בס"ד

 

ציפורים עפות גבוה לשמיים

עפות אל הלא נודע

אין להן מחשבות

לא צריכות לדאוג

הן רק צריכות לעוף גבוה אל השמיים.

בעקבות סדנה עם המשורר יוסף עוזר

מונולוג השל חפץ

אני מערכת התופים של אילה. כל יום, אני פשוט מחכה שהיא תשב ותנגן בי. זה פשוט לא קורה. אני רואה אותה כמעט תמיד, יושבת ליד השולחן ולומדת ואילו אני מחכה לי בפינה שכבר יגיע היום שהיא תתייחס אלי. אני מתגעגע למנגינות שלי, לקצב להתפעמות. יש לי כל כך הרבה פוטנציאל ומשום מה איני מצליח לממש אותו…

הייתי רוצה שלפחות פעם בשבוע היא תתיישב לידי, תפעיל אותי, תוציא ממני קולות, אך המציאות שונה. אני יושב לי כאן בפינה מתבונן בה אך היא לא רואה אותי. לא מכירה בקיומי.

אולי יגיע יום בו היא סוף סוף תראה אותי, תנגב את האבק שהצטבר עלי ופשוט תקים אותי לתחייה…

החזיקה בידיה את המקלות ופשוט שחררה הכל. הכתה בי ואז יצאו צלילים. אלה היו ימים טובים. היא נהנתה לשבת בחברתי שעות ארוכות. לשנינו לא היה אכפת מהשכנים…

עכשיו אני מרגיש חסר תועלת, כאילו נעלם החצי השני שלי. בלעדיה אין לי קול, אני אילם.

אני פוחד שיום אחד היא פתאום תעשה מעשה נמהר ותזרוק אותי לרחוב כחפץ שאין לו ערך ואני פשוט אמות כי או חברותא או מיתותא.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן