דרך משלי/ אפרת דודביץ

סחרחורת. את רואה ירוק בעניים ,כחול וגם קצת אדום.

את לא מבינה איפה את, מי את או מה את ,את רק מבינה שמשהו חסר לך: אוויר.

את מנסה לנשום ,אבל מה שאת מרגישה זה כאב חד מפלח את גרונך יחד עם הנשימה.

את מתחילה לבכות ולצרוח,צבעים מרקדים מול עיניך, ואת רק נכנסת לתפקיד, לעולם החדש הזה, מנסה להסתגל, להתרגל, אבל לא יכולה לדבר רק לבכות.

והנה את גדלה,

מתפתחת,

מגלה עולם גדול,

עולם חדש,

את העולם שלך,

האישי, הפרטי.

וקול פנימי  קורא זועק אליך ,לבא החוצה,

לשבור את הזכוכית, את החומה הזאת שמפרידה, בינך, ללבך.

בין הרצון לברוח בין הרצון להתקרב.

בין הרצון להיפתח בין הרצון להסתגר.

כן. להסתגר, להסתגר בתוך עצמך, בכדור שלך, בעולם המוגן שלך,

שלכולם הדרך אליו חסומה, ורק לך יש את המפתח ביד.

המפתח הגדול שכמו קורה אליך להשתמש בו ולפרוץ את הדלת שמובילה אליך,

אל כל הרצונות שלך שסותרים זה את זה.

ואת גדלה מסובכת מפנים שלווה מבחוץ.,

רוצה להגיע אל המקום הגדול הזה,

להתקרב, לגעת ואז מיד לקפוץ החוצה אחוזה בהלה.

ואת רוצה למצוא חברות, אך עוד לא מאצת את עצמך,

והנה בכל זאת את עושה את הצעד הראשון.

רוצה לרוץ קדימה, אך מלאת חששות,

ואת מגיע לשם ממלאת את החלל הריק שנשאר.

ומתחילה דרך חדשה.

את הדרך שלך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן