קפה שחור על בסיס סויה \ שקד טרנר
את יושבת בבית הקפה ההוא שאת נוהגת לשבת בו תמיד. על השולחן מולך מונח הפוך קטן על בסיס סויה , שהולך ומתקרר.
את מסתכלת באנשים העוברים ושבים ממהרים לכלום, כדבורים מזמזמות שרק רוצות לטעום מהכל.
אף אחד לא שם לב אלייך, ולמה שישימו? את לא כמו אותן בחורות בעלות צחוק צורמני ושפתיים דקיקות שמסובבות מבטים בקו 63.
כלפי חוץ את זוהרת ופורחת, מוקפת בחברות וחברים שחונקים אותך ברכילויות עסיסיות ובגדים נתעבים.. אך מבפנים, חסרת טעם כמו אותו קפה שכבר מזמן שכחת.
המלצר לובש חיוך מזויף וניגש אלייך, רק כדי לגלות שאת לא רוצה עוד כלום. את מניחה את סכום הכסף המופרז שדורשים פה על קפה, והמלצר (שמגרד מכיסיו כסף בכדי להשלים שיעורי נהיגה) יחכה כמה דקות רק כדי לגלות שלא יקבל ממך טיפ. לא צריך לחלק פרסים על צביעות. הרי גם הוא מתייחס אלייך רק כי אלה החוקים.
אם הוא יישאר רק עוד כמה רגעים הוא יראה כי את מתנתקת מן השולחן לאט לאט, ובצעדים הססניים חוצה את הכביש ונכנסת אל בית הקפה שממול – ההוא שפעם, רק המחשבה שכף רגלך תדרוך בו, עשתה לך פרפרים בבטן.
המבנה והעיצוב צועקים מכל מקום פשטות, וחיוכים עוברים מצד לצד בלי צורך במצלמה. אם האנשים שאת קוראת להם חברים היו פה, הם וודאי לא היו נשארים, ובדיוק בגלל זה- את לא נשארת איתם.
הריקנות אכלה אותך כמו צבוע שמחפש נבלות. הרי הנשמה שלך מתה מזמן, ושעת המוות עוד לא נקבעה. את יודעת בדיוק למה את כאן, כמה מכות חשמל לרוח אולי יעוררו רגשות שהיטשטשו עם השנים מרוב מייקאפ.
"את רוצה לשבת?" שואל קול לא מזוהה ועם זאת כל כך מוכר. את מסתובבת ופוגשת בזוג עיניים ירוקות גדולות מהרגיל שבוחנות אותך בביישנות. לזוג העיניים האלו יש שיער ג'ינג'י מקורזל וחיוך מהפנט. את לא מכירה אותה, ובכל זאת מניחה לה ללוות אותך אל שולחן הצופה אל זוג הומלסים מקבצי נדבות כשברקע גרפיטי זועק בשם "יניב מלך המשיח" בדיוק מתחת לכתובת נ-נח לא גמורה….נוף אורבני סך הכל.
התפריט פשוט עוד יותר מן המקום עצמו, שלא כמו בית הקפה שבו נהגת לשבת בדרך כלל עם חברה שבו היה הכל מן הכל במחיר של כליה.
תמיד רצית לשבת דווקא ליד החלון שממנו רואים את המטבח של בית הקפה הזה. הסתקרנת מאד מאותם טבחים שמתרוצצים ומכינים מנות כל כך פשוטות עם המון אהבה, ידעת את זה לפי המבט בעיניים שלהם כשהגישו את הצלחות למלצרים שהליכתם נדמתה כדילוגים בין השולחנות הצפופים בדרך לעוד לקוח מרוצה.
ועכשיו, כשאת פה, דילוגי המלצרים נדמים יותר כמו מחול נשמות.
כשהתחלת לתאר את הרגשות שלך או לדבר על החיים בצורה רצינית ועמוקה היית מקבלת מהצד השני של השולחן גלגולי עיניים, יחד עם קריאות בנוסח – "את מי זה מעניין?! "
את לא ענית ורק צחקקת , אך בלב השבת-אותי.
את מוציאה את הטלפון שלך עם הכיסוי הפרחוני, ומסמסת לחברתך שתאחרי מעט להרפתקה המטורפת שנקראת צפייה מרתונית מחודשת בכל העונות של "בית הקלפים".
מזמינה קפה שחור ומנצלת את זמן ההמתנה לבחינת יושבי המקום-
נערה תמימה למראה שמחשב נייד מונח למולה , ולפי מה שנראה ממקום מושבך , כותבת מאמר על כח הכבידה שמשפיע בצורה קריטית על שיגור חללית או משהו דומה, צפונית לה יושבים אמא ושלושה ילדים שמשוחחים ביניהם במשפטים קצרים.
את פוזלת שמאלה ושם יושב בחור שמאכיל את כלבו , ואחרונים חביבים ממש ליד היציאה, שלושה גברים עם כיפות שחורות שאוכלים מרק. טיפוסים מעניינים, לא כאלה שאת פוגשת בדרך כלל. ביום- יום שלך את פוגשת באנשים מחוייטים שהולכים במסדרון ומצפים שכולם ירחשו להם יראת כבוד, אבל את כבר לא תפגשי אותם.
הקפה שלך מגיע, טעמו מר וחזק. את לא רגילה לזה ורק רוצה להקיא את הכל, אבל ממשיכה לשתות. לנסות דברים חדשים – זה הקטע היום.
משפחתך תאבד את העשתונות אם תגלה שהתפטרת מעבודתך הנעלה בבנין משרדים קודר על יד עוד בניין משרדים קודר. הם תמיד כל כך התגאו בבתם שהצליחה בעיר הגדולה, אבל זה כבר לא בשבילך, זה אף פעם לא היה.
הקפה כבר מורגל לחיכך ואת מגלה כי הטעם החזק נעים לך, וגם המקום החדש, עם האנשים החדשים והנוף החדש. עוד היסוס אחרון להיום ואת שבה אל הטלפון, ומקלידה כי את לא כל כך מרגישה טוב ואת תוותרי היום על הבילוי הנכסף. גג הקלפים שבנית מעלייך הולך ומתמוטט על ראשך, ובמקומו עולה גג חדש ומוצק שנבנה במיוחד למידותייך, ובמיוחד בשבילך.

2 תגובות
  1. שהם הגב

    סיפור קצרצר שנכתב מנקודת מבט מרתקת. כל הכבוד! מושלם.

    דרג
  2. מיטל הגב

    Wow.
    בא לי עוד! נגמר מהר מדי, סוחף, מעניין ועל החיים שלנו- אפשר להתחבר בקלות.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן