“את עושה לעצמך בושה” סינן לי מישהו כשירדתי במורד הרחוב עם תגובות כאלה נורא קשה לי להתמודד בדרך כלל הייתי נעלבת ורצה לביתי אבל היום זהו יום מיוחד, היום הכי טוב שהיה לי בחיים ואף אחד לא יכול לקלקל לי את השמחה. כשהגעתי הביתה מיד פתחתי את יומני הסודי, זהו החפץ הכי חשוב ויקר לי בעולם , בו אני רושמת את כל הדברים הטובים שקרו לי ואת כל הדברים הפחות טובים ואת כל הסודות הכי כמוסים שלי.היומן שומר לי על כל זה . דפדפתי אל העמוד האחרון והתחלתי לרשום:
יומני היקר כאן אן ווילסון, מכיר את התחושה הזו שאתה משקיע כל כך הרבה זמן במשהו ובסוף הוא באמת יכול להתממש? גם אני לא הכרתי…. עד היום בבוקר בדרך לבית ספר ראיתי מודעה אחת זרוקה על הרצפה, הרמתי אותה והתחלתי לקרוא “רקדנים ורקדניות, ההזדמנות לה כולכם חיכיתם האודישנים לתפקיד הנחשק:מירווטה נפתחו, מוזמנים לבוא להירשם בקופות ובמרכזי העיר”, רק לקרוא את זה שוב פעם מעורר בי התרגשות מחדש, אתה מבין? עכשיו אני סוף סוף אוכל להגשים את החלום שלי ולהיות רקדנית בכל רחבי אמריקה. אני כבר מחכה בקוצר רוח לאודישן. טוב, כתבתי מספיק להיום. ניפגש מחר…סגרתי את היומן והתחלתי להכין שיעורי בית, ופתאום נפל לי האסימון אני צריכה להמציא ריקוד, ריקוד שלי עם מוסיקה ותנועות, מרגע זה לא יכולתי להתרכז עוד בשום דבר, כי לעולם לא היה לי כאוגרף למרות שתמיד רציתי אחד כזה, תמיד רקדתי בשביל הכיף שלי, בחדר שלי, המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא לקחת כאוגרף שילמד אותי ריקוד מנצח, ואז מיד סילקתי מחשבה זו מראשי, ההורים שלי בחיים לא יממנו לי כאוגרף “כי ריקוד זה לא מקצוע להזדקן בו” חיקיתי אותם מול המראה, ההורים שלי היו אנשים מאוד רשמיים שעסקו בתפקידים חשובים. תבינו, המקצוע “לרקוד” מאוד לא מפותח כאן אם בכלל אפשר לקרוא לזה כאן מקצוע, האנשים כאן חושבים שלרקוד זה סתמי הם לא מבינים שלרקוד זה לא סתם להזיז את הידיים והרגליים, זה הרגש, זה החיבור למוסיקה עם כל התנועות שעוטפות אותה, אני מבינה את ההורים שלי ולא כועסת עליהם הם רק לא רצו שהילדה שלהם תהיה רקדנית אבל אמרתי לעצמי שעל ההזדמנות הזו אסור לי לוותר. אחרי ההורים שלי מיד חשבתי על הלנה חברתי הטובה ביותר אמרתי לעצמי “היא בטוח תסכים לעזור לי להמציא ריקוד גם היא אוהבת לרקוד כמוני והיא הרבה יותר טובה ממני בלחבר תנועות” יצאתי מביתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית של הלנה עם חיוך מאוזן לאוזן כשהגעתי דפקתי בדלת ראיתי שם את הלנה נכנסנו לחדרה ושם הקראתי לה בקול את המודעה הלנה התלהבה כמוני מהרעיון ושמחה לעזור לי. התרגשתי וחיבקתי אותה חזק. לאחר מכן התחלנו לתכנן את הריקוד היינו הרבה זמן בבית של הלנה עד שהתחיל להחשיך יצאתי מהבית של הלנה ואמרתי לה שנמשיך את הריקוד מחר. בדרך עברתי במרכז ורשמתי את עצמי לאודישנים. חזרתי הביתה והלכתי לישון.
ביום שלמחרת שוב נפגשנו והלנה עזרה לי לתכנן את הריקוד. אחרי שעות וימים נוספים של חזרות ואימונים הרגשתי שאני מוכנה ליום הגדול. יום האודישן הגיע כל כך מהר שבקושי הרגשתי שעבר הזמן. מאוד רציתי להגיע עם הלנה לאודישן היה לי חשוב שהיא תצפה בי בהקהל ותעניק לי תחושת ביטחון אבל לצערי היא לא תוכל להגיעמכיוון שיש לה אירוע משפחתי קניתי כרטיס בקופות הכניסה נכנסתי לאולם והתיישבתי בכיסאות ההמתנה וחיכיתי עד שיקראו בשמי. הייתי מאוד לחוצה ובינתיים צפיתי באודישנים של בנות אחרות.
עלתה לבמה משהי בשם סופי שהתבלבלה באמצע הריקוד וירדה מהבמה בבכי, אחריה עלתה מישהי בשם בריטני שרקדה מאוד מדויק אבל לא מספיק עם רגש , זה קצת הכניס אותי ללחץ, שאלתי את עצמי האם אני טובה מספיק כדי לעבור או שאני סתם מבזבזת לי את הזמן? בעוד שאני עסוקה במחשבותיי פתאום אני שומעת מהכריזה את השם הלנה ווזלי סילקתי מראשי מיד את המחשבה שהחברה הכי טובה שלי בגדה בי ותקעה לי סכין בגב. אמרתי לעצמי זו בוודאי משהיא אחרת שגם לה קוראים הלנה ווזלי נשמתי עמוק והרגעתי את עצמי,אבל אז לפתע עולה לבמה לא אחרת מאשר הלנה, החברה הכי טובה שלי מאז הגן, לא האמנתי!; בבת אחת התמלאתי כעס עליתי לבמה במהירות בלי לחשוב פעמיים מול כל הקהל אחזתי לה בזרוע ולקחתי אותה אל מאחורי הקלעים .”מה את חושבת שאת עושה?!” שאלתי אותה היא ענתה לי בראש מורכן עוד שהיא מעסה את הזרוע שלה “אני ממש מצטערת אן,התפקיד סנוור אותי” ענתה לי בטון שקט, פתאום נזכרתי בבית הקטן שלה, בארון הבגדים הדל שלה, בנעליים הבלויות שלה, אני יודעת שבחיים לא אסלח לעצמי עם אמנע ממנה את האודישן, זה ברור לי שהיא חסכה כל שקל שהיה לה אי פעם, רק כדי לשלם על כרטיס כניסה לאולם. אני יכולה ללכת לעוד מאות אודישנים ולנסות את מזלי שם ולה, ולה זאת הזדמנות של פעם בחיים אחרי דממה ארוכה אמרתי לה בטון רגוע יותר ” זה בסדר לכי תופיעי כולם מחכים לראות אותך רוקדת על הבמה” היא חייכה עלי ואני חושבתשראית דמעות בעיניה. היא נתנה לי את החיבוק כל כך חזק עד שהרגשתי שהעצמות שלי נשברות. לאחר שהלנה פנתה לכיוון הבמה והתחילה ללכת צעקתי לה “בהצלחה לך” היא הסתובבה וחייכה אלי. הלנה עלתה לבמה השיר התחיל להתנגן והיא התחילה לרקוד, היא רקדה כל כך יפה היא הניעה את הידיים והגוף בהרמוניה והרגשתי כאילו אני נסחפת לתוך הריקוד שלה ביחד איתה. ואז התעוררה בתוכי שאלה האם לעלות לבמה ולאלתר ריקוד או שלא לעלות בכלל כי באמת ממש רציתי שהלנה תזכה , עכשיו הרגשתי ממש מבולבלת לעלות? לא לעלות? לוותר על כל ההשקעה?החלטתי לעלות לבמה ושה’ יחליט מה צריך לקרות.מיד אחרי הלנה קראו בשם שלי, אן ווילסון נכנסתי לבמה ולכמה שניות
שנראו לי כמו נצח קפאתי מול כל הקהל אבל כשמוסיקה התחילה להתנגן האורות נדלקו והתחלתי לאלתר, הוזזתי את הידיים והרגליים לצלילי המוסיקה ורק התפללתי שהשיר יפסק. השיר נגמר השופטים מחאו כפיים ועל פניהם חיוך רחב אני לא ידעתי אם הם מוחאים כפיים לכל מתמודד או רק לי, קדתי קידה וירדתי מהבמה וחזרתי לשבת במקומי בקהל, המתנתי בקוצר רוח עד שהאודישנים יסתיימו ויכריזו על הזוכים.
הלנה התיישבה לידי ואמרה “לא הספקתי להגיד לך תודה את חברה אמיתית אני בחיים לא אשכח לך את זה.”דרך אגב הוסיפה, “רקדת מדהים” חייכתי ואמרתי לה תודהגם את רקדת מקסים. נשארנו לשבת אחת ליד השנייה, היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. אחרי שכולם סיימו את האודישנים השופטים עלו לבמה להכריז על הזוכים,”חשבנו הרבה הבחירה הייתה קשה, אבל מכל הרקדניות הטובות יש רק רקדנית מעולה אחת ” עצמתי את העניים וניסיתי להרגיע את נשימתי, לא כל כך הקשבתי למשפטים האחרים שהשופטים אמרו אבל הרגע הזה שהם הכריזו “אז מזל טוב לאן ווילסון ” לרגע הזה דווקא הקשבתי טוב מאוד, אני לעולם לא אשכח אותו, חשבתי על הלנה וידעתי שאם הם בחרו בי ההתלבטות הייתה ביני לבין הלנה כי היא רקדה פשוט מושלם. קמתי בבת אחת מהכיסא עוד לפני שהספיקו כולם למחוא כפיים והכרזתי בקול בטוח וברור ” אני מותרת על התפקיד, מצטערת ” אם כך ברכות להלנה וויזלי הודיע אחד השופטים, שמחתי מאוד הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב, הלנה רצה אלי וחיבקה אותי עוד יותר חזק ממקודם.
כשחזרתי הביתה פתחתי את היומן הסודי והתחלתי לרשום:
” יומני היקר מכיר את התחושה הזו שאתה מרגיש שעשית את הדבר הנכון, זה בדיוק מה שקרה לי היום.”
