הנער והילדה

בקיבוץ שלנו גר ילד שקוראים לו אמיר בראון. אמיר בראון הוא טיפוס שאף אחד לעולם לא יצליח לקרוא. לאמיר יש מנהיגות, פאסון, אדישות, מסתוריות ומלא חספוס, הוא יותר גברי מכולנו והכי טוב בכדורסל, הוא כבר מטר שמונים ויש לו קצת זיפים. הבנות חולות עליו וחלק מהבנים מקנאים בו. עד כיתה ז' הוא היה המנהיג שלנו. הוא אוהב לסחוב דברים כבדים ולעזור לאחרים, בעיניים שלו יש מבט חודר ואמת שרק הוא יודע. כולם יודעים משיחות איתו את מי הוא אוהב ומי לא. איזו קבוצת כדורסל ואלו אנשים, הוא יודע לדבר על כולם, רק על עצמו לספר לא ידע. כולם הכירו אותו, חלק אהבו או קינאו, אבל לדעת מתי הוא עצוב, שמח, כועס או נעלב?

אמיר מסתורי, אדיש ומחוספס. יש בו איזשהו קסם אפל, או משהו חזק שנכנס בו בגיל 7 ואף אחד מאיתנו לא מבין, למרות שהוא בא מבית טוב, אולי זה פשוט מי שהוא… ואנחנו תמיד אמרנו: לאמיר אין רגשות, הוא לא צריך רגשות. כראוי לבנים בחטיבת הביניים לחשוב.

כשאמיר הולך לו ברחוב, כמו מלך התרנגולים, ציפורים פוסקות ממעופן, שוטרים ממרדפיהם ואופים מלחמניותיהם, כל האימהות מצקצקות בלשונן מהחלון, שפמו של מזכיר הקיבוץ בכבודו ובעצמו סומר בהתרגשות, ורק אמיר שלנו- אדיש. כל הקיבוץ מקבל עליו את האינדיבידואליות של ילד אחד בן 13 וחצי. אמיר- הבן של בראון מהשזיפים.

בתפילת שישי בבית הכנסת הזכרתי לאמיר שבערב יורדים למגרש לשחק, הוא הנהן באדישות וחייך אליי. בדרך למגרש אספתי אותו משולחן השבת, והלכנו שנינו לעבר המגרש. היה ערב חם, אבל איכשהו לידו אני קפאתי. עברנו אצל כל מי שגר בינינו לבין המגרש והתחלנו לצעוד בירידה. אמיר הביט קדימה באדישות מזויפת. כרגיל, הייתה לו בעיניים אמת שרק הוא ידע, "כואב לי טיפה הראש" הוא מלמל לעברי בלחש, שיואל, בני ואבי לא ישמעו חלילה. טפחתי על כתפו וזרקתי איזו בדיחה, כמנהגי ברגעי אין-מילים. תמיד זה ככה- שנינו מנהיגים , אבל מנהיגים מסוג שונה בתכלית, אני אוהב אותו באמת, אבל משהו בו מפחיד אותי ולא מאפשר לי להתמודד מולו, בסוף זה תמיד ייגמר בבדיחה. בסוף זה תמיד מוביל אותי לחשוב איך בכיתה ה' הוא נהיה חבר של איילת למרות שהבטיח לי שלא יהיה, ושהיום היא לא מעניינת אותי כי אני כבר בכיתה ח' ואני הרבה יותר בעניין של נועה, שכמובן מטורפת עליו למרות שזה, כמובן לא מעניין אותו. ואני, כמובן, אתבדח על זה מתישהו. כמובן. עברו 3 שנים מאז אותו מקרה, וזה עדיין מרתיח אותי, זה כבר לא הכסף מעצבן, זה העיקרון! המשכנו ללכת בזמן שהמחשבות שלי כבר הרחיקו מאיתנו, עד שהגענו למגרש והתחלנו לחלק קבוצות, יותם כמובן בחר אותו ראשון, ואני את רועי. תוך כדי חלוקת הקבוצות אמיר לקח את הכדור וקלע ככה בסתמיות מפחידה 4 שלשות רצופות, כאילו אף אחד לא שם לב, למרות שכולנו הבחנו. רק אני, לעומת זאת, הבחנתי בכאב הראש שלו מחמיר ומטשטש אותו. אבי רק הביט עליו בהערצה, ויואל בקנאה מופגנת. כולם מפגינים את הרגשות, ורק אמיר…

התחלנו לשחק, התחיל להתקרר, כולם לובשים עוד שכבה, ורק אמיר…

במהלך המשחק, איכות המשחק של אמיר ירדה והוא ממש סבל. החלה אמיר ונהיה כאחד האדם? 10 דקות, רבע שעה, ואיכשהו, רק אני, חברו הטוב ביותר, מסוגל להבחין, כשכולם סתם סוגדים לו. באחת ההתקפות הוא נעצר באמצע חדירה מתפרצת ונאנק בברכיים רועדות, אני בשוק, אמיר מונע מהעיניים המשתוקקות של חברינו סל כזה רק בגלל כאב? לפתע הכדור נשמט מידיו והוא פלט זעקת כאב נוראית, כולם קפאו למראה אמירנו האדיש והיקר סובל ככה. רק אני ניגשתי אליו ברעד: אמ.. אמיר? להזעיק אמבולנס? הוא לא ענה לי, הרעד מברכיו התפשט לכל גופו והוא כמו חולה פרקינסון, עדיין עומד, וכאילו בכל רגע עומד להתפוצץ. בפסגת מצחו נגלה קו דק, אולי סדק, שהמשיך ברעש פיצוח קל להימתח, כולנו נכנסנו להלם ולא יכולנו לדבר, אפילו אני. ואז נמתח הסדק לאורך הפנים ואמיר ממש צורח צרח. אוהד נמלט מהמקום בבכי. הסדק המשיך את דרכו לצוואר, ואני בלעתי את הרוק בחשש, לחזה, בני התחיל למלמל משהו, לבטן, עד הטבור, כולנו נאלמנו דום כי אין תגובה טבעית מזאת למראה אמיר חסר האונים, כשתכירו תבינו. הסדק ירד עוד קצת ובכל הזמן הזה אמיר נאנק מכאביו. הרעד החל להיות נוראי והוא הוציא קצף מפיו, הוא נראה כאילו הוא הולך להיזרק או להתפוצץ. ופתאום, זה לקח חמש שניות, הסדק נקרע בפראיות ברעש נורא שעורר בי בעתה, בקריעת גידים ואיברים והתפרצות דם מחרידה יצאה מבין איבריו של אמיר, ממש מתוכו, ילדה קטנה מגואלת בדמו הקר והשותק, מנקה מעליה את הקישקעס האדישים שלו. היא יצאה והחלה לבכות ולגדף ולצרוח על איזה משהו שקשור לזה שקשה לה בלימודים, והיא מרגישה ולא מוערכת, והיא רוצה אהבה וכל החרא הרגשי המשתפך הזה, באותם ימים קראנו לזה כך, תלמידי חטיבה גאים ושחצנים שכמונו, אבל האמת שבאותו רגע ממש לא יכולנו להקשיב. יואל התעלף, כולם היו בהלם, ואני הקאתי. אבל מתוך ההלם שלנו היא המשיכה לדבר ולשאול שאלות כמו ילדה תמימה ורגילה בת 7, מה שהיא בעצם הייתה.

החודש הבא היה בלשון המעטה החודש המוזר בחיי. לכל מקום באותו קיץ הילדה הקטנה הלכה איתנו וגררה אחריה את אמיר הקרוע והמפונצ'ר, כאילו היה בובה או שמיכה קרועה, ככה, מלא בדם קרוש, עם חצי קיבה ושארית עין. היא ישנה במיטתו, אכלה מצלחתו, וזה נראה לה טבעי, למעשה, זה נראה לכולם טבעי. חוץ מאיתנו, החברים, אף אחד לא שם לב להבדל. לכל מקום אשר הלכה הילדה היא בכתה או התלוננה על שקשה לה בלימודים, שהיא פגועה, שהיא לא מוערכת. כעסה על הוריה, על חבריה, עלינו. שמחה, רקדה, התבדחה, ייעצה ושאלה, ובקיצור-הביעה רגשות ללא סוף, לא חשבה על מה יהיה מביך או מוזר לפני שעשתה דברים, היא פשוט עשתה, חלומו של כל אחד, כן, מה ששמעתם. באיזשהו שלב, אחד אחרי השני חבריי שכחו שהיא בעצם לא אמיר ורק אני הייתי מודע לכך שהיא ילדה קטנה, באותו זמן היא פשוט הפכה להיות אחת מהחבר'ה, ילדה שגובהה וגילה הוא חצי משלנו, ולא שמנו לב שהיא לא אמיר, ומי שכן, אני ואולי יותם ואבי, זה לא הפריע לנו, כי חיבבנו את הילדה הקטנה. בכל פעם שבכתה ליטפנו את שיערה, כל פעם ששמחה, צהלנו איתה, כל פעם שנעלבה או כעסה הקשבנו לסיפור והרגענו אותה. והיא ייעצה לנו בענייני בנות, לימודים, חברים, ממש כמו אדם בוגר. כך שאו שהיא גאונה, או שהיא חייבת להיות אדם בוגר. ואל תשאלו אותי מה ומי היא בדיוק, כי אני לא חושב שאני יכול לענות על זה.

הילדה הזו הפכה לגיבורה שלי, באמת, לא יודע מדוע. היא הזכירה לי את אמיר עצמו, אבל לא הייתה בה את אותה אדישות כאילו גברית שרק אני מצאתי כמעצבנת. האם היא באמת אמיר, כמו שכולם התעוורו וחשבו?

פעם אחת התיישבתי לידה ושאלתי: "תגידי, מי את?", "מה זאת אומרת? אני אמיר", ענתה בקול צפצפני. "באמת?" שאלתי. "באמת." ענתה, וזה כלל לא סיפק אותי, "אתה בטוח?" "אריק, מה יש לך היום?" "איך זה שאתה ילדה קטנה?" "מה? ילדה קטנה? מה אתה רוצה אחי, הכל בסדר?" "אמיר, זוכר את הלילה במגרש שלא הרגשת טוב? מה קרה שם אמיר?" ,"די כבר להזכיר את זה, מה אתה מתגרה בי? לא בכיתי, נכנס לי משהו לעין, מאז כולם קוראים לי ילדה, ובייחוד אתה, מה יש לך?" "לי? שוב פעם זה? אתה לא רואה שאתה ילדה בת 7?" הוא הלך בכעס. כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שחבל שכרגע הוא ילדה קטנה כי אני ממש הייתי רוצה לראות את אמיר האמיתי כועס ובוכה וצוחק וצועק…

במהלך הימים הבאים באו אליי בני ויואל ואבי וכל שאר השפוטים של אמיר וסיפרו לי שזה מגעיל מצדי לדבר אליו ככה, בייחוד כשהוא מתחיל להיפתח…

"מתחיל להיפתח? כל הגוף שלו נפתח במגרש חבר'ה, הוא ממש הפך לילדה קטנה"                       "עוד פעם הסיפור הזה עם הילדה?"                                                                                        "מה, אתם רציניים? היא ממש יצאה לו מהגוף!"                                                                      "אריק, מה נהיה ממך? טוב אנחנו הולכים לאמיר לשחק כדורסל, רוצה לבוא לקרר את הרוחות?"      "הוא לא יכול לשחק, משום שהוא רק ילדה קטנה" "טוב אריק" "נשבע לכם" "בסדר" "חברים, באמת!" "אריק.."

בשבועות הבאים הייתי די לבד עם עצמי, רוב הזמן אפילו מבחירה. שאלתי את עצמי כל כך הרבה שאלות: מדוע אמיר נהפך לילדה? מדוע רק אני רואה את זה? בהתחלה כולם ראו אבל זה התערער בהדרגה, מדוע רק אני רואה את זה עכשיו? אני משתגע? ואם הילדה הזו אכן אמיר, ממתי אמיר כזה רגיש? מה קורה בחיים שלי? איפה המצחיק של השכבה שהיה אני? הרהרתי לי ונהייתי מרוחק ומבודד וממש קר וציני, נהייתי לא אני, נהייתי החבר הכי טוב של עצמי, נהייתי אמיר!                 ברגע שהתחלתי להבין שנהפכתי להיות אמיר, והתחלתי להתייחס אל עצמי בהתאם, הייתי מפוצץ בכאב, ומוקף בחברים, אך איכשהו מרוחק מדי בשביל להוציא את הכאב הזה. הרופא אמר שגבהתי בעשרה סנטימטרים בשלושה חודשים, עקפתי את הממוצע המשפחתי ואבא שלי קנה לי מכונת גילוח, הבנות היו מסתכלות עלי ומצחקקות כשקלעתי שלשה אחר שלשה בחוסר רגש מופגן, וכל החבר'ה הסתכלו עליי. כולם מלבד אמיר, שחזר להיות חבר שלי כמו בעבר, עם שותפות שווה ללא יחסי שופט-נשפט, כמו שהיינו בעבר, אף על פי שהוא ילדה קטנה עם שמלה ואסטרוגן וכל הדברים של הבנות שהיינו מכנים עד כיתה ה' "איכסה". ומרוב שפרקה עלינו הילדה הקטנה כאב, היא הפסיקה לסבול רגשית והפכה להיות הבחורה הכי מצחיקה ורגישה בחבורה, ממש כמו שהייתי בעבר. ועם כל ההערצה כלפי בחודשים האחרונים, נראה שכולם נהנים יותר ממני ממש כמו שחשבתי על אמיר בעבר. לאט-לאט הפכה הילדה להיות ילד, ולגבוה, ולגדל זיפים, והיא ממש חזרה להיות אמיר, רק שהוא גידל שיער והיה הרבה יותר מחויך וכיפי מאמיר הקודם, והרבה יותר שמח ומסופק ממנו. אמיר ואני החלפנו תפקידים, הוא כבר לא שמר לעצמו את האמת שלו, עכשיו היה זה תפקידי. עד אותו ערב שבת שבו התחלתי לחוש כאב ראש בדרך למגרש. אך בכל זאת, לא הפגנתי חולשה. אמיר טפח על כתפי ואמר לי בחיוך להירגע, אני עכשיו שחקן טיפה יותר טוב ממנו. במהלך המשחק כאב-הראש שלי החמיר כל כך ששמטתי את הכדור בצרחה, כולם הביטו בי בתדהמה, ואני הרגשתי סדק נמתח לאורך מצחי..

 

 

 

תגובה אחת
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן