איך כל זה קרה ככה ברגע אחד?! בשנייה איבדתי את כל היקר לי, את הביטחון שלי, את האוהבים אותי, את הכל .
היי, קוראים לי הדסה, אני בת 12 ו… אני דתייה, שומרת שבת ומצוות ולומדת בבית ספר דתי.
יש לי משפחה מדהימה, שתי אחיות ושלושה אחים ואני אוהבת אותם הכי בעולם.
בבית הספר יש לי המון חברות, שתמיד שם בשבילי. לרוב אני מחשיבה את עצמי “מקובלת בחברה”, וזה עושה אותי מאושרת.
באחד מימי הלימוד הרגילים, קרה משהו שלא ציפיתי לו, משהו ששינה את חיי, זה קרה פשוט ברגע אחד, אפילו לא הספקתי להיפרד…
היה זה ביום שלישי, הייתי בדרכי הביתה מבית הספר.
כשהתקרבתי לביתי, הרגשתי ריח חריג, ריח מוזר, ריח של… אש. ידעתי מיד מה קרה ורצתי במהירות לביתי. “אוי ואבוי!!” שמעתי את עצמי צועקת, תוך כדי ריצה בחדר המדרגות. נכנסתי הביתה במהירות כדי לראות מה קורה, וראיתי את אחיי רועדים מפחד ועומדים על כיסאות. הסטתי את מבטי לעבר המטבח וראיתי אש גדולה מציפה אותו. “רוצו! מהר! צאו מהבית!!” קראתי לאחיי בדאגה.
הרגשתי שאני צריכה לקחת את העניינים לידיים, אחרי הכל, אני כבר בת 12…
התקשרתי מהר למכבי אש ומיד אחרי זה להורי. הם היו מודאגים מאוד כשהגיעו. בבייתנו הייתה אש גדולה, שהגיעה לסלון, לספה ולקירות. הגיעו מכבי האש וניסו לכבות את השריפה הגדולה, אך ללא הועיל. התפנינו מיד לאחד המלונות בתל אביב, בצער רב.
אחרי יום אחד, קראו הוריי לכל הילדים שיבואו ל”סלון” בדירתנו הקטנה שבמלון.
“כמו שאתם יודעים ומבינים, אנחנו לא ניסע כל יום לבית הספר שלכם, הוא רחוק. ולכן רשמנו אתכם לבית הספר פה, בשכונה שלנו כרגע, לתקופה זמנית. אמרו הוריי.
כולנו היינו בהלם. לא הצלחתי לעכל את זה שלא אפגש יותר עם חברותיי ולא אלמד איתן באותו בית ספר. בכיתי שעות ארוכות, עד שהבנתי שבכי לא יתקן את המצב, צריך להתגבר, למרות שקשה.
לאחר כמה ימים, הלכנו כולנו לבית הספר החדש. הרגשתי שזה קרה פשוט ברגע, לא הייתי מוכנה לזה בכלל! אפילו לא הספקתי להיפרד מחברותיי… ממש עצוב.
רגע, שכחתי לספר לכם, שבית הספר החדש הוא לא דתי, ככה גם השכונה שלנו, כולם לא דתיים. ופתאום הרגשתי שונה מתמיד.
נכנסתי לכיתתי החדשה והרכנתי את ראשי. כולם העיפו בי מבט מוזר כזה. פתאום כמה בנות ניגשו אליי ושאלו: “איך קוראים לך?” הבנות היו נראות לי ממש נחמדות וחברותיות, וקיוויתי שנתחבר. “אני הדסה, ואני… לא משנה”. פחדתי לספר להם שאני דתייה, ששומרת שבת ומצוות, לא רציתי שידעו.
באותו רגע, המורה נכנסה לכיתה ואמרה: ” יש לנו תלמידה חדשה, הדסה, בואי אליי רגע”. היא הניחה את ידה על כתפי והביטה בכיתה. “את תשבי ליד הילה”.
הילה הרימה את ידה והתיישבתי לידה. במשך כל השיעור לא דיברנו בינינו, אבל כשהיה צלצול הסתובבה אליי הילה ואמרה: “אז… מאיפה את?”.
“אני ומשפחתי התפננו מביתנו לכאן, לתל אביב, כי בביתנו פרצה שרפה שגרמה לנו לעזוב את היישוב שבו גרנו”. עניתי לה בעצב.
“וואו… אני בהלם… איפה אתם גרים עכשיו?”. היא שאלה.
“בינתיים אנחנו גרים במלון עד שנמצא בית להשכרה ביישוב שבו גרנו”. עניתי.
הילה הביטה בי בעצב והנהנה. היא שתקה כמה דקות ואז חזרה והביטה בי ואמרה: “את רוצה לבוא אליי אחר הצהריים? נעשה ביחד שיעורי בית”.
שמחתי מאד על הזמנתה, וקיוויתי שניצור חברות ביחד.
במשך כל היום התעניינו עוד ילדים בסיפור שלי ולמדתי להכיר חלק מהם.
חזרתי הביתה מעודדת. סיפרתי לאמי שהכרתי ילדים חדשים, ושנהניתי מאד היום. לאחר שלוש שעות הלכתי לביתה של הילה, שמסתבר שהיה די קרוב למלון שבו התגוררנו.
דפקתי בהיסוס על הדלת והילה פתחה. “איזה כיף שבאת!”, אמרה הילה והכניסה אותי לביתה.
“רוצה לאכול משהו?, לשתות?” היא שאלה. פתאום נפל לי האסימון שהכלים בהם היא אוכלת הם לא כשרים ולא בטוח אפילו שהאוכל שלהם כשר. ” אני לא רעבה או צמאה, תודה”, עניתי בלית ברירה.
הילה עזבה את הנושא והלכנו לחדרה להכין ביחד את שיעורי הבית. הזמן עבר מהר מאד, ובשעה 18:00 בערב כבר התחלתי להרגיש את הרעב מציק לי. סיימנו להכין את שיעורי הבית והלכנו למטבח.
בלי לשאול אותי, ניגשה הילה לכיור ומילאה בשבילי כוס מים. הבטתי בכוס שהיא נתנה לי, והיססתי. הילה הסתכלה עליי במבט שואל, ואמרה: “אל תגידי לי שאת עדיין לא צמאה, אין מצב!”.
הייתי ממש נבוכה ולא ידעתי איך לצאת מהפלונטר הזה. הילה ראתה שאני מהססת ושאלה: “מה? את רגישה לגלוטן? לחלב? לבוטנים? מה?”.
פתאום העפתי מבט אל הכיור בביתה, וקלטתי שיש שני מייבשי כלים על השיש. פתאום הבנתי שאולי הם כן מפרידים בין בשרי לחלבי, ואולי גם שומרים כשרות.
הילה ראתה שאני בוהה בשיש. היא העיפה בו מבט ואמרה: ” אה, כן, אנחנו שומרים כשרות. אנחנו מסורתיים”. הבטתי בה בהלם ואמרתי :” אה מגניב”. לא רציתי לגלות לה שאני דתיה, אבל היה כל כך נחמד לראות שאני יכולה להרגיש אצלה בנוח למרות שהיא לא דתיה.
נפרדנו לאחר כמה דקות וחזרתי למלון.
ביום למחרת ניגשה אליי אחת הבנות מהכיתה ושאלה: “מה נשמע? אני רוני. עבר לך ההלם של ההתחלה?”.
חייכתי ועניתי: ” כן, הכל בסדר, דווקא נהניתי אתמול”.
“רוצה לבוא איתי לקפיטריה? יש לנו קפיטריה מהממת בבניין של התיכון”. אמרה רוני.
“בטח, אשמח לבוא”. עניתי, ושתינו הלכנו ביחד לקפיטריה. נכנסנו לקפיטריה היפה והמעוצבת וקנינו חטיף לשתינו. התיישבנו ליד אחד השולחנות, פטפטנו וצחקנו עד סוף ההפסקה.
בדרך לכיתה שאלה אותי רוני: “רוצה לבוא לתנועת הנוער שלנו? גם הילה תהיה שם ועוד ילדים מהכיתה…” חשבתי קצת עם עצמי, ולבסוף אמרתי: “אני לא בטוחה, אבדוק אם אני יכולה”. “נו קדימה” אמרה. לבסוף החלטתי לבוא. יהיה כיף. אחר הצהריים באתי לביתה של רוני משם הלכנו לתנועת הנוער.
ראיתי המון פרצופים מוכרים, ועד שהתחילה הפעילות, צחקנו ודיברנו.
“שלום לכולם!” אמרה המדריכה. “אני רואה שיש לנו פה מישהי חדשה! היי, קוראים לי שירן”. אמרה לי והושיטה את ידה. לחצתי את ידה ואמרתי: “היי, אני הדסה”.
המדריכה הכריזה על פעילות נחמדה, “כולם לעמוד במעגל, וכל אחד יגיד מה הכי חשוב לו בחבר טוב”. כולם התלהבו וחשבו מה יגידו. התחלנו את הסבב ברוני, שאמרה: “חשוב לי שחבר טוב תמיד יהיה שם בשבילי.” “יפה מאוד”. אמרה המדריכה שירן. ואז הגענו להילה, שעמדה לצדי. “חשוב לי שחבר טוב אף פעם לא ישקר לי, ולא יסתיר ממני כולם.” אמרה הילה. פתאום עלו בראשי מחשבות, כל מה שהיא אמרה, אני עושה ההפך. זה מאוד עצוב לי שככה אני משקרת לחברה שלי, הרגשתי מאוד רע עם עצמי אבל ניסיתי לא להראות את זה. ואז הגיע תורי. ידעתי בדיוק מה אני הולכת להגיד. “חשוב לי בחבר טוב שיקבל אותי תמיד, לא משנה מה קורה, ולא יעזוב אותי שאני קצת לא מוצאת חן בעיניו.” הילה הסתכלה עליי במבט מאוד מוזר. המשכנו את הסבב ואמרו שם דברים מאוד יפים. בסוף הפעילות כולם הלכו הביתה ואמרתי לרוני: “היה ממש כיף, תודה שהזמנת אותי לפה.” “בכיף… ברור.” והלכה לביתה. אני והילה נשארנו על הדשא. פתאום שאלה אותי הילה: “למה התכוונת שאמרת שאת רוצה שחברים יקבלו אותך, לא משנה מה קורה ואם את לא מוצאת חן בעיניו?” “אממ,.. התכוונתי למה שאמרת.” עניתי לה, למרות שידעתי שהיא בכל זאת לא תבין. “אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שזה לא באמת מה שאמרתי. תספרי לי את האמת בבקשה.” לא ידעתי מה להגיד לה, במיוחד אחרי שהיא אמרה שהיא לא רוצה שחברים ישקרו לה. “מחר תדעי” נפלט לי. אני ממש מתחרטת שאמרתי את זה, זה היה פשוט מלחץ. עכשיו הבנתי שאני חייבת לספר לה את הסוד שלי, ולקחת סיכון. “טוב…” אמרה ונפרדנו לשלום.
למחרת לא הגיעה הילה לבית הספר, למרות שאמרתי שאגיד לה את מה שאני מסתירה. למרות זאת החלטתי לספר לכולם, ולהילה אספר בהזדמנות אחרת. תכננתי לספר לכולם בסוף היום.
זה בכלל לא הלך כמו שציפיתי. בהפסקה, ביקשתי מאחת מחברותי להביא לי את אחת החוברות מהלוקר שלי. חיכיתי לה כמה דקות, והיא לא חזרה. אחרי חמש דקות, רציתי לבדוק מה קורה, ולמה היא לא באה, אז ירדתי למסדרון, וראיתי התגודדות סביב הלוקר שלי. זה היה מאוד מוזר, מה יש לכולם לחפש בלוקר שלי?! רצתי אליהם וראיתי שהם מסתכלים על המגנטים שהדבקתי על קירות הלוקר. במגנטים היו תמונות שלי עם משפחתי, הבנים עם כיפה, אמא שלי עם מטפחת על ראשה, והבנות עם חצאיות. פתאום נשמעו צעקות ושאלות: “את דתייה?!”, “את אשכרה שומרת שבת?!”,”מחוץ לבית הספר את הולכת עם חצאית?!” הייתי בהלם. בכלל לא ציפיתי לזה. ואחרי השאלות, באו ההעלבות. “איזה מוזרה…”, “היא שיקרה לנו כל הזמן הזה…”, “ילדה סתומה…” זה היה הדבר הכי פוגע ומשפיל שעברתי בחיים. התחלתי לבכות ורצתי מהר לשירותים. חבורה של ילדים רצו אחרי. באוויר שמעתי כל מיני מילים מאוד פוגעות ומשפילות. לא הבנתי למה זה רע להיות דתייה, ולמה הם לא מקבלים את זה בצורה יפה. נשארתי בתא השירותים עד לתחילת השיעור. נכנסתי אחרי שהמורה הגיעה, עם דמעות בעיניי. המורה ראתה את דמעותיי והחליטה לא להתערב, גם הייתי נראית מאוד עצבנית.
אחרי השיעור ניגשה אליי רוני ואמרה: “את ממש לא מה שחשבתי שאת. את שקרנית.” לא הספקתי להגיד דבר וכבר ברחה מפניי. כל כך נפגעתי. לא ציפיתי שחברה כמו רוני תקבל את זה ככה. הרגשתי ממש בודדה.
בדרך הביתה מבית הספר, עלו לי הרבה מחשבות בראש. איך זה קרה?! בכלל בניתי על זה שאגיד להם את זה לבד, כדי שהם יקבלו את זה יותר יפה, אבל עכשיו הבנתי כמה זה לא בוגר מצדם לקבל מישהי בצורה כזאת, ולא הבנתי למה זה מפריע להם שחברה שלהם דתייה? האם זה אומר שאני לא חברותית? שאני לא זורמת?
למחרת, תכננתי לא לבוא לבית הספר. כי בכל זאת, אין לי מה לעבור במסדרון שכל השכבה מעיפה אליי מבטים מלגלגים. אמי רצתה שאלך, אז לא התווכחתי, והלכתי לבית ספר.
נכנסתי לכיתה וראיתי את הילה. סימנתי לה לבוא אליי, כי רציתי לספר לה, ולראות אם היא לפחות תקבל אותי יפה. אפילו שלא הייתה טיפת סיכוי. נורא פחדתי לספר לה, אבל הייתי חייבת. “היי” אמרה לי הילה. “למה לא באת לבית הספר אתמול?” שאלתי. “לא הרגשתי טוב…” ענתה לי. “טוב, רציתי לספר לך משהו, שקרה אתמול, שלא כולם קיבלו את זה יפה כל כך, כמו שאת בטח שמה לב…” אמרתי בחשש. “אם את מתכוונת להגיד לי שכולם גילו את זה שאת דתייה, והחרימו אותך, אז כן, סיפרו לי את זה, אבל שתדעי, שאני יכולה לקבל אותך בכל מצב, כי חברה אמתית, גם כשיש לה סוד גדול, היא תימצא זמן לספר אותו לחברה שלה, כי היא תרגיש רע לא לספר ולפתוח אותו, וזה בדיוק מה שאת עשית, ואני מבינה אותך.”
דמעות של רגש עלו בעיניי. “וואו… הילה… את פשוט חברה מדהימה. אמרתי בגמגום. “ברור, בטח, ישר כשראיתי אותך בפעם הראשונה, היית נראית לי נחמדה וקיוויתי שנתחבר. רק בגלל שאת משהו שהוא לא אני, אני לא אוותר על החברות הזאת כל כך מהר. להיות שונה, זה במילים אחרות להיות מיוחד”. אמרה. “מעולם לא הייתה לי חברה כמוך, הילה!” חייכנו אחת אל השנייה, והלכנו יחד אל השיעור.
בסוף השיעור, ניגשה אליי רוני ואמרה: “אני לא יודעת מאיפה להתחיל… אני כל כך מצטערת! סליחה שפגעתי בך. לא חשבתי…” חייכתי אליה ואמרתי: “הכל טוב, ידעתי שלא באמת התכוונת, הכרתי אותך אחרת”. היא חיבקה אותי חזק ואמרה: “איזה חברה מדהימה יש לי, יודעת להבין כל אחד, גם כשקשה, אני כל כך מצטערת”.
למחרת הכל נהיה אחרת, הכל חזר לקדמותו: חבריי התחרטו על מעשיהם והתנצלו בפניי והמשכנו לשחק כאילו לא קרה דבר.
לאחר כמה שבועות, של כיף, צחוק ואושר, הגיע הזמן להיפרד. הורי קוראו לכולם לסלון, ואמי אמרה: “ראינו שבזמן הזה היה לכם כיף מאוד, השגתם לכם חברים חדשים, ונהניתם נורא, אבל לכל כיף יש גם סוף… אני ואבא מצאנו דירה יפה ביישוב הקודם שלנו, ואנחנו נעבור לשם בעוד כחודשיים. ניתן לכם חודשיים להיפרד מהסביבה פה, כדי שזה לא יבוא לכם ככה בבום”. לא ידעתי איך להגיב לזה. מצד אחד, יש לי שם חברות שאני לא יכולה לתאר כמה אני מתגעגעת אליהם, חברות מדהימות, שהיו איתי מאז כיתה א’, אבל מצד שני, יש לי חברות מדהימות פה, בתל אביב, שהצליחו לרגש אותי ואני עברתי איתן הרבה יותר ממה שחשבתי שאעבור. בעיקר חשבתי על הילה. איך היא תגיב שאגיד לה שאני עוברת מפה…
למחרת בבית הספר אמרתי להילה: “אני צריכה לספר לך משהו”. הילה כמובן לא סירבה לזה וישר באה איתי לפינה במסדרון. “מה רצית להגיד לי?” שאלה. “בעוד חודשים אנחנו עוברים מפה חזרה ליישוב שבו גרנו לפני כן. סליחה, אין לי מה לעשות עם זה, אני כל כך מצטערת… אני כל כך אתגעגע אלייך…” אמרתי לה בעצב. היה נראה שהיא עצובה, אך מיד אמרה: “אני לא מאמינה…” לא הבנתי למה היא התכוונה, ובכל זאת לא שאלתי למה הייתה הכוונה. הייתי מבולבלת נורא. נשמע הצלצול והלכנו לכיתה. בדרך אמרה לי הילה: “אני לא אתן לך סתם ככה ללכת, אל תדאגי”. גם כאן לא הבנתי מה הייתה הכוונה, אבל החלטתי להשאיר את עצמי במתח.
לאחר חודשיים, הגיע הרגע. ביום הנסיעה, הייתי מאוד מרוגשת, היה לי כיף ביום האחרון בבית הספר בתל אביב, הילה מאוד שמחה בשבילי אך שתינו היינו עצובות שאני אסע.
בסוף יום הלימודים, בכינו חבריי ואני על כך. התחבקנו ונפרדתי מהם לשלום. לתמיד. הייתי בדרך ל”בית שלי”, וראיתי את הרכב של אמי יוצא מהרחוב. היא פתחה את חלון המכונית ואמרה: “בואי, הולכים לקניות.” לא הבנתי מאיפה זה בא, אבל למה לא? עליתי על הרכב ונסענו.
לאחר שעתיים, נסענו חזרה למלון. וקרה משהו שבכלל לא ציפיתי לו: בדירתנו שבמלון, חיכו לי חבריי, עם בלונים ועוגה, כמתנת פרידה. היה לי כיף מאוד הדקות האחרונות איתם. זה היה דבר מאוד מרגש. היה לי נורא קשה להיפרד, אבל זה מה שקרה.
נסענו לדירה החדשה. שם חיכו לי חברותיי. זה היה הדבר הכי מרגש שעברתי בחיי. שנה וחצי לא ראיתי אותן!!! אף אחת לא הפסיקה להזיל דמעות. אני לא יכולה לתאר לכם את ההתרגשות שהייתה שם, לראות בן אדם שהיה חלק כל כך גדול מהחיים שלך אחרי שנה וחצי… זה מטורף… הייתי פשוט מאושרת ומרוגשת. למרות שעברתי בחיי את כל זה, תמיד הכי טוב לשוב הביתה.
