ים של דמעות/ עינת הלפר

את עידו הכרתי כבר מהגן. אני והוא תמיד היינו משחקים ביחד. כשעלינו לכיתה א’, ישבנו כמובן אחד על יד השני, וכך, כל היסודי. כשהיו עבודות בזוגות היינו תמיד זוג, פשוט תמיד ביחד: אחרי בית הספר, אחד אצל השני, כמו אחי הוא. לסניף היינו תמיד הולכים יחד, וכשאני טסתי לחו”ל בקיץ, כל יום היינו עושים שיחה בסקייפ. אותו היום יום חמישי, אנחנו בכיתה י’ ובני 16.

היום היה יום נורא, יום שלעולם לא אשכח, יום שבכיתי בו כל כך הרבה. שהייתי יכול למלא את הכנרת מעל כל המצופה.

היום, זה היום, בו גילו שלעידו יש את המחלה, זאת אומרת הסרטן. קשה לי לכתוב על המילה הזאת, לא חשבתי שאהיה כל כך קרוב אליה אצל החבר הכי טוב שלי! היום התחיל כרגיל. קמתי בבוקר נטלתי ידיים,צחצחתי שיניים, שטפתי פנים והתלבשתי מהר. יצאתי מהחדר חטפתי מהשולחן את הסנדווי’ץ ויצאתי מהבית בריצה לתחנה. כן, קשה לי קצת להתעורר בבוקר, ואז קצת לחוץ לי, אבל אני בסופו של דבר מגיע להסעה בדיוק כשהיא יוצאת מהתחנה. עליתי במהירות וחיפשתי את עידו במקום הרגיל שלנו, בשורה 7 בצד שמאל הוא לא היה שם. זה לא התאים לעידו הוא היה הפוך ממני, בקטע של השינה הוא תמיד התעורר מוקדם, התארגן בנחת והגיע לתחנה בדיוק עשר דקות לפני הזמן. שם היה קורא תהילים עד שהאוטובוס היה מגיע. חשבתי, אולי התיישב קצת יותר עמוק שם בפנים? הלכתי מתחילתו ועד סופו של האוטובוס, והוא לא היה שם. בדרך כלל שהיה חולה היה מתקשר אליי יום לפני, או באותו היום, להגיד לי, אבל היום זה לא קרה. התיישבתי במקום פנוי וירדתי אחרון בהרגשה מוזרה. התיישבתי במקומי בכיתה כשהכיסא לידי הפוך על השולחן. כל היום לא הייתי מרוכז חשבתי למה הוא לא אמר לי? אולי הוא עצבני עליי? רבנו? לא אין סיכוי  אנחנו אף פעם לא רבים. אז מה? חזרתי הביתה בהסעה, ירדתי ורצתי לבית. הרמתי את הטלפון וטלפנתי לעידו ואימו ענתה בבכי. היא אמרה, שגילו משהו לא טוב אצל עידו, שגילו אצלו את הסרטן. היא אמרה שזה סרטן מתקדם ואין כל כך סיכוי לטוב… פרצתי בבכי, ולא יכולתי להפסיק. לא יכולתי לדמיין את חיי בלי עידו. אם ביום אחד התחרפנתי, מה יהיה כל חיי?. בכיתי שעות ארוכות עד ששמעתי דפיקה בדלת, זוהיתה הדפיקה של עידו. ידעתי, יש לו דפיקה כזאת רק שלו. רצתי לדלת ופתחתי אותה, זה היה הוא. חיבקתי אותו חיבוק גדול, והוא נכנס. התיישבנו על הספה, והוא התחיל לדבר, הוא אמר שבזמן האחרון כואבת לו הבטן, וראה שזה לא עובר אז פנה לאימו שהלכה איתו לרופא. הרופא עשה צילום, ואמר שזה כנראה סרטן בקיבה וזה כבר בשלב מתקדם וכנראה שלא יהיה לזה מרפא. אחרי זה, הם הלכו לבית החולים והם אמרו את אותו הדבר ושנשאר לו עוד כשנה לחיות. כשהוא אמר את השנה פרצתי בצרחות ובבכי, ראיתי שאין לו ניצוץ דמעה בעיניו, מה, הוא לא פוחד? או שאולי בכה היום כל כך הרבה, שכבר אין לו כוח לזה?. הוא כנראה הבין את מחשבותיי, הוא אמר שכבר הבין שאין לו מה לבכות, כי זה לא יעזור לו להבריא ויכול לגרום לרעה. ופתאום, עלה  לי רעיון לראש ואמרתי לו:”אולי נעשה רשימה של עשרה דברים שאתה רוצה להספיק בשנה הזאת וניישם אותם?. הפסקתי את הבכי. הוא אמר  שזה רעיון ממש טוב,  ומזל שחשבתי עליו. רצתי למדפסת והבאתי דף, פתחתי את המגירה ליד המדפסת והוצאתי עיפרון, וחזרתי לסלון והתחלנו לחשוב. פתאום צץ לי רעיון, הוא אוהד את קבוצת ברצלונה, אולי הוא יטוס לראות משחק של הקבוצה? אמרתי לו, הוא הנהן ורשמתי בדף. הוא אמר שהוא רוצה לנגן בגיטרה, וככה רשמנו רעיונות עד שהגענו לעשרה- לעשות בנג’י,סקי, לפגוש את הרב הראשי לישראל, לאכול את ההמבורגר הכי גדול בעולם, לבקר את סבתא כל יום ראשון, ולעלות לראש מגדל אייפל. להתנדב בבית אבות, ולעשות את שביל ישראל. אמרתי זהו אחרי שגמרתי לכתוב את המילה “ישראל”, והוספתי חייבים להתחיל! פתחתי את המחשב הנייד שלי, כתבתי טיסות לברצלונה, ועלה לי שעוד חמישה ימים יש טיסה. בדקנו בערוץ 55 וראינו שעוד שבוע יש משחק צעקנו יש!! התקשרתי לאמא שלי והוא לשלו. השיחה שלו הסתיימה אחרי דקה בחיוב, אבל שלי הייתה ארוכה מכיוון שאימי לא ידעה מהסיפור. לאחר רבע שעה של דיבור בטלפון היא הסכימה, ואמרה שהיא חוזרת עוד חצי שעה ושתזמין לנו כרטיסים כשתחזור. היא קנתה לנו את הכרטיסים לטיסה ולמשחק, והזמינה לנו מקום במלון בעיר. שיננו את התאריך, יום שני בארבע לפנות בוקר הטיסה לשם וחזור ביום חמישי בשעה חמש אחר הצהריים. ביום ראשון ארזנו מזוודות ונסענו לשדה התעופה עם אבא של עידו שגם טס איתנו. עלינו למטוס בהתרגשות, וירדנו בתחושה שאנחנו עומדים לסיים משימה ראשונה. טיילנו קצת בעיר, ובשלישי בערב הלכנו לישון מוקדם כדי שיהיה לנו כוח למשחק. למחרת ביום רביעי נסענו לאיצטדיון, ראינו את ליאונל מסי הגדול!! הם ניצחו את נבחרת איטליה 4:2 . זה היה ניצחון מתוק. ביום חמישי חזרנו הביתה והזכרתי לו לסמן וי ליד המספר 1 ברשימה. אחרי שבוע הוא הודיע לי שהוא נרשם לחוג גיטרה, ושאל אם אני רוצה לקנות איתו גיטרה. עניתי בלי לחשוב פעמיים כן, ונסענו לחנות כלי זמר. שם הוא קנה גיטרה שחורה ומבריקה וכך כל יום שני וחמישי הלך לחוג. בימי ראשון היה עידו הולך לסבתו שסיפרה לו על עלילותיה בשואה, הוא היה יושב מרותק ואחר מכן הוא היה מספר לי את אותם הסיפורים.

בימי שלישי, אני והוא היינו מתנדבים יחד בבית אבות שבעיר, וגם שם היינו שומעים סיפורים שלנו היה נראה, שלא יכולים לקרות במציאות אלא רק בספרים.

לאחר חודשיים מאז שידענו על המחלה, נסענו לחרמון עם האח הגדול שלי איתי, ושם הוא לימד אותנו איך לעשות סקי. היינו שם ארבעה ימים, וישנו ליד, במקום שנקרא “ענבר בהר” . כבר ביום הראשון הרגשנו מקצוענים, וכך כל יום השתפרנו. וכשחזרנו לבית בחוויות משותפות על מה שהיה סימנו עוד וי ליד מספר 4 7 ו 9.

החלטנו שהדבר הבא יהיה לפגוש את הרב לאו הרב הראשי לישראל. לאחר חודשיים שלחנו לו מייל, ואחרי שבוע הוא ענה שישמח להיפגש איתנו, ואם נוכל בעוד שלושה ימים ביום חמישי וענינו בחיוב.

ביום חמישי, נסענו ברכבת למשרדו שבירושלים דפקנו בלדת והא פתח לנו בחיוך רחב. הוא הזמין אותנו לשבת על הכורסאות מסיב לשולחן והתיישבנו. סיפרנו לו על המחלה של עידו והוא סיפר לנו משל ונמשל. הוא ברך את עידו שיבריא בע”ה . חזרנו הביתה מסופקים ומרוצים מכל שאנו עושים וי על עוד משימה, משימה מספר 5  ומכך שעידו קיבל ברכה.

נשארו לנו ארבע משימות. משימה  3 שהיא בנג’י, משימה 6 לאכול את ההמבורגר הכי גדול בעולם ומשימה 8 לעלות לקצה מגדל אייפל ומשימה 10 לעשות את שביל ישראל.

עידו הציע שהדבר הבא שנעשה יהיה בנג’י. הא בדק באינטרנט ואמר לי שיש בעוד חודשיים באזור הדרום. נרשמנו ולאחר חודשיים התייצבנו במקום בו אנחנו אמורים לעשות את הבנג’י. למדריך קראו ליאור והוא נתן לנו הסבר על הבנג’י. עלינו על הר גבוה עם רכבל חיברו אותנו לריתמה והרבה חבלים. ספרנו לאחור 10, 9 8.. ואז ב 0 קפצנו . צרחנו אבל היה מטורף וכיף.

עברה כבר חצי שנה מאותו יום חמישי הזכור לרע, בדקנו יחד היכן נמצא ההמבורגר הכי גדול בעולם, וגילינו שהוא נמצא בפריז!! על יש מגדל אייפל. חשבנו שזה ממש טוב שנוכל להגשים שתי חלומות בטיסה אחת. אמא של עידו הזמינה לנו כרטיסי טיסה וקבענו שנישן אצל אחות של סבתי. הטיסה הייתה לאחר שבועיים. במהלך הטיסה הבאנו לנו חטיפים, שוקולדים, מיצים וארוחת צהריים. ירדנו בשדה התעופה ונסענו במטרו לרחוב “דרך גוסטל אייפל”. רותי אחות של סבתי הסבירה לנו שהרחוב הוא  על שם מי שבנה את מגדל אייפל. עלינו למגדל במעליות זה היה אדיר. הרצפה הייתה שקופה ועל הקירות היו ציורים של המגדלים הכי גבוהים בעולם ומה גובהם ומה המרחק שלהם מהמגדל. בילינו שם שעות, והרגשנו שעברה רק דקה. כבר החשיך וחזרנו לבית של רותי שם אכלנו מרק ונשכבנו במיטות ואז נזכרתי , לקחנו איתנו את הרשימה אז כדאי לסמן וי נוסף. קמתי מהר והדלקתי את האור, והוצאתי מהמזוודה את הדף שקצת התקמט. אמרתי לעידו שיסמן וי . הוא סימן ליד מספר 8 והוסיף : “אתה חבר כ”כ טוב יהיה לי קשה להיפרד ממך, לא רציתי לבכות ואמרתי שגם אני מכל הלב. למחרת בצהריים  הלכנו למסעדה שבה מוכרים המבורגרים ענקיים, שם הזמנו את ההמבורגר XXXXX לארג’ . כן מה ששמעתם, חמש פעמים אקסטרה. הוא הגיע לשולחן וזה היה כ”כ גדול שלא יכולתי לראות את עידו שישב מולי בשולחן. נטלנו ידיים וחזרנו לשולחן. סימנו בידיים 1,2,3 בירכנו ונתנו ביס ענקי. אבל כשהסתכלנו כמה אכלנו זה היה נראה כמו ביס של ציפור. לאחר חצי שעה כשעדיין אכלנו, הרגשנו שבעים. “אבל אפילו לא סיימנו חצי מההמבורגר”, אמרתי. אחרי שעידו אמר שהוא מוותר. הוספתי: “אסור לעולם לוותר, הגענו עד פריז בשביל זה ולא נסיים?” ואז הוא נתן ביס גדול ואמר “צודק” אכלנו ואכלנו ובסוף החלטנו שניקח את מה שנשאר איתנו ונאכל לארוחת הערב. כשהלנו לישון שבעים מאד ומרוצים, מכך שסיימנו את ההמבורגר וסיימנו עוד משימה, את משימה  מספר 6. חשבנו שחייבים ללכת לישון כי מחר בבוקר חוזרים לארץ. בטיסה חזור חילקו לנו שוב שוקולדים אבל הם לא היו כשרים אז לא אכלנו. סיפרתי להורי ולאחיי את חווייותי מהנסיעה, וחזרנו לשיגרת הלימודים ועידו לשיגרת הבדיקות. מאז, אנחנו בהכנות למשימה האחרונה משימה 10לעשות את שביל ישראל. לקח לנו חודשיים להתארגן, התיקים כבר מוכניםוגם אנחנו. התחלנו את המסלול מהדרום ובהמשך נעלה לצפון. המסלולים בדרום קשים ואמרו לנו שבמרכז ובצפון יהיה לנו יתר קל. בלילות ישנו באוהלים או בבתים של אנשים שנקראים “מלאכי השביל”. הגענו למרכז הארץ לאיזור בית שמש ועידו אמר שכואבת לו הבטן. אמרתי שבטח זה סתם משהו קטן המשכנו. יום לאחר מכן הוא אמר שעדיין כואב לו ואמר שיתקשר לאימו. לאחר חצי שעה הוריו התייצבו במקום מבוהלים ונסעו איתו ישר לבית החולים, כשאני איתם. עידו נכנס לצילום ואני הייתי לחוץ. הרופא יצא משם לאחר כמה דקות בפנים קורנות מאושר. הוא סיפר שבאורח נס הסרטן נעלם בלי שום הסבר. הוריו בכו מאושר וכך גם אני.

לא, זה היום שבכיתי בו הכי הרבה זה היום שהייתי יכול למלא את הכינרת מרוב דמעות אבל עכשיו לא של עצב , אלא של שמחה ואושר.