הסלוגן המריר של החיים:
לא היו להם שמות. הרי מה הטעם? הם היו תמיד ביחד, וממילא לא היה אף אחד אחר שיקרא להם. העור שלהם היה לבן יותר מדף חלק, צחור יותר משלג. עיניו של אחד מהם נטו לעיוורון, אבל למה שיבחין? הם מעולם לא שמעו על המושג "ראות תקינה", קל וחומר שלא דיברו עליו ביניהם.
הם היו שלושה בני-אדם, טאבה בשפתם. הם לא התוודעו בחייהם לשפת אנוש, והתקשורת המעטה שהייתה ביניהם הייתה במילים החורקות שהמציאו בעצמם. 21 היה גילם, אך זה לא שינה להם כהוא זה. לא הייתה להם דרך לדעת שזמנם קצוב, שיגיע יום בעוד שנים ארוכות וטובות וחייהם יגיעו לקיצם. איך תדע מהו המוות, כשלא פגשת מימיך אדם פרט לשני אלה שמולך?
כל עולמם היה החדר הגדול ההוא, שבו נולדו שלושתם בתור ניסוי מטורף, ואשר בו בילו את עשרים ואחת שנותיהם הבאות מבלי להכיר שום דבר אחר.
אוכל הם קיבלו מדי זמן מה, כנראה באקראיות. הם למדו על בשרם, ובעיקר על קיבתם, שהמזון יגיע רק אם יעצמו את עיניהם, כולם, לזמן ממושך מספיק. או אז הם ירגישו לשניות ספורות תחושה זרה על פניהם, תחושה שאנחנו עשויים להגדיר כמשב רוח קליל והם יגדירו כיד האלוהות, ויש מאין (לפחות מבחינתם) יתגשמו שלוש צלחות גדושות בכל טוב, לעיתים בליווי בגדים חדשים עבורם. הם אף פעם לא תהו איך מופיע סתם כך אוכל בדיוק לצורכם, ממתין רק להם שינעצו בו שיניהם- לפי אוצר ידיעותיהם המוגבל ביותר, כך מגיע אוכל, וכך היה תמיד.
היו להם רגשות, אך הם היו מנותבים לפרטים שוליים בעליל. הם ייחסו חשיבות עצומה למרחב- כשכל חייך עומדים על כמה מטרים רבועים, אתה נוטה להעניק תשומת לב רצינית לכל מילימטר.
וכך קרה שהם פיתחו חוקים משונים בל-יעברו, ואכפו אותם בכבדות. כך, למשל, כל אחד מהם היה צריך להוכיח את טהרת כוונותיו בכדי להיכנס לטריטוריה של חברו, וזאת בפני השלישי בקבוצה שהחליט לבסוף אם תינתן הזכות הנכספת.
עוד בעיה הייתה הרעש. הם, שלא שמעו המולת עיר סואנת מימיהם, הופרעו מקול צליל, חלש ככל שיהיה. נשימה חזקה מדי של חברם הייתה מוציאה אותם משלוותם. שיעול היה משלח גיצים במוחם. קול דיבור פתאומי כבר היה הופך למריבה של ממש. ועל כן- המרעיש נענש בחומרה. הוטל עליו לשבת על כיסא מתנדנד-קלות וחסר משענת, במקום על אחת הספות שהוצבו בחדר, לזמן בלתי מוגבל.
אך לא רק כעס וטינה עוררה ההגזמה הרגשית הזו- הם התמלאו שמחה בקלות שתגרום לכל אדם סטנדרטי לקנא.
בנקודה זו צריך לציין שהחוקר שבחלקו האחריות למצבם העגום ועוזריו לא היו חסרי אנושיות לחלוטין. הם לא החסירו מהבנים דבר החיוני להישרדותם, ובהחלטה מושכלת הוסיפו גם כמה משחקים שיארחו להם לחברה בשנותיהם הבודדות. אחד מהם היה פאזל- פאזל מורכב, בן 1000 חלקים, שמציג – מה אם לא – את ביתם ובה בעת כלאם, את החדר הפשוט ההוא.
עכשיו, מוכחים להבין כמה משמעות הייתה לפאזל המסכן מבחינתם. הוא היה יותר מאשר אתגר, הרבה יותר; הוא היה מטרה. תוצאה עיקשת של חוסר ייאוש או ידיעה; הגבול הצר שבין תקווה בקנה מידה עצום לנחישות קרה ששום דבר לא יעצור אותה; האמונה פורצת הגבולות שאם יפתרו את הפאזל הזה, רק אם יפתרו את הפאזל הזה, דברים יתחילו להשתנות.
אז רק דמיינו לכם, במבט תוהה ובצל של חיוך, איך נראה היה הרגע שבו החתיכה האחרונה הונחה במקומה בחגיגיות… את הפיצוצים האדירים שוודאי חרכו את ראשם שעה שצעקותיהם הדהדו בחדר, כשלא הצליחו להתאפק עוד… את צליל הקררררראחחחח שנשמע מהספה כשקפצו עליה מעלה- מטה… את שריריהם הבוערים אחרי דקות, שעות, ימים של ריקודים בלתי פוסקים…
ואם תנדדו מעט הצידה בשבילי הגיגיכם, תוכלו לתאר לעצמכם את מעבדת המצלמות: את העוזרים של החוקר פוסקים מעיסוקיהם ומתקבצים סביב המחשבים, בלתי מורגשים… את הפסיכולוגים הבכירים, רושמים לעצמם הערות בקדחתנות… ואת החוקר עצמו, אצבעותיו משולבות, מחייך אליהם חיוך מלא גאווה, אך נד בראשו ברחמים… כמה שהם לא מבינים. הם עמלו, טרחו, טיפחו את סבלנותם וחידדו את ריכוזם. אין ספק שהם עבדו קשה, אבל לשווא. מלכתחילה הם לא היו בכיוון. התקדמו, אבל בדרך לא נכונה. הם נטפלו לקטנות, חיפשו תשובות במקומות ריקים מהן, שאבו את מעיין חוכמתם ממדבר צחיח.

גם הבנים התחילו להבין את זה אחרי זמן מה. לפחות אחד מהם, הגבוה מכולם.
הגבוה היה שחור שיער: שערו הארוך, שלא סופר מעולם, השתפל גלי ומלא קשרים על גבו. תווי פניו החדים ואפו הארוך שיווי לו מראה זועף, אף שלא היה כזה, ומבטו החודר הוא שהקנה לו את המשמעות העמוקה שנלוותה לעיתים למילותיו.
הוא לא ידע, אך במצב אחר, בחיים אחרים, הוא היה הטיפוס הלמדן. מגלה הארצות, הסקרן, שתובע עוד ולא שבע מידע עד שדרך על כל פיסת אדמה, עד שטייל בכל יבשת ויבשת דרך כל מסלול אפשרי.
הוא יכול היה להיות מומחה לשפות- אך במקום זאת הוא נאלץ להתבטא בשפה שעוד בחיתוליה.
הוא יכול היה לאגור ספריות שלמות של ספרים שהוא קרא- אך הוא לא ראה דף אחד לרפואה, שלא לדבר על מאות כאלה כרוכים בכריכה אחת.
הוא יכול היה להתיידד עם אנשים בקסמו האישי- אבל לא! הוא לא היה יכול! עם איזה אדם בדיוק הוא יתיידד?
אך למטבע יש שני צדדים. לעתיד לבוא, הפסיכולוגים אשר משתתפים בניסוי ולא מפסיקים להתווכח, יסכימו ביניהם על דבר אחד- על התנהגות של אדם ישפיעו הסביבה והאישיות באותה מידה. ומה שזה אומר- הו, מה שזה אומר! בהיקש לוגי בסיסי, המשמעות תהיה שיש עוד תקווה. עד עכשיו הסביבה השתלטה עליו, התנכרה, דחקה אותו לכדור מצונף בפינה. אבל היא רק חצי מהמשוואה! עכשיו הגיע זמנה של האישיות שלו לתפוס את מקומה הראוי, והיא לא תהסס לעקור בדרך כל מה שהפך אותה לצל של עצמה. ולרוע מזלם של החוקר ושות', הגבוה היה פיקח.

רבים בעולמנו מאמינים שיש משהו מעל, משהו ששולט ומשפיע על הכל, למרות שהם לא רוצים להודות בכך. הגבוה והאחרים הוכיחו שכל עוד אין תרבות שעוטפת אותך ולחץ חברתי שמשבש לך את המח, הנטייה להאמין היא טבעית יותר מלנשום.
ומשם הגבוה החליט להתחיל. אם יש מישהו שיכול לשנות, זה יהיה המשגיח של הכל.
אז כמו פעמים רבות אחרות, הוא התיישב בישיבה מזרחית סמוך לחלקת הרצפה בה נהג האוכל לצוץ משום מקום. האחרים מיהרו להתיישב לצידו. היה זה עוד חוק- לא מפקירים חבר בעת רעב. על בוהן מעבר לגבול היו פורצות מלחמות עולם, אך אם רק הייתה בטנך מקרקרת- כולם לצידך.
הם עצמו עיניים לאט, בתחושת ציפייה. הגבוה היה יכול להישבע שגם חבריו לידו מרגישים את המתח, את הזמן נמתח ונמרח ואז חוזר לקדמותו כמו קפיץ, ושוב מאט, ולו כדי לשגע אותם, אותו. שניות שהפכו לדקות, לשעות, למאיות, לחודשים, לרגעים מיקרוסקופיים ואז שוב לשניות נורמליות- כצינור מתפתל שמוחץ אותם, מוציא את האוויר מריאותיהם, מתהדק ולוחץ ונלחץ, נלחץ, חונק, ולבסוף,בנשיפה ארוכה כמו הנצח ומייסרת יותר ממנו, משתחרר.
ואז הגיע משב הרוח – יד האלוהות – והגבוה קרס. האם הוא מסוגל להביט בדבר הזה שהשפיע על כל מאודו? זה לא גדול עליו, הפלא הזה? זה עלול לשנות הכל, הוא ידע את זה בתוך-תוכו… הוא התעשת. זה בדיוק מה שהוא רצה. שינוי, מושג מעורפל שהוא חשב עליו ללא הרף. הוא מודה- מרחוק, בתכנונים, האפשרות נראתה מושכת יותר. אבל אסור לו להיות פחדן. הוא חייב לעשות את זה. והוא פתח את עיניו, בדיוק בזמן…
כדי לראות פתח בקיר נסגר במשב רוח. רק
משב
רוח.
לא הייתה לו ברירה אחרת- הוא קם וצרח.
הוא מעד על העיוור-למחצה, בחור כפוף קמעה בעל תווי פנים עכבריים, והפיל בדרך גם את השמן, הבלונדיני. השמן נחבט בחוזקה בקיר ודמעות החלו לזלוג על פניו. מבוהל מהתופעה המוזרה בצורת נוזל שמתיז מהעיניים, התחיל לצעוק גם.
זה רק ליבה את זעמו של הגבוה- הרתיח אותו שהשמן מקובע כל כך, מפחד כל כך מהלא-ידוע.
בשאגה מקפיאת דם הוא הסתער על הקיר ונגח בכתפו בפתח החתום. כאב לו, כאב שהתמוסס בשולי תודעתו. הוא דרך על שברי חרסינה ועיסה שפעם הייתה אוכל.
והוא המשיך והמשיך לנגוח, אחוז אמוק. השמן הסתכל עליו כמו היה מטורלל, ואולי באמת היה כזה. דווקא העיוור-למחצה, בצעד מפתיע, הצטרף אל הגבוה. מנהיגות וקבלת החלטות מעולם לא היו הצד החזק של העיוור-למחצה. תמיד היה האיטי מכולם, מהלך – בצליעה – על החבל הדק שבין חוסר התנגדות לבין היגררות.
בום. בום. היה בלתי אפשרי להפסיק כשכבר הגיעו לנקודה זו. הכאב המשתלח בהם בקנוקנות היה יותר מכאב רגיל. הייתה לו תודעה משל עצמו, וכרגע היא אמרה להם שעוד כמה שניות והדלת תיפול.
נופלת.
נפלה.

הם חיכו להם מעבר לדלת. החוקר, הפסיכולוגים, העוזרים. הטכנאים, צוות הניקיון. כולם היו שם, דמומים כמלאך המוות. הם נתנו לשלושה זמן לעכל. לעכל שיש עוד אנשים בעולם. לעכל שיש עוד עולם.
"מה אתם לעשות אנחנו?" היו מילותיו הראשונות של הגבוה לאנשי העולם, בתרגום חופשי. במבטו הפגוע לא עמד אף אחד.
החוקר לא ענה. הוא רק הרכין את ראשו וזז הצידה. כמו חלקים במכונה משומנת היטב, כמו בקריעת ים סוף, פינו כל הנוכחים בחדר מעבר.
הגבוה רץ, והוא רץ. הוא הצליח איכשהו להבין את משתמשים בידית, פתח את הדלת בתנופה, ואז-
אור. בוהק, מסנוור, לא מרחם. וקולות. כל כך הרבה קולות! ו – עוד דבר שהוא מעולם לא נתקל בו – הריחות.
מושגים שהוא עתיד להכיר תבעו את תשומת ליבו בזה אחר זה. עננים, עצים, שמש. הדבר הזה נראה כמו המיטה שלו, רק קשה יותר! מהם היצורים שהולכים גם עלי ידיהם ומשמיעים רעשים מוזרים, כועסים? והמפלצות הענקיות מאבן, מתנשאות מאיימות אך לא זזות…
הוא ידע זאת עכשיו- הוא היה עיוור. עיוור יותר מחברו, העיוור-למחצה, כי ראייתו שלו נחשכה בשכלו, לא בעיניו. יותר משני עשורים הוא חי בשקר, ולא חשב אפילו שזה אכן עלול להיות שקר. ואיך שהוא העריך כל פרט קטן! המקום שהיה כה חשוב לו, המקום שהיה רק חלקיק זעיר מהיקום. ויד האלוהות שלו, הוא כמעט רצה לצחוק. הוא האמין בה כל חייו באמונה שלמה. הוא תלה בה את כל תקוותיו, בדבר שהיה רק אוויר שזרם על פניו. הוא צדק- באמת היה מישהו ששלט על כל מה שהכיר. אבל הוא גם טעה. מאוד מאוד טעה. זאת הייתה בערך תמצית חייו הדלים: שימת לב לפרטים הלא נכונים, אמונה ברעיונות הלא נכונים והתחמקות מחיפוש אחר הדברים הנכונים.
הוא עוד רחוק מסיום, רחוק- רחוק ממנו, אך הוא התחיל להבין כעת, להבין את גודל העולם.
והו, כמה שזה מצא חן בעיניו.

התלמיד קרא שוב את החיבור שכתב וחייך לעצמו חיוך מרוצה. הוא מחק ותיקן כמה שורות, כיאה לנער יסודי כמוהו. הוא נשף והעיף את פתיתי המחק שנותרו על הדף. ואז, בתנועה איטית ומצמררת, הוא הדגיש את המשפטים:
שימת לב לפרטים הלא נכונים. אמונה ברעיונות הלא נכונים. התחמקות מחיפוש אחר הדברים הנכונים.
הסלוגן המריר של החיים.

תגובה אחת
  1. אדרת הגב

    מדהים. פשוט מהמם. כתוב בכל כך הרבה כשרון.
    תיאורים חיים, שממש מכניסים אותנו לשם. מרגישים את זה חזק. חזק.
    תודה.
    עצוב לי השדר, החיים טובים בסך הכל..
    תמשיכו לכתוב, כשרון אדיר.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן