קו 4 היה ריק, ובכל זאת בחרה לטפס אל מאחורי העמוד הצהוב הגדול ולשבת על הרווח שבין המושבים. היא לופתת את העמוד בחזקה, פרקי ידיה מלבינים על יד הכפתור הקטן 'עצור'. מדי פעם שולח בה הנהג מבטים סקרניים ומיד מסיט מבטו חזרה אל הכביש, כגנב המפחד להיתפס בקלקלתו. הוא לא יודע מדוע, והרי נדמה שהילדה עושה כל שביכולתה כדי לעורר את סקרנות הסובבים אותה. לעזאזל, דוחק בו קול פנימי, שאל אותה מה היא מחפשת. למה כבר כמעט שלוש שעות הם עושים את המסלול הלוך-ושוב מעלים ומורידים נוסעים, והיא משלמת על כל סיבוב כמובן, אבל הכסף, לא חבל על הכסף?

"בעוד כמה דקות אסיים את המשמרת שלי" הוא פולט ללא מחשבה. היא לא עונה. אולי היא בכלל חירשת שאיבדה את הדרך, הוא חושב פתאום. אולי היא מתביישת לשאול, ועכשיו יושבים הורים באיזו תחנת משטרה ובוכים ומבקשים עזרה? אוי נו, הוא שומע את הקול של רוחצ'ה שלו נוזף בו, תפסיק להיכנס לדמיונות פנחס, בטוח יש איזו סיבה למה היא ככה, פשוט תשאל. אז הוא אומר בעדינות "נעים מאוד ,אני פנחס" ושותק, נותן לה את המרחב שתענה בלי שתרגיש מאוימת. "רוני" היא לוחשת. הקול שלה מחוספס ועמוק, לא לגמרי הצליל שחשב שמתאים לדמות השברירית שמולו. פנחס מופתע, הוא לא ציפה לתשובה. הדקות הקרובות עוברות ללא מילים עד שהוא מתעשת ושואל אם הוא יכול לעזור, בבקשה. הוא באמת רוצה לעזור והיא יודעת את זה, אבל כצפוי יש רק "תודה" ומשיכת כתף כתגובה. הקול המכני מכריז שהגיעו לתחנה הסופית, והיא יוצאת ונעצרת על המדרכה.
פנחס מסתכל, לא נראה שהיא ממהרת לאן שהוא. למעשה, נראה שאין לה מושג לאן היא הולכת. "רוני" הוא קורא לה והיא מסתובבת בפרצוף אובד, חוזרת פנימה ונשמטת על הרצפה המלוכלכת. "אין בי את הכוחות, פשוט אין" היא ממלמלת ומרימה אליו מבט. "לאן אתה ממשיך מפה?" הוא מגרד בעורפו ושואל "לאן תרצי ללכת? אני לא ממהר".
בטח לא ממהר, אין לך לאן, סונט בו קולה של רוחצ׳ה. עוד שתיקה משתררת והיא עונה בסוף "לים". "לים" חוזר אחריה ואז מושך בכתפיו. נו מילא, מה כבר יש לו להפסיד, אז הוא מסובב את ההגה ונוסע לשם. השתיקות מתחילות להימאס עליו אבל הוא שומר על איפוק ומקווה שעוד מעט יגלה לאן הוא נוסע ולאיזו מטרה. "הגענו" היא יורדת ומתרחקת במהירות. הוא מביט בדמותה הנעלמת ומקווה שיהיה לה טוב, מתניע את הרכב ורואה פתאום פיסת נייר קטנה מונחת על הרצפה, אבודה. "היי!" הוא קורא אחריה אבל היא התרחקה מדי. פנחס מתכופף ומרים את הפתק. לבן, לא מסגיר כלום כמעט, רק עשר ספרות בכתב יד רועד. מספר טלפון, כנראה. פנחס חוכך בידיו, מתלבט כיצד לפעול והאם יצליח, בגילו, לרוץ אחרי נערה צעירה ולהשיגה. מה רוחצ׳ה תגיד על זה? היא תצחק עליו, תצחק על עצם ההתלבטות. הוא, פנחס העצלן והעייף שלה, יתרוצץ על החוף בלי סיבה נורמלית? אבל המחשבה על צחוקה המתגלגל גרמה לו, כנגד כל הסיכויים, לקום מהמושב המרופד ולצאת בעקבותיה.
עכשיו יש שתי דמויות על החוף, רצות אחת בעקבות השניה, טובעות בחול החם. הוא מנופף בפתק גבוה וקורא לה "היי! שכחת את הפתק שלך!" אבל הוא רחוק מדי והיא לא שומעת, מטפסת על סלעים עד שמגיעה אל קצהו של שובר גלים ומתיישבת. הוא מגיע כמה דקות אחריה, הראש שלו כואב והוא מתנשף בקושי. מה אני עושה פה בכלל פתאום מכה בו חרטה. תראו אותי, מטפס על הסלעים אחרי נערה שבכלל לא מכיר. אוי פנחס, נאנחת רוחצ׳ה, לאיפה התדרדרת יקר שלי מה קורה לך.
"והרי בסופו של דבר הכל חוזר אל הים" הקול של רוני מפתיע אותו. "הרוח והנפש, הגוף הכמה למרחב, להתנפצות על שברי הגלים, לסליחה." פלגי דמעות עדינים זורמים על לחייה, והוא מתיישב על אחד הסלעים, עוצם עיניים ומקשיב לכאבה. "אתה מבין, אנחנו עושים טעויות ובו בזמן מתחרטים עליהן, מחפשים דרכים למחוק את עקבות החטא. משליכים עצמנו על צוקים כמתדפקים על לב אבן שֶבּנוּ, צועקים ומתחננים ועדיין לא מבינים".
אנחנו. היא מחשיבה אותו בדבריה. אנחנו, הוגה אותם ברבים. עוד מעט יקרה פה משהו, אפשר לחוש זאת באוויר. הם כבר לא רק נהג אלמוני וילדה אבודה, אלא שתי נשמות שמחפשות יחד איזו תשובה. הוא מרגיש שמשהו משתנה בו, בעצם הישיבה העמוקה הזו, ומרשה לעצמו להרפות קצת מהאבל שבו. הוא משרטט את רוחצ׳ה מולו, ומרגיש איך לאט לאט השחור שהתמצק אצלו בבטן מתחיל לזלוג החוצה ולטפטף אל החול החם שסביבו.
"מה את מחפשת" הוא שואל ברוך. "אני מחפשת את התמימות." היא כואבת. "אני מחפשת את אחותי הקטנה שאבדה לי בין אלפי שאלות ובירור, שנשאבה לתהומות שמעולם לא חשבתי שאגע בהם." היא נושכת שפה, ממקדת מבט בשובל השמש השוקעת מולם. פנחס שותק. הוא לא יודע מה לומר, מעולם לא עמד במקומה של הנערה שפרצה אל שגרת חייו לפני שעות מועטות בלבד. הוא מבין כבר שמשהו משך את שניהם לנקודה זו, משהו מחבר אותם יחד. שניהם כאובים ומצולקים, שניהם איבדו את הקרוב והאהוב ביותר. "את יודעת" הוא פותח ומפתיע את עצמו "מישהי אהובה אמרה לי פעם, כי רק בשפל, רק כשהמים שבך נאספים אל המעמקים, כשאת נשברת באמת, כששקט ואין תקווה באופק- רק אז תתכן הגאות". הוא מצביע אל רצועה עמוקה במים. "הגאות מתחילה משם. מהקשה, מהקר, מהעמוק והכואב."
הוא נושם עמוק. "לפני שנתיים קברתי את רוחצ׳ה שלי. אבל באמת איבדתי אותה הרבה קודם. היא סבלה תקופה ארוכה, ולקראת הסוף כבר לא זכרה מי אני בשבילה." הם מביטים יחד אל אותה נקודה עמוקה, הוא שבור והיא עוד לא. "רוני" הוא מרגיש שמותר לדבר, במקום הזה אין משמעות למרחק בין אנשים. "קחי, שכחת את הפתק שלך." לוקח לה רגע להבין על מה הוא מדבר, היא מגששת בכיסיה ומבינה פתאום מה כמעט איבדה. היא לוקחת אותו בעדינות, בחרדת קודש ממש, כאילו עוד רגע ויישרף מולה. "תודה לך, זה חשוב לי כל כך. הפתק הזה הוא הדרך שלי אליה." היא נרגשת, משתנקת מעט מטוב הלב שגילה כלפיה אדם זר. פנחס מניד בראשו, ומרגיש כבר איך האני הישן שלו משתלט עליו, האני שלפני רוחצ'ה, שנעלם רק כשהיה איתה וחזר כשלא הייתה עוד. והוא רוצה להרצות לה ולראות איך היא מסתדרת לכיוון הנכון וחוזרת הביתה ולא מסתכנת, כי אסור לה להסתכן אפילו בשביל אדם קרוב, זה גורם רק לשברון לב, שום דבר טוב לא יוצא מזה. ככה, כל אחד לעצמו. אבל משהו עוצר בו, והוא מרגיש איך המילים יוצאות לו מהפה בלי תכנון מראש "אסור לך לאבד אותה, ילדה. תסתכלי עליי. אני כבר איבדתי את רוחצ׳ה שלי, שגרמה לי לאהוב את הרגע, לצחוק ולחלום. עמדתי שם חסר אונים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום. אבל את עוד לא, לך אסור לוותר. לכי תמצאי אותה, שתראה שיש לאן לחזור"
הבהוב של נחישות מופיע בעיניה, והיא זוקפת את גווה. היא מתרוממת, נוטפת פיסות חול -"זה בסדר להשאיר אותך פה לבד?"
פנחס עוצם את עיניו. "בטח. לכי לך, ומסרי לה פיסת שלום ממני, גם אם איננו מכירים. אני אחכה לראות, אחפש אותך בכל בוקר במדרכות ומעברי החציה."
הוא מביט ברוני המתרחקת בצעדים חזקים, בטוחים יותר, ומחייך.
סיימנו עם השטויות רוחצ׳ה, אני הולך הביתה לפני שאתקרר.

4 תגובות
  1. מודי הגב

    כל הכבוד. מקסים. מאד עמוק מרגש. את ממש מוכשרת. כותבת בשפה עשירה ומצליחה לגעת.

    דרג
  2. שמואל שעיה הגב

    כתיבה מרגשת ומעוררת מחשבות ודמיון. היצירה שלך היא חוויה רוחנית שלוקחת כל אדם לחשוב על עצמו – מה היה עושה ברגעים כאלו. עד כמה אין לנו מושג אמיתי מה קורה עם הזולת. וכמה חשובה כל תשומת לב שאנחנו נותנים לאחר. תודה שלימדת אותנו פרק בהבנת החיים!

    דרג
  3. ענת קורן הגב

    נטע, הכתיבה שלך מדהימה, שוטפת, חלקה, מעניינת וגורמת לאדם לרצות להמשיך עד הסוף. זה כלל לא ברור, יש סופרים שהכתיבה שלהם, תקועה, וקשה או בלתי אפשרי להמשיך בקריאה, ואילו את, נחנת ביכולת הכתיבה המיוחדת שעושה סופרים לסופרים גדולים. מאחלת לך להמשיך בכיוון זה בחייך.,עלי והצלחי, באהבה רבה.

    דרג
  4. הדר הגב

    כל הכבוד!
    עמוק ומיוחד. את כותבת מדהים!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן