המסע אל הלא נודע / מוריה מוסקוביץ

התחלתי לחפש ופתאום הרגשתי משהו תופס את היד שלי,  הבנתי שמישהו מושך אותי, נבהלתי ממש וניסיתי לשחרר בכוח את היד שלי, צרחתי ואז הרגשתי אותו שם יד על הפה שלי…

אז ככה בעצם הכל התחיל:

-“כן” ענה טוני לטלפון המצלצל בביתו שבתל אביב.

-“כאן הנשר, יש לי משהו חשוב להגיד לך, בוא למפ”ק”.

ובמפקדה, המכונה המפ”ק:

-“אז מה רצית להגיד לי?” שאל טוני את ג’ון[“הנשר”] ברגע שנכנס.

-“הקוברה[הבוסית] כועסת, היא רוצה שנשחרר את אחיה מהכלא בכל מחיר, ועכשיו!”.

-“אז מה אנחנו צריכים לעשות?”.

-“נו, מה?! זה לא ברור?”

-“צריך לחטוף אנשים ותמורתם לשחרר את אחיה ועוד כמה מחבלים?”.היסס טוני לאחר רגע של מחשבה.

-“וואו,איך עלית על הרעיון הזה?” ענה לו בלעג ג’ון “רעיון קצת נדוש, אבל מה לעשות, אם נפעל בחוכמה הוא גם יוכל לעבוד” חשב לעצמו.

-“כזה אני” ענה טוני בגאווה, משמע לא שם לב לטון הדיבור של ג’ון.

-“טוב, בוא נתחיל, קודם כל איך נעשה את החטיפה? ואיפה?”.

-“אני חושב שאולי כדאי שננוח קצת ונחזור עוד שעה אם רעיון, מה דעתך לטייל איתי בנמל?”.

-“אתה רציני!? אנחנו חייבים לח… רגע, רגע מה אמרת?”.

-“שנחזור עוד שעה עם רעיון?”.

-“לא, נו, הדבר השני שאמרת”.

-“אה, שנלך לטייל בנמל?”.

-“כן, זהו, אתה גאון! נעשה את החטיפה בנמל, ראיתי אתמול מודעה שאונית נופש ענקית יוצאת להפלגה לשוויץ בעוד כחודש, נוכל לחטוף את האנייה, זה גאוני! ככה המשטרה לא תצליח לעלות עלינו, ולמצוא את המיקום שלנו, נחטוף את האנייה לאיראן, שם נוכל להחביא את כל נוסעי האנייה”.

-“נקווה שיתנו לנו”.

-“אוי נו באמת עם הטוני הזה, למה הקוברה בכלל צירפה אותו למבצע הוא יהרוס אותו, אבל עכשיו אי אפשר לפטר אותו הוא כבר יודע הכל, צריך להיפטר ממנו איכשהו” חשב לעצמו ג’ון.

-“צריך לדבר עם הקוברה, שתדאג לנו לכרטיסים ולכסף”.

-“אני אדבר איתה היום”.

באותו זמן שתכננו המחבלים את פעולת החטיפה הנועזת שלהם אבי עשה איתי משהו שאנחנו קוראים לו “רגע אישי” מאז שאמי נפטרה אבי הקפיד לעשות איתי ועם דור מידי פעם רגע אישי שבו הוא מדבר איתנו על כל מיני דברים, למשל לימודים, חברים ועוד דברים, אז באותו הזמן היה תורי ל”רגע אישי” עם אבא והחלטנו ללכת לאכול גלידה, ובדרך חזור עברנו ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ואז ראיתי מודעה, שמשכה את עיני:

-“הי אבא תראה, יש כאן מודעה על הפלגה של אניית נופש לשוויץ, שתצא בעוד כחודש, אמרת שתיקח אותי ואת דור לכבוד הבר מצווה שלו, בבקשה!” התחננתי לאבי.

-“אני אחשוב על זה”.

בשעה אחד עשרה בערב מדבר ג’ון עם הקוברה:

-“חשבנו על רעיון, נחטוף אוניית נופש לאיראן, אנחנו צריכים שתביאי לנו כרטיסים וכסף לאנייה” אמר ג’ון לקוברה.

-“יופי, סוף סוף אתם מתחילים לחשוב” ענתה לו הקוברה בכעס.

-“אממ, כן, ויש לי עוד משהו להגיד” אמר ג’ון בטון מהסס.

-“אז תגיד” ענתה הקוברה בחוסר סבלנות.

-“אני חושב שצריך להיפטר מטוני, הוא בסוף יהרוס הכל, יהודים תמיד הורסים הכל”

-“כן אתה צודק, נחשוב על איזה משהו, בינתיים תתנהג רגיל ובשום אופן אל תגלה לו שהוא יהודי, אחרת הוא עלול להיזכר לא רק אחי יהיה בכלא, אז מאד כדאי לך שהוא לא ידע מזה ענתה הקוברה ובמילים אלו הסתיים הדיון.

סוף סוף, עבר חודש והגיע היום של ההפלגה אני ודור ארזנו את המזוודות והגיע הזמן לצאת:

-“אבא, עוד מעט האנייה מפליגה, אנחנו צריכים לצאת” אמרו דור ודריה בהתרגשות מהולה בשמחה.

-“כן, כן אנחנו כבר יוצאים” .

הגענו לאנייה והאנייה הפליגה, בהתחלה היה משעמם ואני ודור ישבנו על הכיסאות ושיחקנו, ואז הסתכלתי על הנוף ונדהמתי, הנוף הזה היה עוצר נשימה, ראיתי ים טורקיז, ומרחוק ראיתי אי עם מלא צמחייה נדמה היה לי שראיתי דולפין קופץ אבל לא הייתי בטוחה, הנוף פשוט הדהים אותי והייתי חייבת להראות לדור.

-“דור, בוא תראה איזה נוף יפה”

-“וואו, זה באמת נוף יפה” אמר דור “אבל קצת מפחיד להסתכל על זה מקרוב, אני מפחד ליפול, עדיף שנלך, אני אמציא איזה תירוץ, אני לא רוצה שדריה תצחק עלי עכשיו” חשב לעצמו דור.

-“נכון זה נוף מהמם?”

-“נכון, אבל דריה, אבא אמר שקודם נפרוק את המזוודות ונסדר מצעים ואז נבוא”

-“נו דור, אל תמציא תירוצים, תבוא”

-“אני מעדיף לסדר קודם”

-“אל תהיה לי פחדן”

-“אני לא פחדן!”

-“אה כן, אני רוצה לראות”

-” הנה, טוב לך?” אמר דור בזמן שהתקדם.

-“לא זה לא מספיק תתקדם עוד כמה צעדים”

-“טוב נו בסדר, אני מפחד להיצמד למעקה, זה מה שאת רוצה לשמוע?”

-“כן”

-“יופי, ועכשיו בואי נלך מכאן”

-“טוב, בכל מקרה צריך גם לסדר את החדרים, נלך לסדר ונחזור לכאן אחר כך”

באותו הזמן- שני המחבלים על האנייה:

-“תתכונן, אנחנו משתלטים על האנייה היום בלילה” אמר ג’ון.

-“אני יודע”

כבר לילה ואני לא מצליחה להירדם, אני לא יודעת למה, אולי מההתרגשות ואולי מהתזוזה של האנייה והגלים, הסתכלתי בשעון לדעת עוד כמה זמן נשאר לי לישון, אני צריכה לקום בשש, יש ארוחת בוקר בשבע ואני צריכה להתארגן, השעה הייתה שתיים עשרה בלילה, חצות, נשאר לי עוד שש שעות לישון, אוף למה אני לא מצליחה להירדם, נראה לי שאני קצת רעבה, אולי כדאי שאני אלך לקחת משהו קטן מהמטבח, אני אשאל את דור אם הוא ער, כדאי ללכת איתו ולא לבד, אני אנסה לשכנע אותו לבוא, למרות שלא נראה לי שירצה.

-“דור אתה ער?”

-“כן, אני לא מצליח להירדם”

-“גם אני, אתה מסכים לבוא אתי לטיול באנייה”

-“לא כל כך”

-“נו, מה אכפת לך?”

-“טוב אבל מהר, לאן הולכים?”

-“בוא נלך למטבח אני רוצה לקחת משהו לאכול”

-“מה למטבח עכשיו, השתגעת?”

-“נו רק רגע אחד, אני אקח משהו קטן ואז נצא”

-“טוב נו, בסדר, אבל יוצאים מהר, כן?”

-“כן, טוב קדימה בוא נלך”

-“אני לוקח את הפנס ובא, חכי לי מחוץ לחדר”

-“מחכה”

בזמן שחיכיתי עד שדור בא הסתכלתי קצת על האנייה וראיתי שני אנשים יוצאים מחדרם, הסתכלתי עליהם וראיתי אותם הולכים למעלה לכיוון הסיפון והחדרים של צוות האנייה,  לא הבנתי למה הם יוצאים מהחדר בשעה כזאת, טוב בעצם גם אני יוצאת בשעה כזאת, מעניין מה האנשים האלה עושים…

-“הגעתי” קטע פתאום דור את מחשבותיי ושכחתי מזוג האנשים שראיתי.

-“סוף סוף הגעת, טוב בוא נלך” זירזתי אותו.

עד שהגענו למטבח השעה הייתה אחת  בלילה והתחלתי לחפש משהו לאכול, אחרי חצי שעה של חיפושים שלא העלו דבר דור כבר התעצבן ורצה לחזור אז אמרתי לו שאני אחפש עוד רבע שעה ואם לא אמצא נחזור, התחלתי לחפש ופתאום הרגשתי משהו תופס את היד שלי,  הבנתי שמישהו מושך אותי, נבהלתי ממש וניסיתי לשחרר בכוח את היד שלי, צרחתי ואז הרגשתי אותו שם יד על הפה שלי, זה היה דור, הוא ניסה להשתיק אותי, כדי שלא אצרח וישמעו אותנו, אני חושבת שכדאי שאשאל אותו מה קורה.

-“מה קורה” שאלתי.

-“מישהו מגיע תהיי בשקט” ענה לי בלחש.

לא הספקתי לחכות דקה וכבר מישהו נכנס למטבח, זה היה הטבח שבא להכין את האוכל ,יש הרבה אוכל להכין וזה לוקח זמן, הוא גם מעדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר, חיכינו שיצא אבל אחרי חצי שעה שזה לא קרה נרדמתי, אני לא יודעת מתי בדיוק דור נרדם אבל שהתעוררתי לקולות ההמולה בחדר האוכל הערתי את דור, באנו לצאת אבל אז שמענו משהו ברמקול. מסתבר שזוג האנשים שראיתי היו זוג המחבלים שבאו לקפטן האנייה, וזה בעצם מה שקרה שהיינו בדרכנו למטבח:

-“עזוב הכל זאת חטיפה” נכנסו לתא הקפטן ג’ון וטוני עם אקדחים שלופים.

-“תנועה אחת לא במקום ואני יורה” איים ג’ון.

-“מממה אתה רוצה?” שאל קפטן האנייה נמרוד בחשש.

-“אנחנו רוצים שתשיט את האנייה לאן שנגיד לך ואל תתחכם אחרת זה הסוף שלך” אמר ג’ון.

-“אנחנו נעשה עכשיו משמרות עד שבע בבוקר, ואז אנחנו נגיד משהו ברמקול” אמר טוני.

-“נעשה משמרות למשך כל ההפלגה” הוסיף לאחר רגע.

-“אה, טטטוב” אמר נמרוד “ג’ון הזה באמת נראה מסוכן עדיף לא להתעסק איתו לעומת זאת, טוני הזה נראה יהודי, אני אדבר איתו, אם אני צודק ואני אצליח לשכנע אותו הוא יכול להגיד לי לאן שטים ואז להתקשר ולהודיע למשטרה, אני מקווה שזה הדבר הנכון לעשות” חשב לעצמו נמרוד בלי לדעת שהוא צודק.

אז זה בעצם מה ששמענו ברמקול:

-“זאת חטיפה, כל הנוסעים מתבקשים לשבת ליד השולחנות ולמסור את הטלפונים, כל המתנגדים יחוסלו” היה זה קולו של ג’ון הבוקע מהמיקרופון.

היה רעש והמולה גדולה ואנשים ניסו להתקשר למשטרה אבל ללא הצלחה, ג’ון וטוני ניתקו כנראה את הקליטה ויחזירו אותה רק אחרי שייקחו את הטלפונים, בינתיים ג’ון ניסה להשליט סדר ועד שהצליח להשתיק את כולם, להושיב אותם ולקחת מהם את הטלפונים עברה שעה שלמה, בזמן שג’ון השתיק את כולם טוני חיפש אנשים בחדרים, איים עליהם באקדח ולקח להם את הטלפונים.

בינתיים אני ודור נשארנו במחבוא:

-“צריך להיות בשקט” לחש לי דור.

-“אני מקווה שאבא לא דואג לנו יותר מידי” לחשתי לו בחזרה.

-“אז מה עושים עכשיו”

-“תנסה להתקשר למשטרה”

-“אין קליטה”

-“כנראה הם ניתקו את הקליטה, ננסה להתקשר מאוחר יותר ואז נודיע למשטרה שנחטפנו, נקווה שאף אחד לא ישים לב שנעלמנו, אחרת המחבלים יחפשו אותנו ואם הם ימצאו זה יהיה הסוף שלנו”

בינתיים, בזמן שמחבל אחד עשה את המשמרת שלו בסיפון, המחבל האחר שמר על נוסעי האנייה שהיו בחדר האוכל, בו גם ישנו. עכשיו היה תור המשמרת של טוני בסיפון, ונמרוד החליט לדבר עם טוני.

-“אממ” ניסה נמרוד להתחיל את השיחה עם טוני.

-“כן, מה אתה רוצה?” שאל אותו טוני.

-“אממ, אני רוצה להגיד אותך משהו”

-“נו, אז תגיד, אין לי הרבה זמן”

-“אני חושב שאתה יהודי”

ברגע שנמרוד אמר זאת השתרר שקט בחדר, לקח לטוני זמן עד שהגיב.

-“שאני חושב על זה, הגיוני שזה נכון, אני זוכר משהו במעורפל ומההתחלה גם חשדתי בהתנהגות הגועלית של ג’ון והבוסית כלפי, אבל אם זה נכון, מה אני אעשה עכשיו?”

-“אני חושב שכדאי שתגיד לי לאן שטים”.

-“אה כן, שטים לאיראן”

-“אולי תתקשר למשטרה ותבשר להם על החטיפה”

-“אני לא יכול, ג’ון לקח ממני את הטלפון”

-“נו אז תבקש ממנו בחזרה”

-“אני לא יכול, הוא החביא את זה ממני, הוא בטח יודע שאני יהודי והוא מפחד שאני אגלה, לכן כנראה הוא החביא לי את הטלפון, אני אנסה לחפש אותו”

-“אני חושב שהמקומות היחידים שבהם הטלפון יכול להיות זה: בחדר שלכם, ובחדר אוכל, אה כן, גם במטבח”

-“טוב, נראה לי שאני אתחיל לחפש אשתדל לעדכן, ותנסה להשיט את האנייה לכיוון ישראל”.

-“אשתדל”.

טוני החליט ללכת לחפש את הטלפון בחדר שלהם, ובזמן שחיפש ג’ון נכנס לחדר.

-“מה אתה עושה?” שאל ג’ון בחשד.

-“נח?!” אמר טוני בתקווה  שג’ון יאמין לו.

-“אה כן, אז מה בדיוק אתה עושה על הרצפה?”.

-“אממ, מחפש את נעלי הבית שלי?!

-“טוב עכשיו מספיק אם השטויות, אני צריך ללכת לסיפון זאת המשמרת שלי עכשיו, לך אתה לחדר אוכל, תאיים קצת על האנשים באקדח, אה?”

-“אה!”

-“יופי, זזתי”

כשג’ון יצא מהחדר טוני המשיך לחפש קצת בחדר אך לאחר כמה דקות שלא מצא מאומה, החליט ללכת לחפש במטבח.

ובינתיים אציל ואצל דור במטבח:

-“אני חושב שכבר כדאי לנסות להתקשר למשטרה” ספק אמר ספק שאל אותי דור.

-“טוב, תתקשר ותשים על רמקול”

-“משטרה שלום, איך אפשר לעזור” ענתה לטלפון פקידה במשטרה.

-“מדבר דור, אנחנו נמצאים באניית נופש ש”אמורה” לשוט לשוויץ, ואני מדגיש “אמורה”, האנייה נחטפה, ואני ואחותי הצלחנו להתחבא, אנחנו צריכים עזרה, נשמח אם תבואו מהר” דיבר דור מהר ובלחץ.

-“מצטערת ילד, זאת משטרה כאן, לך תמתח מישהו אחר”

-“אבל אני לא עובד עליכם, האנייה באמת נחטפה”

שום צליל לא נשמע, הפקידה ניתקה את השיחה.

-“אוי, מה נעשה עכשיו?” שאלתי בפחד.

-“אני לא יודע, אבל אני אחש… אהה” לפני שהספיק דור לסיים את המילה ראה את פרצופו של טוני מציץ עליו.

-“מה אתם עושים כאן?” נבהל טוני מזוג הילדים שראה בזמן שחיפש את הטלפון במטבח.

-“בבקשה אל תעשה לנו כלום” התחננתי אליו.

-“אל תדאגו, אני לא מתכוון לעשות לכם כלום, גיליתי שאני יהודי ואני רוצה לעזור לכם, אני רק מחפש את הטלפון שלי כדי להתקשר למשטרה”

-“אנחנו ניסינו והם לא מאמינים לנו”

-“תביאו לי את הטלפון, אני חושב שכדאי שאנסה גם”

-“בסדר”

דור נותן את הטלפון לטוני, וטוני מחייג למשטרה.

-“משטרה שלום” ענתה לטלפון פקידה במשטרה אולם הפעם פקידה אחרת.

טוני מספר לפקידה את הסיפור, והיא מחליטה לעזור.

-“אני אבקש לשלוח עכשיו ניידת שתגיע במידית לחופי תל-אביב, אל דאגה, ושמרו על עצמכם”

-“תודה רבה”

בינתיים האנייה עשתה דרכה לחופי תל אביב, היא צריכה להגיע לשם בעוד כעשרים דקות, וטוני מחליט שכדאי שהוא יחליף את ג’ון במשמרת, כדי שלא ישים לב.

-“טוב, אני הולך להחליף את ג’ון, שלא יחשוד תישארו כאן ושלא יראו אתכם” אמר להם טוני.

-“בסדר” ענינו לו דור ואני יחד.

-“ושמרו על שקט”

לבסוף האנייה הגיעה לנמל וגם המשטרה.

-“מי כאן הוא החוטף?” שאל שוטר שנראה כמו המפקד.

-“הוא” הצביע טוני על ג’ון.

-“מה? מה קורה כאן, מה אתה עושה בדיוק?” ג’ון לא עיכל עדיין שטוני נגדו והמשטרה גם כאן.

-“בוא איתי” פקד עליו השוטר תוך כדי ששם אזיקים על ידיו.

-“תזכרו, אני עוד אחזור, ואתם תראו טוב מאד מי פה השולט” איים ג’ון לפני שכנס לניידת.

וכך בעצם הסתיים הסיפור, אתם שואלים מה נזכרתי בזה פתאום, אז זאת התשובה:

-“דור, דריה, בואו תראו משהו” היה זה אבא שקרא לנו.

-“מה קרה אבא?” שאלתי אותו.

-“זה מה שקרה” אמר אבא תוך כדי שאראה לנו את הכותרות בעיתון, סופר שם על חטיפת האנייה, והייתה שם תמונה שלי ושל דור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן