“בום”, אני שומע את הכדור יוצא מהאקדח, אני רואה אותו עף בקו ישר ישירות אלי, כל חיי רצים מול עיני, ואני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מאבא ואמא. לא מצליח לחשוב מה לעשות, רק רואה את הכדור מרחק כמה ס”מ ממני, מתקרב ומתקרב..
***
7 חודשים לפני:
היי, אני שחר, בן 18 וחצי, והיום אני מתגייס. אני לא יודע לקראת מה אני בא, עד לפני חצי שנה עדיין הייתי בתיכון, אני רק יודע שאני רוצה שירות משמעותי, שיפצה על 12 שנים של היפראקטיביות בכיתה. אז התגייסתי לגולני, גדוד “גבעון”, לא יודע אם אתם יודעים כל כך מה זה אומר, אבל בשורה התחתונה, אנחנו הראשונים שיוצאים לקרב, בשטח,טווח אפס מול האויב. את האמת, אני לא חושב שיש מקום לפחד בצבא, אני לפחות מרגיש שאני חייב למדינה שלי כך הרבה. במשך 18 וחצי השנים בהם אני חי, לא היה רגע אחד בו חיילי צה”ל לא עשו את הכל בשבילי. אז עכשיו תורי לתרום למדינה, ואני מתכוון לנצל את ההזדמנות הזאת עד הסוף.
חודש אחרי תחילת הגיוס:
לא להאמין, אבל אנחנו כבר חודש בבסיס ומתחילים להתרגל לאוכל ולמדים, אבל אחד הדברים היותר קשים, ואני לא זוכר אם הזכרתי את זה לפני, הוא הקטע של להיות חייל דתי במחלקה כמעט חילונית לגמרי, בגלל שלא עשיתי הסדר או מכינה כמו רב החברים שלי, לא הכרתי אף אחד וכמעט כל מי שאיתי במחלקה הוא חילוני. אז כולם קמים בשש ואני בחמש וחצי לשחרית, וכשמתקרב הסוף שבוע והיציאה הביתה, כולם מדברים על לאיפה הם יוצאים בשישי בערב ואני מרגיש קצת לא קשור, והאמת זה כבר די נמאס, אני מרגיש כאילו כל האמונה שלי מבוססת על חובות ובסופו של דבר אני לא כל כך מרגיש את אלוקים בחיים, ואני ממש לא בטוח שאם הייתי נולד למשפחה חילונית הייתי רוצה לחזור בתשובה.. עדיין לא פתחתי את זה מול האנשים שקרובים אלי, אולי בגלל התגובה שלהם, אבל אני יודע שזה יתפוצץ מתישהו, בקרוב..
חודש אח”כ:
כמו שחשבתי, זה התפוצץ, בשבת האחרונה בבוקר הייתי גמור ולא קמתי לתפילה, בסעודת שבת אבא שלי העיר לי על זה, ואני התעצבנתי וצעקתי: “איך אתה יודע שהאלוקים הזה קיים בכלל?”, החלטתי לספר להם ואמרתי להם שאני מתחיל תהליך חזרה בשאלה, הם נכנסו לשוק ואמא בכתה כל השבת, ואני, אני לא מצליח להפסיק לחשוב על זה כל היום, איך ממשיכים מפה?
חצי שנה אח”כ, 30 ביוני 2014:
מלא זמן כבר לא כתבתי, אבל במשך חצי השנה האחרון הפכתי לכמעט חילוני גמור, אני רק לא מצליח לעבור על שבת ועוד כמה מצוות, לאט לאט כבר מרגישים פחות אי-נעימות מההורים והם לומדים לחיות עם זה. אבל לא בגלל זה אני כותב היום..במשך חצי השנה האחרונה גם התקדמתי מאוד בצבא, אנחנו מתאמנים כל יום, ובזמן האחרון גם מרגישים שזה למטרה ממשית, לפני 18 ימים נחטפו 3 נערים, כל העם בהיסטריה, ימצאו אותם? לא ימצאו? בחיים? לא בחיים? והיום התשובה העצובה הגיעה- נמצאו גופותיהם, אף אחד לא מצליח לעכל את זה, איך זה הגיוני בכלל? ובמחלקה, רק שמענו את הבשורה העצובה וכמה שעות אח”כ מודיעים לנו שאנחנו כנראה לקראת מבצע או מלחמה, ואני- עם כל הבעיות שיש לי בכל מקרה, רק עם עוד סיבה לדאגה, אך הפעם- סיבה שיכולה לקבוע גם את מותי..
שבוע לאחר מכן:
כמו שחשבנו, אתמול התחיל מבצע “צוק איתן”, אנחנו נלחמים מול האויב ממש, בתוך עזה, גיליתי שאפילו שמפחדים קצת, ההרגשה העיקרית שלי היא שמחה, שמחה שאני יכול לשרת את המדינה שלי, את העם שלי. אני מרגיש תחושת שליחות ומקווה שאמלא אותה.
חוץ מזה, החלטתי לתת לאמונה שלי צ’אנס אחרון, אם במלחמה אני ירגיש תחושת קרבה לאלוקים, כנראה שיש שם משהו שאי אפשר להסביר בשכל..
5 ימים אח”כ:
אנחנו כבר ארבעה ימים בקרב,ארבעה ימים של לחימה באמת, והיום אנחנו יוצאים לקרב בשכונת שג’עיה, וזה אחד הקרבות שצפויים להיות יותר קשים מהרגיל, אז בבוקר החלטתי להתפלל שחרית, ולנסות להתכוון, אפילו שלא התפללתי כבר כמה חודשים, בטח שלא התכוונתי בתפילה, גיליתי שהרבה יותר קל להתחבר לתפילה בזמן מלחמה, אתה מרגיש ממש צורך לעזרה, אבל באמצע התפילה אני שומע את המ”פ קורא לכולם לצאת עכשיו, כי זיהו בקרבתנו חולית פלסטינים חמושים. אני מכניס מהר את הסידור לכיס-החזה ויוצא לקרב.. עברו כמה שעות, אנחנו בעיצומו של הקרב, אני רואה את חברים שלי נפצעים ונופלים לידי ואין מה לעשות, מזעיקים חובש וממשיכים להילחם, בלי להפסיק. פתאום אני מוצא את עצמי 15 מטר מפלסטיני עם אקדח, ובלי זמן לחשוב הוא יורה, פשוט כך והכדור עף ישירות אלי, כל חיי לפני, וחמש השניות האלה מרגישות כמו נצח, אני רואה אותו עף ישירות לחזה, היכן שהלב, והוא פוגע, “בום”.
כל הגוף שלי כואב, כאילו אני בתוך שריפה. רגע, מה?! איך אני מרגיש את הכאב? זה הרי פגע לי בדיוק בלב? בשארית כוחותי אני מסתכל למטה ורואה את הכדור המקולל תחוב בתוך סידור קרוע לחתיכות.
כן כן אותו סידור שהתפללתי בו לפני כמה שעות, הציל את חיי.
***
אחרית דבר:
אז עברו כמה שנים מאז אותו קרב בשג’עיה, במהלכם הבנתי כמה האמונה היא חלק מהותי
בחיים שלי, הבנתי שבשביל לקיים את המצוות באהבה צריך קודם כל להאמין באמונה
שלמה בקב”ה ולהבין שכל המצוות האלה, שהיו בשבילי חובות, הן זכויות! זכויות שלא תמיד
נבין איך תורמות לנו, אבל הקב”ה לא ציווה אותם סתם, הם מותאמות במיוחד בשבילנו,
לנשמה שלנו!
אז היום אני כבר בחור בן 25, חתום על קבע, נשוי טרי, גר בשומרון ומאמין באמונה שלמה
בקיומו של הקב”ה בעולם, מרגיש אותו בכל רגע מחיי ומקיים את מצוותיו בשמחה גדולה, לא
מתוך תחושת מעמסה, אלא מתוך תחושת זכות ואהבה אליהם!
