אז מה יהיה הפעם בפעילות נוער? שאלתי את נועה. יום שלישי, כשתמר הרכזת נוער של
היישוב קראה לכל ילדי כיתות ז-ח לבוא למועדון נוער. כמו תמיד כשבאים למועדון, מחכות לנו
קערות מלאות בחטיפים ובפיצוחים. תמר כבר הייתה שם כשהגענו. היא אמרה שהיום יש לה
משהו נורא מפתיע בשבילינו. בין כל הילדים עברו כל מיני מחשבות, אולי לוקחים אותנו
לקולנוע, אולי יש טיול שטח, או ילד אחר אמר שאולי בכלל רוצים להודיע שהפעילות שצריכה
להתקיים בשבוע הבא, תדחה. אבל לא, שם ניחוש לא היה נכון. תמר התחילה להסביר
שהמועצה של היישוב מארגנת טיול לחרמון לכל נוער ז-ח !מיד כולנו קפצנו בהתרגשות רבה,
אך מהר מאוד תמר עצרה אותנו ואמרה שיוצאים ביום חמישי בלילה, חוזרים לפני שבת. כאן
הבנו את הבעיה. רוב הטיולים שהמועצה מביאה לא כל כך מתאימים לנו, הדתיים. אבל בטיול
הזה תמר חשבה שזה יכול להיות בסדר, רק שצריך להיזהר מאוד ולדייק בזמנים. בדרך חזור
הביתה, חזרתי יחד עם שחר, בן בשבט שלי. הוא אמר שהוא נורא התלהב מהרעיון ושהוא
בטוח נרשם! אמרתי לו שגם אני רוצה, אבל בליבי התלבטתי מפני שידעתי שיש סיכון לאחר
את השבת. הגעתי הביתה ומיד שמעתי:”רותם מתוקה שלי, איך היה היום באולפנה? לא
הספקנו לדבר בכלל!” זו הייתה אמא שלי, שתמיד דואגת לי, כמובן שמיד סיפרתי לה על
הטיול, ושאם אני אצא לא בטוח שהספיק להגיע בזמן לשבת.. אחרי כמה התלבטויות החלטתי
שאני יוצאת. הימים חלפו להם, וביום חמישי /3/1 ,בשעה 12 בלילה, נפגשנו כל החברה על יד
המרכולית של היישוב. כולם היו נרגשים ומתוחים, לבושים בבגדים הכי חמים של החורף,
גופיה , חולצה, סוודר, פליז, מעיל ולבסוף כפפות וכובעי צמר, שלי היה בצבע בורדו עם פונפון
חום. ראיתי את שחר עם חבריו. נופפתי לו לשלום. מובן שלפני שעלינו על האוטובוסים תמר
הזכירה את עניין השבת, את ענין הבגדים החמים, המים.. ועל הקשקושים של מבוגרים. סוף
סוף יצאנו. בהתחלה התלהבנו נורא, שרנו, רקדנו, קפצנו.. אבל אחרי שעה כבר כולם התעייפו
והלכו לישון. בערך בשעה 03:00, תמר העירה אותנו לעצירה, ואמרה שעוד חצי שעה כולם
חוזרים לאוטובוסים. עצרנו בתחנת דלק “אלונית”. תוך שניה כולם ירדו לשירותים, לבית קפה
שבתחנה וחלק נשארו לישון. אני ירדתי עם נועה וקנינו ארטיק אבטיח. אחרי חצי שעה חזרנו
לאוטובוסים והמשכנו לנסוע. כולם המשיכו לישון הפעם. היינו מותשים. בשבע בבוקר כבר
כולם התעוררו מהזריחה המהממת. עצרנו לתפילת שחרית על יד חורשה יפה עם מלא צמחים
ועצים. “אוייי שוב שכחתי את הסידור בבית!” שמעתי את נועה אומרת. “לא נורא, בואי נתפלל
ביחד” אמרתי לה. אחרי תפילה נסענו עוד חצי שעה של פטפוטים והתארגנות, סוף סוף הגענו
לחרמון!! שלפנו טלפונים ומצלמות לצלם את החרמון המדהים. אחרי שעברנו את התור של
הקבלה, ושבדקו לנו את התיקים רצנו לתור של הרכבל. תמר הזהירה שוב לחזור בזמן
לאוטובוסים, שהספיק להגיע לשבת בזמן! בחרתי להיות עם נועה ברכבל. כשהגיע תורינו
חששתי מאוד, מתיישבים על הרכבל והרכבל לוקח אותנו למעלה למעלה מאוד גבוהה ישר אל
הפסגה של החרמון. “יאוווו איזה אוויר מדהים!!” “מה רבו מעשיך ה'”; “אני בהלם, איזה יופי!” את כל זה שמענו בדרך לפסגה.
כשהגענו כבר חלק מהבנים היו שם והתחלנו מלחמת שלג.
אחרי מלחמה של שעה ומשהו אחד הבנים נזכר שחייבים לרדת למטה!! צריך להגיע
לאוטובוסים להגיע לשבת!!שמחנו שהוא נזכר, והתחלנו לרדת למטה. אבל לפני שירדתי אני
ונועה זרקנו 2 כדורים על שחר בלי שהוא שם לב, וכנראה הכדור שלי פגע לו בפה. מיד רצתי
לעברו, אבל תמר צעקה עליינו שנרד למטה. כל הדרך למטה ברכבל, ניסיתי לנחש מה קרה
לשחר הכל קרה כל כך מהר, אולי נשברה לו השן? אולי נפתחה לו השפה? אולי לא קרה לו
כלום?!אבל מה שהכי חשוב זה , שבעז”ה נגיע לשבת בזמן. עלינו לאוטובוסים וחיכינו לתמר
ולשחר, היחידים שלא הגיעו. עבר רבע שעה, חצי שעה, שעה! מה קורה?! אנחנו כבר היינו
צריכים להתחיל לנסוע מזמן! אנחנו לא נספיק להגיע לשבת!!היינו עולים לבדוק מה קורה אבל
זה עלה עוד כסף, ולא נשאר לנו. התקשרנו לתמר והיא אמרה לא לזוז מהאוטובוס ושלא נדאג
היא באה עוד מעט.
עכשיו כבר ידענו. אנחנו לא נספיק להגיע לשבת. התקשרנו להורים להודיע להם. לבסוף תמר
הגיעה עם שחר. לא האמנתי למה שראיתי. לשחר היה מלא דם בפה. לבסוף הסתבר שהכדור
שזרקתי עליו חתך לו את השפה ותמר נשארה איתו למעלה שיטפלו בו. היה לי נורא לא נעים,
רצתי לבקש ממנו סליחה. החדשות הטובות היו שמצאו לנו מקום להיות בו בשבת. חשבתי,
ממש טובות! עכשיו אני לא אהיה בבית בשבת, וכל השבת שחר צריך לסבול בגללי, ובגללי
איחרנו לשבת עלינו לאוטובוסים והתיישבתי ליד שחר. הוא בכה, והיה לא מאוד כואב. הרגשתי
נורא. כולם הסתכלו עליי ועל שחר. הצלחתי להרגיע אותו, והתחלנו לצחוק. בסופו של דבר
הגענו לעפולה. משפחות ארחו אותנו בשמחה. אני ושחר התעקשנו להיות ביחד אצל
המשפחה. וכך היה. השבת עברה בהתגעגעות להורים, צחוק, עצב, רגש, כאב לשחר, אבל סך
הכל נהנינו. במוצאי שבת כולם נגשו אליי ואמרו לי דווקא טוב שלא הספקנו כי היה כיף מאוד.
עלינו לאוטובוסים ונסענו ישר הביתה בלי עצירות. עכשיו אני מחכה לראות מתי יעבור לשחר
הפצע. “ביי רותם, לילה טוב נפגש מחר!” שמעתי את שחר אומר לי. עכשיו אני בטוחה שהיה
כיף, ושהוא כבר לא כועס עליי.
