שתיקה/ עדינה חנה ינטל נוטריוס

עורבים עפים מעל הבור הסגור,
אחים זה לצד זה שוכבים דומם.

בבלרוס או פולין ביער נזור,
שוכבים אחי שלא שפר גורלם.

הרוח נושבת, שורקת ביער,
והיער ריק ומלא תכריכים.
האסון הוא ישן ואיננו עוד נער,
אך האסון לא נשכח-אנחנו זוכרים.

על גורל אחינו שתקו כולם
שתקו העמים ושתקו הרואים.
בני אדם נשרפו ושתק העולם,
אלוהים שתק-רעמו תותחים.

הכאב חזק, הזיכרון אף הוא
גם עכשיו שואלים כאן תמיד אנשים-
מדוע כולם רואים ושתקים?

הרשו לי להגיד- על אף פצעים פתוחים
לא קשה להמשיך בחיים רגילים.
ועכשיו תענו לי, אתם חכמים
מדוע הפעם- אנחנו שותקים?

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן