אם אי פעם, במהלך אחד ממסעותיך, תיתקל בלגונה עם מים נוצצים ותכולים, שמסתובבים במערבולת קטנה וחרישית, פנה 45 מעלות דרומה, אל תוך הלגונה. הלגונה הזאת היא הכניסה לאוקיאנוס טהקידה. אך היזהר. תושבי טהקידה הטילו כישוף על שער הכניסה. כשתיכנס, ספינתך תזדעזע ותרעד, כמו בסופה. רק בלי המים הסוערים והשמיים הקודרים. מעטים עברו את השער בחיים. אבל אם תשרוד, יתגלה לעינך אוקיאנוס מרהיב. אוקיאנוס כה קטן, עד שיש בו מקום רק ל4 איים מסביב לאי מרכזי ונטוש. באי הזה שורר חושך 24 שעות ביממה, שבע יממות בשבוע, 4 שבועות ב……. טוב, כבר הבנת את הנקודה. אתה אפילו לא יכול לנחש מה ראתה האדמה של האי הזה. אבל בגלל שאני כאן, אוכל לספר לך. בערך לפני 500 שנה האי הזה היה מואר. בכל האוקיאנוס היה אור 24 שעות ביממה….. אני לא אתחיל עם זה שוב! האוקיאנוס היה כולו מואר, מלבד יצורים של חושך, שחיו עם אנשי האור והטילו אימה בכל מקום שהיו בו. הם היו מבעיתים, הם היו אפלים. הם דיכאו את המבוגרים והבהילו את הצעירים. היה ברור שחייבים לפעול. לכן, אנשי אור מכל האיים לקחו לפידים והביאו על יצורי החושך את מה שמגיע להם. או לפחות ניסו, אבל "הרמונית החיים" לא נותנת שישמידו את האיזון בין האופל לאור כל כך מהר. אז הם נאלצו רק לשרוף כמה אלפים מהם ואת השאר לגרש לאי הנטוש שבמרכז. ואז, החושך מסביב לאי היה כל כך כבד, שהאור פשוט נמס, והאי היה מוקף בטבעת ענקית של חושך מהנקודה הכי גבוהה ברקיע עד לסנטימטר מתחת לאדמת האוקיאנוס. תושבי האיים חזרו לחיות חיים רגילים וחסרי חושך ופחד עד ליום אחד, פעם בכמה שנים החושך מסביב לאי נפסק, והמפלצות יכלו להימלט בלי שישימו לב אליהם. לכן ביום הזה אנשי האור מקיימים פסטיבל ציד בו הם מקיפים את האי (שהופך למגרש הביתי המואר שלהם) ותוקפים את יצורי התועבה. עכשיו אתה בטח שואל – ואנשי האור היו מושלמים? טובים אחד ואחד? האמת, לא. אבל אפילו הגנבים והרוצחים שבין אנשי האור ידעו שהם לא רעים עד כדי אופל. שהם בצד הטוב.ועוד אספר על ילדה שנראתה בגיל 7, ישבה על חבית וחתרה בעזרת מטאטא. היא לא זכרה איך היא הגיעה למצב הזה, איך קוראים לה, או לאן היא הולכת. אבל היא חשבה שלאן שזה לא יהיה היא לא תגיע לשם אם היא תשאר במקום. אז היא חתרה. עייניה היו חומות ושערה שחור וסתור. היא לבשה שמלה אדומה וקרועה. היא ניסתה להזכר במה שקרה. משום מה, דווקא כשאנחנו מנסים להזכר במשהו, הוא מתעקש להעלם מראשנו. לרוב האנשים זה לא מזיק, כמו לשכוח איפה הנחת את המפתחות, אבל היא לא הייתה כמו כל האנשים. היא היתה….אממ……. היא לא זכרה. אז בגלל שהיא היתה במצב, יש לומר, מתוסבך, המוח שלה התחיל לשלוח לה פרטים. 'אף פעם לא נקשרתי למקום מסוים' היא ספרה לעצמה 'בטח בגלל זה הגורל טלטל אותי ממקום למקום, מחכה שאוהב אחד מהם. אבל זה לא קרה. אם האנשים היו נקשרים אלי, אולי לא הייתי צריכה לעזוב מעולם. אבל זה לא קרה. קראו לי מוזרה, קראו לי שונה. כאב לי שהם מזלזלים בי, אבל מה שאמרו לא נגע בי. אם כולם שם אותו דבר, זו חובתי להיות שונה. מי יסרב למתנה שנשמרה רק בשבילו? טיילתי בעולם וחיכיתי שהשונות שלי תועיל למישהו מלבדי. לילה אחד קפטן לקח אותי אל הספינה שלו. הוא סיפר לי שזאת הפלגה של המעמד הגבוה (לא הבנתי מה זה אומר, אבל אני חושבת שזה אומר אנשים מאוד עשירים) והם הולכים למקום שנקרא "ונציה" ב"איטליה" "דוכס" גדול עושה שם "נשף" "אז למה אני הולכת אתכם?" הוא ענה שיש שם מקום טוב לאנשים "מסוגי" "מחזירים להם שם את השפיות" " אז אני לא שפויה?" שאלתי "לא, את לא שפויה" הוא אמר את זה כמובן מאיליו. "זה מקום מיוחד שמיועד לתקן אנשים כמוך" "אז עכשיו אני מקולקלת?" "מובן שאת מקולקלת! אבל שם יחזירו אותך להיות שוב כמו כולם" שוב? ניסיתי להזכר מתי בפעם האחרונה הייתי "כמו כולם". הידיים והרגליים שלי היו קטנטנות, והיו לי עייני עגל גדולות יותר משהן עכשיו. עדיין לא הוצאתי את הקול הראשון שלי ו2 אחיות הסתכלו עליי בגועל. כאילו אני נטל דוחה. ומה היה כל כך פגום בי? "למה היא לא בוכה?" אחות שאלה את חברתה "מוזר". מאותו רגע החיים הקצרים שהתחלתי לחיות השתנו לגמרי. ידעתי שנועדתי להיות מוזרה. ורק עכשיו מסבירים לי שזה אומר שאני מקולקלת. עליתי על הספינה והבטתי במים. כל הגלים זהים. אפילו לא גל אחד מקולקל. ובין הגלים האלו אני השתקפתי. בחנתי את עצמי. עייני עגל חומות ושער שחור אסוף בסרט אדום. 'אני לא מוזרה' הבטחתי לעצמי. הספינה הפליגה. הקפטן היה מתוח, המעמד הגבוה לא היה מרוצה ממשהו בספינה. ניגשה אליו אישה ונתנה לו שק. הוא הנהן וקרא לי. מסתבר שהם לא מרוצים ממני. למען האמת, מהבגדים. עם האיפוק הגדול שלהם לפשוטי עם, הם יסתדרו איתי כל עוד אני עצובה ושקטה. אבל הביגוד היוצא דופן שלי הוא פשוט…. יוצא דופן. לכן היא נותנת לי שמלה אדומה' היא הסתכלה על השמלה הקרועה שלה. יאפ, אדומה. עכשיו בואו נתקדם בסיפור. 'החלפתי בגדים בתא המנועים והייתי עצובה. אהבתי את מה שלבשתי קודם.' מה לבשתי קודם? לא זוכרת. זה משנה בכלל? עליתי בדיוק כשכמה נוסעים התלוננו על החום ודרשו לקצר דרך הלגונה. והקפטן יודע שלא אומרים לא לאנשים נעלים ממנו. המים בלגונה היו כמו כחולים יותר, חלקים יותר ושקופים יותר. הספינה רעדה. זה היה משונה. המים נשארו חלקים שקופים וכחולים. השמים גם. אבל הספינה התחילה להתנענע ולהטלטל ולהתנגש בסלעים מסביב. היא התחילה להתנפץ! הבנתי שזאת סוף הדרך. לא יכולתי לעכל את זה. הייתי בהלם. זה פשוט לא הגיוני. עדין לא עזרתי לאף אחד עם השונות שלי! אין שום סיכוי שהיקום מרשה שזה יקרה! שום סיכוי! תפסתי בחפצים הקרובים אלי ועצמתי עיינים. אנשים מסביבי צרחו, קולות נפץ של הספינה, ואני המשכתי להגיד לעצמי: שום סיכוי, שום סיכוי! ואז הכל הפסיק. היה שקט. רק רחש הגלים. התעוררתי כאן. בטהקידה. איפה?! מה זה טהקידה? ואיך אני יודעת מה השם של זה? זה משנה בכלל? ולאן אני הולכת עכשיו כשאני בטהקידה? זה משנה בכלל? כן.
באי האפל, בדיוק הסתים פסטיבל ציד מוצלח. מאות מפלצות נשרפו, ואנשי האור הזדרזו לעזוב את האי לפני שהוא יחשיך שוב. נירו, שליט האיים, הביט באי המתרחק. הוא ידע שלאף אחד לא יהיה אומץ להתקרב לאי ולהתמודד עם העלטה. אף אחד לא יעז לעמוד מול האופל. אבל הוא התחיל לשאול את עצמו למה הם עושים את זה. טכנית, יצורי החושך לא פגעו באף אחד. אז ממה הם באמת פוחדים? המחשבה הזאת הצחיקה אותו. כל כך מטופשת. יש סיבה טובה להבעיר אותם כל פסטיבל. אין סיכוי שהם טועים בפחד שלהם. אם הם פוחדים – סימן שהם מפחידים. נקודה.
ועכשיו, בגלל שאתה לא באמת נמצא שם, תוכל להכנס לאי האפל בעצמך. ואם אתה לא רוצה, צר לי לאכזב אותך, קורא יקר, אבל אתה חייב. העלילה צריכה להתקדם איך שהוא. אז אתה נכנס לאי האפל, עובר בין עצים עם פריחה מלבלבת ושחורה, חולף על פני הכפר הקטן והיחיד באי, שבו גרים אחרוני היצורים,ואז מגיע למערה צדדית, שבה נמצא כרגע כל הכפר. הם יושבים במעגל ולוחשים, ומידי פעם אחד קם וחורט על הקיר משהו. זה המעמד שלהם שבו הם מבצעים כישופים אפלים וגם רשע, אתה בטח חושב. אבל אם תעז להביט בפניהם תגלה שם עצובים. הם מקוננים על אהוביהם שנשרפו. הם חורטים זכרונות במערה. אתה נמצא בטקס האבל שלהם. עומד על אדמת מערת האבדות. יצורים מבוגרים צעירים ותינוקות נשרפו.רק בגלל שהם שונים. מוזרים. לא כמו כולם באוקיאנוס. הם ישבו במערה, במשך כמה שעות, ולא זזו. לא אכלו, לא שתוהיו כואבים ביחד. לבסוף הם קמו וחזרו לכפר. הם היו עצובים, אבל לא כאב להם. אם הם ישארו מדוכאים יהיה ממש קל להשמיד אותם. הם האמינו שיש להם סיבה לחיות. השונות שלהם חייבת לעזור למישהו! הם חיכו למישהו הזה. ועד שהוא יגיע ויתן תקווה לחושך, הם לא מתכוונים להיות מושמדים. בכל פסטיבל ציד החזקים שבין יצורי האופל יוצאים ומעסיקים את הציידים. מנסים להפחיד אותם כמה שיותר. ובכל זאת, לא פוגעים בהם, כי אחד מהם, אחד מאלה שמנסים לשרוף אותם, יכול לראות מעבר לפחד מהשונה ולתת להם תקווה. בנתיים, אלו שיוצאים למשימה להעסיק את הציידים לא חוזרים. אבל הם נשרפים בהרגשה שהם הצילו את החברים להם, את אלה שישארו חיים כדי לחכות למושיע שלהם שיתמודד עם החושך. עד שהוא יגיע, אין מה לעשות חוץ מלחכות.
'אוקי' הילדה הפסיקה לחתור. 'אז אני יודעת איך הגעתי למצב הזה, ואני יודעת שאני כנראה בטהקידה' איפה שזה לא יהיה. 'או שזה אקיאנוס ענק שאין בו שום איים' היא סרקה את האופק. 'או שיש גבול למרחק שאפשר לעבור בעזרת מטאטא וחבית' היא נאנחה, אבל התחילה לזהות מסביבה איים (4 איים, ליתר דיוק), שכולם נראו אותו דבר. ושם, במרכז, כל כך קרוב אליה שהיה מטופש מצידה לא לשים לב אליו מהתחלה. זה היה אחד המראות המשונים שהיא ראתה. (היא לא זוכרת כמה מראות משונים היא כבר ראתה, אבל היא היתה בטוחה שזה מראה משונה ביותר) היה שם אי, שהיה קטן יחסית לאיים האחרים, אבל מה שהיה מוזר בו היתה האפלה. העיניים שלה התרחבו. זו היתה חתיכת אפלה. והיא הייתה מהפנטת. היא לא יכלה להוריד ממנה את העיניים. היא הרגישה משהו שהיא מעולם לא הרגישה. האי החשוך נראה לה כל כך.. כל כך מוכר. משהו שראתה מזמן. כואב, ועם זאת מתוק. זה היה היעוד שלה. לשם היא שייכת. הקול הפנימי שלה היה חייב להתערב. 'איך את בדיוק יודעת את זה?' בדרך כלל היא כיבדה אותו בתשובה, אבל הפעם היא פשוט התעלמה וחתרה בלהיטות אל האי. ואתה שואל את עצמך – האם היא משוגעת?! זה היה יכול להיות ממש מסוכן ומבעית. כשהאי האפל… אפל, הוא המגרש הביתי של יצורי האופל. תן לי לענות על השאלות שלא באמת שאלת. ילדה אחרת, כזאת שגדלה בחברה מסוימת של אנשים מבינים, היתה בורחת כל עוד היא יכולה. ילדה אחרת, שחיה בחברה בה לימדו אותה בדיוק ממה היא צריכה לפחד, ממה לשמוח, ואיך להעביר ביקורת נכונה על דברים. אבל אף אחד לא טרח לעדכן אותה שאסור להתעניין במקומות לא ידועים. ללמד אותה שצריך לפחד מהלא נודע, ולא לחתור לעברו. בגלל שאף אחד לא סיפר לה, היא פשוט לא ידעה. בגלל זה, וגם בגלל שהיא לא ילדה אחרת בכלל, היא עשתה את הטעות הגדולה בחיים שלה. היא נכנסה לחושך. אולי אם הקפטן היה מצליח להעביר אותה למקום המיוחד שהוא לא סיפר לה מהו, שבו מתקנים אנשים, אולי הסיפור היה נגמר אחרת. אבל לצערנו, הוא לא הספיק. אז היא נמצאת באי האפל. היא טיילה והתפעלה מהנוף והפריחה המדהימה, אבל לאט לאט היא התעצבה. היא ציפתה למצוא שם משהו גדול, או אפילו קטן, שיעזור לה עם היעוד שלה. היא לא ראתה כלום חוץ מאי שומם וחשוך. לפתע, היא הרגישה עוד משהו שהיא מעולם לא הרגישה כמוהו. אכזבה. אכזבה עמוקה הציפה אותה. היא מעולם לא התאכזבה קודם, משום שהיא מעולם לא ציפתה למשהו. אף פעם לא רצתה שמשהו יקרה. היא הסתדרה תמיד עם מה שהביאו לה. כבר לא היה אכפת לה מה יקרה עכשיו. זה לא היה משנה. עכשיו, היא שנאה את התפקיד שנשמר לה. נמאס לה להיות שונה. היא החליטה שאין מישהו שבאמת יוכל להעזר בשונות שלה.
יצורי האופל יצאו מהמערה וחזרו לכפר. הם השקו את העצים וטיפלו בבתים שנשרפו. מצב הרוח היה מרומם בגלל שהם הרגישו משהו שונה באוויר. 2 יצורי אופל שיחקו בחול בשולי האי. הם לקחו מקל וציירו את הכפר שלהם. הם שמעו רעש. ברור שהם היו צריכים לברוח, אבל יצורי אופל הם סקרנים מטבעם ולכן הם בדקו קודם ממה הם בורחים. ומה שהם ראו גרם להם לקפוץ ולהזעיק את הכפר. כל הכפר התחיל להתאסף מסביב לילדה הקטנה שישבה שם ובכתה. ואז, היא שמה לב לציור על החול. כפר קטן ומקסים, עם יצורים שהיא לא ראתה כמוהם. הם נראו שמחים. נראה היה שאף אחד לא פוגע בהם כל עוד הם שם, בחושך. נהנים ביחד. 'מאיפה אני מביאה את התאורים האלו?!' היא שאלה את עצמה. היא ציירה את עצמה בינהם. הלוואי שזה היה אמיתי, היצורים האלו. הם נראים מיוחדים כל כך! ורק אז, נפל לה האסימון. האי הזה לא באמת שומם! מישהו צייר כאן! ואז, היא הסתובבה. היא פלטה צרחה, אבל רק כי היא היתה בטוחה שהיא לבד. היא בחנה אותם, והם אותה. הם לא היו בטוחים אם לנסות להבריח אותה או לקבל אותה אליהם. יצורי אופל ממש גרועים בהחלטות, והם יודעים את זה, אז הם פשוט הלכו. היא רצה אחריהם. הם נבהלו, אבל כזכור, יצורי אופל הם סקרנים והביטו בעינייה. הם לא שיקפו פחד, או רצון להשמיד אותם, רק עניין טהור. הם נעצרו, אבל היא המשיכה ללכת. היא ראתה את הכפר, והוא היה מדהים יותר מבציור. פריחה יפה יותר, אווירה יפה יותר, ובמרכז בערה אש בלפיד גדול. אין שום דבר באי האפל שהוא מאיר, השם שלו מרמז על כך, יש להם אש מיוחדת שלא מפיצה אור אלא רק חום. המקום נראה כאילו נלקח מהפנטזיות הכי גדולות שלה. היא הביטה אליהם בעיני עגל חומות, הביטה אל היצורים של הלא נודע, והם הביטו אליה, שבשבילם היא הלא נודע, ובגלל שאף אחד לא לימד אותה או אותם, שצריך לפחד מהלא נודע, הם עשו ביחד טעות ענקית – הם התחברו. היה כל כך מוזר ונפלא לראות אותם. לאף אחד אין מושג על האחר, ובכל זאת, הם היו מוכנים לנסות להבין. היא לימדה אותם להכין כלי נגינה ולנגן בהם, והם למדו אותה להרגיש, מעבר למה שהיא מסוגלת לראות, וגם לימדו אותה להבדיל בין הפרות השחורים של האי לבין אבנים גדולות ורעילות. היא הרגישה בבית. סופסוף היתה לכולם תקווה. עברו השנים, והיא גדלה. היא בחרה לעצמה שם –קיארה. בשפת טהקידה העתיקה הפרוש הוא "השינוי". היא היתה לנערה צעירה ומיוחדת, ולרגע, היה נדמה ליצורי האופל שפסטיבל הציד לא יגיע לעולם. זה לא היה נכון. החושך התחיל להתעמעם, והם ידעו שזה הזמן לספר לה על הכל. הם לקחו אותה למערת האבדות וסיפרו לה. על אור, על שונות ובעיקר על הקרבה. הם אמרו שהם היו בטוחים שקיארה תמנע מהיום הזה לבוא איכשהו. עכשיו הם מבינים שאי אפשר לתת לה לנסות להשפיע על אנשי האור כי הם לא יקשיבו לשונה מהם. היה טיפשי מצדם לקוות. עכשיו, כשכל יצורי האופל החזקים נספו, זהו יום ההשמדה של החושך. הם לא יכולים אפילו לדמיין אותה נשרפת איתם כשהציידים יגיעו. אם תנסה להגן עליהם, אנשי האור יבינו שהיא בצד של האופל וישרפו גם אותה. לכן היא צריכה לברוח. הם נתנו לה את החפצים שהיא השתדלה לשכוח. מטאטא קטן וחבית. דמעות גלשו על פניה של קיארה. "ניסיתם להסביר להם?" היא שאלה. "גם אם היינו מנסים, הם לא היו מקשיבים לנו" בעיניים מתחננות הם נתנו לה את החבית והמטאטא וברחו. ברחו אל יום המוות של החושך. הכל נגמר.
החושך התעמעם עוד ועוד, עד שהוא הפסיק. קיארה לא ראתה אור כמה שנים, והוא היה יפיפה. היא החליטה שהיא אוהבת את האור. 'אבל אני אוהבת גם את החושך' הקול הקטן אמר לה. 'את יכולה לאהוב את שניהם?' היא חשבה על זה. למה לא? חושך ואור לא חייבים להתנגש ולסטור אחד את השני. ואז זה היכה בה. היא ידעה מה היא צריכה לעשות. אבל האם זה לא מאוחר מידי? ברקע היא שמעה תופים. תופים של פתיחת פסטיבל הציד. היא חייבת למהר.
נירו, שליט האיים צעד על אדמת האי האפל לשעבר. מאחוריו צעדו גדודים של ציידים.
"עצור!" הם שמעו קול. הם כבר היו רגילים לקולות מהדהדים באי, שנועדו להפחיד אותם, אבל הם נבהלו. הקול הזה היה שונה. יוצא דופן. הם לא שמעו אותו מעולם. נירו הבעיר את הלפיד וחיפש את מקור הקול (כדי שיוכל לשרוף אותו). קיארה התחבאה טוב מידי. אף אחד לא ראה אותה. "למה אתם עושים את זה?" שאל הקול המהדהד. נירו החליט שבשל העובדה שאי אפשר לראות את הדובר, אין דרך אחרת ליצור תקשורת. אז הוא ענה. "עושים את מה?" קיארה גלגלה עיניים. "למה אתם משמידים את החושך?" הציידים הסתכלו אחד על השני מבולבלים. "זה מובן מאיליו" נירו התעשת וענה. "הם מהווים איום עלינו, ולכן אנחנו בטוחים שיש בהם משהו שיעורר את הפחד שלנו ומגיע להם מוות" קיארה שמעה את זה והופתעה. אבל היא ידעה בדיוק מה להגיד. "יש משהו שעורר את הפחד שלכם. אתם לא יודעים עליהם כלום. הלא נודע גורם לכם לפחד. אין לכם שום רעיון איך להתמודד עם הלא נודע הזה. אתם משמידים אותו בלי לחשוב עליו. בלי שהוא יפגע בכם." כמה ציידים פתחו את פיהם לענות, אבל אז הרגישו את האשמה מצליפה בהם. זה נכון. יצורי האופל לא פגעו בהם מעולם. הקול המשיך. "אני לא חושבת שאתם רעים. אתם לא התכוונתם להיות אכזריים. חשבתם שזה הדבר הנכון לעשות. זה לא. אבל תמיד יש דרך חזרה. אתם נתקלים בשלל סיטואציות, מאיימות ומפחידות, וחושבים שהדרך הטובה ביותר היא להפטר מהם. אבל אני יכולה לספר לכם את הדרך הטובה ביותר לפתור חוסר מודעות". כולם הקשיבו. נירו היה שקט מכולם, וזה היה דבר שונה ומוזר בפני עצמו. "אפשר לפתור אי מודעות במודעות. התבוננו בהם, ותראו שאתם שונים. תקבלו את זה, ותנסו להבין. אני מצהירה שאני אוהבת אור. אני מצהירה שאני אוהבת חושך. הם שונים, אבל זה מה שמייחד אותם. חושך ואור לא חייבים להתנגש ולסטור אחד את השני. חושך זה דבר יפה. אור זה יפה. אם נלמד לשלב בין שניהם, מי יודע איזה עוד גבולות נוכל לפרוץ?" כולם היו המומים. כולם היו נרגשים. יצורי האופל שהיו בכפר והתכוננו שמעו את הכל. והם התחילו להתקרב. "צאי אלינו, מי שלא תיהי." נירו קרא. הוא היה חייב לראות את הקול המסתורי. מתוך הצל יצאה נערה צעירה, עם עיני שקד ושער שחור קצר, שהיה אסוף בסרט אדום. היא הייתה אפופה חושך, אבל עורה הבהיר הסגיר את היותה שונה. אבל השילוב הזה הפך אותה ליפיפיה. הציידים מעולם לא ראו יופי חשוך שכזה. הנערה בחנה את להבת הלפיד. גם כל שאר יצורי האופל שהיו מאחוריה. האש המאירה הפחידה אותם, אבל אם אנשי אור מסוגלים להביט באש החושך ולראות יופי(שזה מה שקרה כשהם הבחינו בלפידים החשוכים שלהם) יצורי חושך יכולים לראות יופי באש מאירה. קיארה לקחה את הלפיד המאיר, ואת הלפיד החשוך, כשהחושך והאור סביבה שוכחים את החוקים הבסיסיים שהזכרתי קודם ועושים טעות. מתחילים ללמוד אחד על השני ופותרים את תעלומת אי המודעות ביחד. היא לקחה את שתי הלפידים ואיחדה אותם. האש המאוחדת היתה יופי אמיתי. ומתוך האש, נוצרה ציפור. היא היתה חשוכה, אבל מלאת זוהר. היא התרוממה מעלה ומעלה, מותירה מאחורי שובל בוהק. מאז, היא מתעופפת בעולם, מתעופפת בין מלחמות של חושך ואור, ומחפשת אנשים שיעזו לתת סיכוי לחוסר מודעות. אנשים שהם לא חריגים, אבל מוכנים להסתכן בלהיות מואשמים בשונות. אנשים שיהיו מוכנים להקשיב ולאחד ביחד בין האור והחושך. ואם תראה אותה, יום אחד, תזכור אותי, את קיארה. תזכור את הסיפור שלי. (כן, זו הייתי אני כל הזמן הזה, היית מאמין?)
תזכור את הסיפור, ותשאל את עצמך – האם אני אחד מהאנשים האלו שהיא מחפשת? כי אם לא, זה לא מאוחר מידי לחזור. תשאלו את נירו. זאת אומרת, אם אי פעם תגיעו ללגונה, שם תפנו 45 מעלות לתוכה, הכישוף כבר הוסר. תושבי טהקידה כבר לא מפחדים מאורחים לא מוכרים. אתה יודע, לא תוכל לשאול אותו אם לא תפגוש אותו, נכון?
בכל מקרה, הציפור עדיין מעופפת. המלחמות לא נגמרו. אבל הם עוד יגמרו, כל עוד הסיפור הזה מסופר. כל עוד יש אנשים שיקשיבו. כל עוד מעופפת בשמים ציפור של אפלה מוארת.
זה אף פעם לא הסוף!

3 תגובות
  1. ליאת הגב

    אהבתי!!!!!!
    מתי יצא עוד פרק?

    דרג
  2. בנצי הגב

    סיפור מוצלח ביותר!!

    דרג
  3. אילנה הגב

    יפה מאוד.
    מדהים שנער/ה מכיתה ז-ח בלבד,
    יכולים לכתוב בצורה כל כך מדהימה.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן