת זה שקמתי וראיתי את עצמי בבית חולים (או לפחות מה שזה נראה – הכל לבן! פשוט צבע מעצבן!) ואת אמא ועוד איש מוזר מדברים עם הרופאה בדאגה. כשאמא ראתה שקמתי היא באה לחבק אותי בחיבוק ענק !חייכתי בחזרה ושאלתי אותה: "מה אני עושה פה?" והיא התחילה לספר כל מה שקרה מאז שאיבדתי את ההכרה: "המכונית הצהובה נכנסה באוטובוס ומכיוון שאת היית מאחורה זה פגע רק בך, עד עכשיו לא היינו בטוחים בכלל שתחיי אבל קמת, התעוררת ו…."אמא ניסתה לסיים את המשפט אבל קטעתי אותה בשאלה: "אפשר ללכת כבר?" אמא לא ענתה לי, רק הסתכלה עלי בשתיקה ובמקומה ענתה הרופאה :"לצערנו הרגליים שלך פגועות, פגועות מאוד וזה משהו שאנחנו לא יכולים לטפל בו, לצערנו הרב הרגליים שלך יהיו משותקות לכל החיים ,אבל אל תדאגי אנחנו עושים את כל המאמצים שכל שאר הגוף יהיה בסדר". הרופאה סיימה בחיוך מזויף והלכה במהירות. הסתכלתי לכיוון שהרופאה הלכה בפה פעור! אני נכה?! אני אצטרך לנסוע כל החיים שלי בכיסא גלגלים? את זה לא הצלחתי לעכל! חשבתי על כל מה שאני אפסיד – את הטיולים, את שיעורי הספורט שאני כל כך אוהבת, את הריצה השבועית שלי עם הבנות, את האימון השבועי שלי!

אבל הכי הכי הכי פחדתי, פחדתי איך יגיבו שיראו אותי! איך יסתכלו עלי ברחמים שאני פשוט לא אוכל לסבול, איך הפכתי ממלכת הכיתה בריצה לזאתי שלא יכולה להשתתף בכלל בשיעורי ספורט ובטח ובטח לא לרוץ. חשבתי, פשוט חשבתי. מה שקטע את החשיבה שלי (שהייתה בעיקר לבהות בקיר ולבכות) זה צלצול הטלפון של אמא, שצלצל ולא הפסיק לצלצל במשך המוןןן זמן, גם כשחזרנו הביתה התקשרו אלינו כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה.

באו אלינו מלא אנשים (בעיקר החברות שלי) והביאו עוגות ,עוגיות פרחים ועוד מלא דברים…שנאתי את ההרגשה הזאת! שנאתי שמסתכלים עלי ברחמים כאלה ,לא אהבתי את זה!

אנשים באו והלכו, אבל תמיד נשאר אותו מישהו שישב בצד מסתכל עלי ושראה שאני מסתכלת עליו מיד הפנה את המבט לטלפון שלו. האיש הזה הגיע כל יום הראשון והלך האחרון, לא ידעתי מי זה ניסיתי להיזכר, אולי זה אחד החברים של אמא או איזה שכן אבל לא, פשוט לא ידעתי מי זה!

אחרי כמה ימים שאלתי את אמא אודות האיש הזה, והיא ענתה לי שנדבר בסוף היום כשכולם ילכו הנהנתי ו"נסעתי" להגיד שלום לעוד חברה שבאה לבקר אותי. יש משהו שאני חייבת להודות, הדבר היחיד הכיף בכיסא גלגלים הוא שאפשר לנסוע ולהגיע הרבה יותר מהר לכל מקום אבל זה הדבר היחיד הכיף בזה. עם הדגשה על היחיד! (אה, נכון נזכרתי, יש עוד משהו כיף בדבר הזה – בגלל שבאים הרבה אנשים אמא קנתה מלא עוגיות ועוגות וזה כל כך טעים, אבל חוץ משניהם – זהו!)

בסוף היום, אחרי שכולם יצאו ואמא סגרה את הדלת ונופפה לאיש המוזר שלום, היא התיישבה על הספה באנחה. "אמא", נענעתי אותה "מי זה האיש הזה?", אמא הזדקפה, ראיתי שהפנים שלה הפכו להיות רציניות (למרות שגם ככה היא כל הזמן רצינית). וענתה לי: "שלשום אבא שלך…" קטעתי אותה בתגובה מעצבנת: "עוד פעם אבא?!"  אבל היא התעלמה מהערה והמשיכה לספר: "אבא שלך השתחרר מהכלא הוא עבר חמש שנים של שהייה בבית הכלא, וקיבל שנה חופש על התנהגות טובה, כי אחרי הכל אבא שלך לא עשה כלום אבל רק הסתבך קצת ולא ידע איך לצאת מזה….אבא שלך נכנס לחובות עצומים ולא היה לו איך לשלם את זה,אני באותו הזמן עדיין הייתי בלימודים ולא הרווחתי כסף ואת אבא שלך פיטרו מהעבודה בגלל שאחד החברים שלו בגד בו ואמר עליו שהוא גנב כסף מהחברה שעבד בה למרות שהוא גנב ולא אבא שלך. אבא שלך היה חבר טוב ולא היה לו לב לתת לחבר שלו את הקנס – ולכן הוא היה צריך להחזיר את כל החוב בעצמו. אני כעסתי עליו, דרשתי שיגיד לחבר שלו להחזיר את החוב, אבל לא, אבא שלך לא הסכים! למנהל של אבא שלך לא הספיק רק שהוא ישלם לו את החוב (העצום), אלא בנוסף, הוא גם פיטר אותו ו…. אבא שלך נשלח לכלא לשש שנים, ואני?אני כעסתי, כעסתי ותוך כדי גם דאגתי, ואז עשיתי את הטעות של החיים שלי! החלטתי לנתק את הקשר ביני ובין אבא שלך, אבא שלך התקשר אלי כמעט בכל יום ולא עניתי לו, בכל יום הולדת שלך הוא שלך לך מכתב אבל אני זרקתי אותו לפח…לא רציתי שום קשר אתו והייתי בטוחה שגם אני לא ארצה שום קשר! עד שאת התחלת להתעניין ואז בדיוק הודיעו לי שהוא משתחרר וזהו זה כל הסיפור…."   אמא סיימה את הסיפור, ואחרי כמה דקות של שתיקה אמרתי לה: "אז את אומרת שהאיש הזה היה אבא", אמא הנהנה והסתכלה עלי כדי לראות את תגובתי, שתינו פרצנו בבכי והתחבקנו. אמא אמרה תוך כדי בכי שהיא יודעת שקשה לי עם כל מה שקרה עם תאונת הדרכים, אבל אני התעלמתי מהערה הזאת, רק המשכתי לבכות ולהתחבק עם אמא.

עבר שבוע – הגיע היום הראשון שאני אלך ללימודים מאז שעברתי את התאונה, פחדתי.

עוד פעם חזרה אלי ההרגשה שיצחקו עלי לא ירצו לשתף אותי ויסתכלו עלי במבט של רחמים, הדבר שאני הכי לא אוהבת…. האמת שרק רציתי להחזיר את הגלגל אחורה, רציתי לחזור ליום שהמורה סיפרה על העבודה ולשנות אותו, אבל ידעתי שזה לא יקרה…

נכנסתי לכיתה ושמעתי צעקה של "ה-פ-ת-ע-ה-!" חייכתי והלכתי בביישנות אל מקומי או יותר נכון נסעתי בביישנות אל מקומי, חייכתי, הייתי בטוחה שכולם יצחקו עלי אבל, לא! בדיוק ההפך! כולם שמחו איתי ואז פתאום שמעתי את מעיין קוראת "בואו נעשה תמונה", היא באה אליי חיבקה אותי וצעקה: "צ'יז'".

כשחזרתי מבית הספר באחד הימים ראיתי את אבא שלי ואימא שלי מדברים, הסתכלתי עליהם במשך כמה דקות ואז הם קלטו אותי. שניהם קמו, אבא ניסה להסביר, אבל אני ידעתי שזה לא אשמתו רק התנפלתי עליו בנשיקות וחיבוקים…..אבא חזר לגור איתנו ו…..

היום אני בת שלושים, אם לשני ילדים מתוקים, עדיין עם המוגבלות שלי – עם כיסא הגלגלים, אבל מאז למדתי שזה לא מונע לעשות ממני כלום! אני משחקת בקבוצת כדורסל ויש לי 2 גביעים של אליפות העולם… אני עובדת כסופרת. כתבתי המון סיפורים, אבל יש סיפור אחד שאני הכי אוהבת,

הסיפור שלי!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן