קטע מתוך יומנו של תום רובינסון המואשם באונס שלא ביצע ברומן ‘אל תיגע בזמיר’
קטע יומן – הזמיר
פעם ראשונה שאני מסתכל במראה זה זמן רב. אני כבר איני נראה כבעבר, התכערתי. צלקות רבות מכסות את פני וקמטי זקנה חרוצים בהם. כשהייתי קטן אמי אמרה לי שאני האדם היפה ביותר שהיא מכירה, מייד אחר כך היתה צוחקת צחוק מריר ואומרת בטון סרקסטי שזה לא באמת משנה, שחורים לא צריכים להיות יפים.
יום אחד היא מתה, כשהייתי בן 10. אף אחד לא יודע למה, והם מעדיפים להגיד שמחלה תקפה את גופה, אך אני היחיד שיודע שהיא הרגה את עצמה כאשר מצאה טבליות בבית משפחת בראון, אצלם עבדה זה עשרים שנה.
אני זוכר שבאותו רגע החלטתי שחיי יהיו טובים, לא אכנע לעובדה שאני כושי לפגוע בי ובאושרי. אפשר להגיד שהצלחתי עד שלב מסויים. התחתנתי עם שרה אהובתי וילדתי ילדים חמודים, יש לי אפילו כמה חברים. להגיד לך שזה קל? ממש לא. זה התמודדות וסבל יומיומי. נדמה לפעמים שגם האל חושב שלבני העור טובים יותר מהשחורים, נראה שהוא גזר על השחורים לחיות חיי סבל. ההרגשה שצבע העור הוא המנווט את דרכך בחיים ולא שום דבר אחר מתסכלת ומתישה. הנורא מכל הוא שהלבנים הם לא היחידים שחושבים שאנו פחותים מהם אלא גם אנו חושבים כך, הם מלמדים אותנו לחשוב כך. החיים הם רצף של התמודדויות בייחוד אם אתה שחור, אבל נקודות האור הם שמרימות אותך כל פעם מחדש.
אכן, הם הרימו אותי , עד אותו יום נורא בו הלכתי לעזור לגב’ יואל. כל יום בעברי על יד ביתה שמתי לב כי היא מביטה בי. הנחתי שהיא בוהה בי מתוך גועל וסלידה, דבר בו אני רגיל מבעוד מועד. כשהיא ביקשה ממנה ביום מן הימים לעזור לה לבנות את הארון הבטתי בה וראיתי כי מבטה שונה. היא הביטה בי במבט ששידר רוע, תחמנות וסלידה ועם זאת אמפתיה ותשוקה. חשתי שלא בנוח ומייד הסטתי את מבטי אך היא המשיכה לנעוץ בי את אותו המבט החודר. כשחזרתי הביתה הכול היה כרגיל, הייתי מותש אך שבע רצון ושחקתי עם הילדים, ללא כל ידיעה כי חיי הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה.
הימים לאחר התביעה היו הקשים ביותר בחיי. דמותה של אמי נגלתה לנגד עיניי וכל רצוני היה להצטרף אליה, למקום טוב יותר, בו אין שקרים ורוע. ניסיתי לדבר עם אלוקים אבל הבנתי לראשונה בחיי שזה חסר תועלת. הוא לא שם, ובמידה שהוא שם לא אכפת לו ממני, או מאף כושי, אכפת לו רק מהלבנים, הוא גזעני בדיוק כמוהם. ישבתי לי במעצר ימים רבים וראשי התפוצץ ממחשבות. מאז שהייתי ילד קטן לא ישבתי בחוסר מעש לאורך זמן רב. הישיבה ללא כל תעסוקה תסכלה אותי. רציתי לבעוט בקירות ולצרוח אבל התאפקתי. כך התנדנדתי ימים רבים בין הרצון לשכוח ולמות לבין הרצון לעשות הכול כדי לתקן את המעוות שנעשה לי.
ואז הוא הגיע, מעולם לא ראיתיו, רק שמעתי עליו, ידעתי את שמו וכי מוערך הוא בקרב כולם. הוא נראה כמו כל האחרים, המשכילים המאופקים, בעלי ארשת פנים רצינית ואדישה. הוא היה רזה, מעט חיוור ובעל משקפיים עבי מסגרת. הוא נראה מאותם אנשים שמתעבים אנשים כמוני אבל לא מבטאים זאת בפומבי בשל שמירה על כבוד עצמי, אלא מביטים בנו בארשת פנים מתנשאת שאומרת הכול. הם פועלים נגדינו בשקט ובתחכום, ומשתמשים בכוחם ומעמדם כדי לפגוע. אנשים אלו הם האכזריים ביותר. לכן כשהוא הגיע, הציג את עצמו בשקט וברוך והסביר שהוא כאן לטובתי כי הוא מאמין שזה הדבר הנכון, לא האמנתי למשמע אוזני. לא הצלחתי להוציא הגה מפי והשפלתי את עיני לנעליו הנקיות והפשוטות. כאשר דיבר, קולו הרגוע נעם לאזני והיה לי כנחמה רגעית. עזרתי אומץ והבטתי בפניו. עמדנו קרובים זה לזה. עיניו היו תכולות ומעט שקופות ונכרה בהן שלווה וענווה ופניו היו חרושות קמטים אל אף גילו הצעיר. הרגשתי מוגן ליידו, הרגשתי שבקרבתו אין איש שיוכל לפגוע בי.
הוא הסביר שהסיכויים לנצחוני קטנים או אפילו בלתי אפשרים אך למרות זאת חשתי תקווה מחודשת ורצון מחודש לחיות. ימיי בכלא כבר לא היו קשים כלפני אלא היו מלאי ציפייה לטוב שיקרה בהמשך.
בעודי יושב שעות רבות מצפה ליום בו אראה אור שמש ניסיתי להבין מה גרם לאטיקוס פינץ’ לקבל החלטה כה הרת גורל, ממנה ידוע לי שיסבול רבות. הרי ידוע שאין עושה זאת ממניעים אישיים של כסף או כבוד, ייצוגי במשפט כולל התנכלות מצד החברה, סיכון ביציבות משרתו ועוד בעיות רבות. לא העליתי במחשבתי שהוא עושה זאת מתוך טוב לב טהור והבנה שזה הדבר הנכון והמוסרי לעשות. אך ככל שדיברנו יותר ויותר הבנתי שאכן אלו מניעיו. הוא האדם הנעלה ביותר שהכרתי עד כה בחיי.
הימים עברו והמשפט נדחה וטרם התקיים. התגעגעתי לשרה ולילדים והתחננתי לראותם. לבסוף ניתן האישור והם באו לבקרני ביום ראשון בבוקר מיד לאחר ביקורם בכנסייה. הם לבשו לבן והדיפו ריח נקי של סבון. הרגשתי כה מוזנח ומכוער לידם, אדם זר וודאי לא היה מזהה כי אנו מאותה משפחה.. חבקתי את שרה חיבוק קצר והיא חייכה, נתתי לילדים נשיקה. השיחה בינינו היתה קלילה, וכל אחד סיפר על שאירע לו לאחרונה. כלפי חוץ חייכתי בעוד ארשת פניי רגועה אך מבפנים שמעתי את ליבי בוכה וכועס. פתאום עלה בי הפחד שלא אהיה איתם יותר ולא נחיה יותר כרגיל כמשפחה. רציתי לצעוק. כשהם הלכו, חשתי הקלה והלכתי ישר לישון על מיטת האבן, המחשבות עליהם העיקו עלי, היה זה בשבילי כמו לחשוב ולרצות חלום רחוק שלעולם לא ניתן להשיג.
חוסר המעש גורם למחשבות רבות.. יום אחד עלתה במוחי המחשבה הנוראית ביותר האסורה על כל כושי, היא גורמת גורמת לתסכול רב ומגיעה בזמנים הקשים ביותר. מה היה קורה אילו הייתי אדם לבן. אם הייתי לבן בוודאי כל זה לא היה קורה, הייתי חיי חיים פשוטים ונעימים, אבל למרות זאת הייתי טיפש. כמו כל אנשי עיירת מייקום בהירי העור אשר חיים ללא חירות מחשבה והגייה. אשר איבדו מזמן את שיקול הדעת כך שאינם מבדילים בין טוב לרע. עכשיו כשאני יושב לבד בכלא האפלולי כאשר סורגים סוגרים עליי ומונעים ממני לחיות את חיי אני חש חופשי הרבה יותר מהם.
המשפט מתקרב ואטיקוס בא לבקרני באחד הימים. עברנו על הכנות אחרונות לפני המשפט המיועד. הוא דיבר מהר וניכר כי לחוץ הוא. שתקתי והאזנתי לדבריו. אזרתי אומץ, קטעתי את דבריו ושאלתי אותו מדוע עשה זאת? הוא עצר משתף דיבורו, והסתכל לתוך עיניי בפעם הראשונה, הוא הביט בי דקה שלמה ואז אמר “כי אתה הזמיר הכי יפה שראיתי בחיי”. הוא חייך חיוך עצוב.
