שישה גוונים משפחה אחת/ רוני דורפצאון

מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו 4 ילדים אף פעם לא חשבתי אחרת, תמיד ידעתי, אני והתאומה שלי “רגילות” ולאחותי ואחי יש בעיות, לאמיתי יש תסמונת דאון ולאור יש סרטן, הם קצת משונים אבל אני ממש אוהבת אותם, הם ממש דואגים לי ולשירה. תמיד כשאנחנו הולכים יחד, כל המשפחה, יש איזה ילד קטן ששואל את אמו: “למה הילד הזה נראה כך?!” או “למה לילדה הזאת אין שיער?!” הם אמנם שואלים מתוך תמימות והם אינם מבינם אך זה כל כך מעצבן, אני ושירה תמיד מגוננות עליהם.

חורף אחד הורי היו צריכים ללכת לפגישה בקשר לאור, שירה הייתה חולה, ואני הייתי צריכה להישאר ולשמור על שירה, אור ואמיתי, אני חושבת שאני מסוגלת אמרתי להורי, הרי רק לפני חודשיים חגגו לי ולשירה יומולדת עשר, באותו היום היה ממש חשוך והיו הרבה ברקים ורעמים, פתאום! היו מספר נקישות חלושות בדלת, הסתכלתי בעינית וראיתי מישהו שלובש מן שמלה שחורה שהיא הייתה בעצם חולצה ארוכה ושחורה, והיה לו גם כובע מוזר על הראש וגם הוא היה שחור, אני לא הבנתי מי זה, אבל הוא לא היה נראה לי כמו מישהו רע, פתחתי, הוא הסתכל על הבית ושאל אם אמא ואבא בבית ואמרתי את האמת, שלא, הם לא בבית, הוא שאל אותי אם אפשר צדקה ואמרתי לו שאין לי כסף, הוא הלך, אני חזרתי לאחי ואפילו הכנתי לכולם חביתות! כולם כבר הלכו לישון ועכשיו חשבתי לעצמי, תורי, התארגנתי לשינה-התקלחתי, צחצחתי שיניים… ונשכבתי במיטה, פתאום שמעתי קול חלוש ביותר, כבר חשבתי שדמיינתי מרוב עייפות ואז ראיתי שני אנשים לבושים כל כולם בשחור, ועם איזה משהו מוזר על הראש(גם הוא שחור), ממש נבהלתי כשראיתי שני אנשים זרים נכנסים לתוך הבית, עשיתי כאילו אני ישנה וראיתי אותם לוקחים משהו אחד ויחיד בתוך כל הבלגן שהם עשו, אני לא ידעתי מה זה אבל הייתה לי הרגשה שזה משהו חשוב, הם הלכו, אני לא הצלחתי לחזור לישון אז נשארתי ערה עד שאבא ואמא חזרו, הם לא הבינו מה פשר כל הבלגן הזה, ואני הסברתי להם לפרטי פרטים כל דבר שקרה מאז שהם הלכו, מזמן שבא האיש עם הצדקה ועד שנכנסו הגנבים, הם שאלו אותי מה האיש שביקש צדקה שאל ואמרתי שבהתחלה הוא שאל אם ההורים שלי בבית ואמרתי לו שלא ואז הוא שאל אם הוא יכול לקבל צדקה ואמרתי לו שאין לי, הורי הסתכלו זה על זה כאילו חשבו על אותו דבר ואני לא הבנתי על מה הם חשבו, ואז הם אמרו לי שהם חושבים שהאיש שביקש צדקה היה בעצם אחד הגנבים והוא פשוט רצה לדעת אם ההורים בבית בשביל לגנוב, אני הרגשתי אשמה גדולה, הורי שאלו אותי אם אני זוכרת איך הם היו נראים ואני אמרתי בוודאי בשמחה הרי סוף סוף היה לי במה לעזור ואמרתי: “הם לבשו בגדים בצבע שחור והיה להם משהו מוזר על הפנים”, ואז אמי אמרה לי שפרטים כאלה לא יעזרו למצוא אותם כי אין דרך לדעת מי אלה הרי זה יכול להיות כל אחד, אך אמא אמרה לי כל הכבוד ושאני גיבורה, שמחתי, הורי אמרו לי ללכת לישון אז ניסיתי לעשות כדבריהם איך לא הצלחתי, פחדתי, כל הלילה פחדתי שהם לקחו משהו חשוב, או יותר מזה משהו שקשור לאור או אמיתי אני ניסיתי וניסיתי לישון ולבסוף הצלחתי. למחרת, אבא ואמא אמרו לשירה, אור, אמיתי ולי לבוא כדי שנדבר כל המשפחה, הרגשתי שזה משהו לא טוב אך החלטתי להיות בשקט, אמא התחילה לדבר: “אתמול כשהיינו בפגישה בקשר לאור אמרו לנו ש…-היא התחילה לבכות-אמרו לנו שיש סיכוי של 75% שאור תחיה אך יש גם 25% אחרים שהם אומרים שאור שלנו החמודה והיקרה -אמא כבר הזילה דמעות כנהר- לא תחיה”, כולנו היינו בהלם בכינו, אבא אמר כדי לשפר קצת את מצב רוחנו “אורקוש אל תדאגי, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, או במקרה שלנו קצת יותר” הוא עשה את הקריצה שלו, זאת שלא משנה מה הצחיקה את כולנו, אנו בכינו וצחקנו גם יחד, כולנו אמרנו לאור כמה אנחנו אוהבים אותה וכמה נעזור לה לעבור את התקופה הקשה הזאת, היא נכנסה למלא טיפולים כימותרפיים, עוד יותר ממה שהיה לה כבר, היא כל הזמן הייתה חיוורת כאילו כל שניה היא עלולה להתמוטט, כולנו פחדנו וניסינו לנצל כל רגע ורגע שיש לנו איתה, נסענו כל המשפחה למלא מלא טיולים והיה לכולנו ממש כיף ואפילו מדי פעם שכחנו את כל בעיותינו. באמצע טיול אחד שעשינו ליד ים המלח-רחוק מאד מביתנו שבנהריה-קרה משהו לאור, היא נהייתה חיוורת כמו סיד, היא הרגישה סחרחורת איומה וכאבים בכל גופה, הכל קרה כל כך מהר, הזמנו אמבולנס, נסענו לבית החולים הקרוב ביותר והיא הייתה במיון, הרופא שבדק אותה אמר לנו להיכנס ואז הוא אמר בעצב רב: “חוששני שאולי ילדתכם לא תשרוד זאת”, זה כבר היה מעבר ליכולותינו להכיל דבר כזה, הרי רק לפני כשעה הרגשנו כמו משפחה נורמלית שמטיילת בארץ ישראל ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו במיון ולא יודעים אם אחותנו האהובה תשרוד זאת, והכל בגלל הסרטן הנוראי הזה, ראיתי את אבא ואמא הולכים הצידה ומתחילים לבכות ולנסות לחזק אחד את השני, אני חושבת שהם הלכו לצד בשביל שלא נראה אותם נשברים אך אני, שירה ואמיתי ראינו, גם אנחנו נשברנו, רצינו להיות חזקים בשביל אור אך גם בזה נכשלנו, לכולנו כאב, כל כך כאב. הרופא אישר זאת אבא ואמא חזרו אלינו נרגשים, הרופא אישר לאור לחזור אתנו הביתה, לא ידענו את נפשנו מרוב אושר אך אז אמא אמרה “יש עוד דבר, אור עדיין לא בריאה וחזקה מספיק, כולנו צריכים להיות שם בשבילה, כל דבר שהיא מבקשת, תעזרו לה, בבקשה מכם” אמא התחננה, כל הלילה חלמתי על חיינו בלעדיה, זה היה נראה לי הסיוט הגדול ביותר שלי, קמתי כולי זיעה, רצתי לחדרם של אמא ואבא ובכיתי, בכיתי כל כך הרבה, אמא ישבה לידי ולא הבינה מה קרה -נרגעתי- והתחלתי לספר לה את כל חלומי ואז ראיתי אותה, את אור מסתכלת עלי בעצב מהול בבכי ולרגע חשבתי שהיא לא תרצה לדבר איתי יותר ותשנא אותי כל חייה, ואז בשנייה אחת באמצע היותי מדמיינת את אור חיה אך בלעדיי היא ניגשה אלי וחיבקה אותי חיבוק חזק, כזה שלא הייתי חושבת לרגע שהוא בטעות, חיבוק כזה ש… שיכל לבטא כל כך הרבה מילים אך אף אחת מהן היא לא שנאה או כעס, ואז חזרנו למציאות ושאלתי אותה: “אור, מה קרה? למה חיבקת אותי? הייתי בטוחה שתכעסי ולא תרצי לדבר איתי יותר אף פעם”, היא חשבה רגע וענתה: “תפחדי פחות, תאמיני יותר, תשנאי פחות, תאהבי יותר, וכל הדברים הטובים בחיים יהיו שלך, אני חייבת לאהוב אותך אחרת לא יהיו לי את כל הדברים הטובים”, היא אמרה לי בציניות אך ראיתי בפניה גם קורטוב של רצינות ורצון אמיתי שכך יהיה, ושכל הדברים הטובים יהיו שלה, הרגשתי כל כך טוב. חזרנו לישון, והפעם חלמתי שאני שירה אור ואמיתי נפגשים כשאנו זקנים, מאושרים וצוחקים, חלומי נקטע על ידי צרחה, בהתחלה חשבתי שזה מהחלום ואז הבנתי, זה היה קולה של אמי קמתי במהרה, רצתי אל עבר הצרחה ואז הבנתי למה אמי צרחה, היא מתה, אור מתה, זה היה בלתי נקלט, בכיתי, לאט לאט הצטרפו גם שירה אמיתי ואבא,  בכינו כולנו, בכינו כל כך הרבה, זה היה לילה שלא נשכח לעולם. הייתה הלוויה, זה היה כל כך קשה לכולנו, רצינו שהיא תחזור איך ידענו שזה לא אפשרי. הייתה שבעה ולנו היה קשה כל יום מחדש. לאחר השבעה, אבא ואמא רצו לדבר אתנו, הם אמרו שהם רוצים לומר לנו משהו, משהו שקשור לאור, הם התחילו לדבר: “חמודים שלנו אתם לא ידעתם את כל האמת, אור הייתה מאומצת, וגם אתה אמיתי שניכם מאומצים” היינו בהלם אבל מה שהם אמרו אחרי השאיר אותנו בקצת יותר הלם, הם החליטו לחפש את ההורים הביולוגיים של אור בשביל לומר להם מה קרה, אני חושבת שזכיתי בהורים כאלה מדהימים שתמיד חושבים על הזולת, הם התחילו ב”מסע החיפושים” ואנחנו ניסינו לעזור כמה שאפשר, ניסינו לפתוח את התיק אימוץ של אור ולמזלנו גם הצלחנו, בתיק אימוץ הייתה רק כתובת, ישר נסענו למקום המיועד וראינו ביתן קטן, דפקנו, וראינו אישה בת כ-40 פותחת לנו את דלת הביתן, שאלנו אותה ישר בלי להתברבר יותר מדי “האם הייתה לך פעם בת?” היא לא הבינה מאיפה נפלנו עליה, אך היא ענתה שכן שאלנו איך קראו לה, היא אמרה לנו כך: “את האמת?! אני לא ממש זוכרת, אני לא זוכרת מה קרה ובאילו נסיבות עזבתי אותה אך הייתי צעירה, וכשצעירים עושים הרבה טעויות, זאת הייתה אחת מהן” היא אמרה לנו בעצב, אמרנו לה שכנראה ביתה הייתה האחות והבת המאומצת שלנו, היה לה סרטן ו…היא נפטרה, היא לא ידעה אם להאמין, ואז היא נזכרה שאלו הן הנסיבות, שבגלל הסרטן של הילדה הקטנה היא נטשה אותה- כי לא היה לה כסף בשביל כל טיפוליה הרפואיים של הילדונת הקטנטנה, היא רצתה בשבילה את הטוב ביותר, ואז היא נזכרה, היה עוד אח קראו לו אמיתי, היא חשבה שאולי כדאי לשאול עליו, היא שאלה והתברר לה שהילד שמולה הוא בנה, זה גם מה שהתברר לו, הם התחבקו ואז אמיתי קלט אור היא באמת אחותו, הוא התרגש ואז בכה, בכה שהיא לא זכתה לדעת זאת, ואז נזכרנו שלא ראינו את אבא של אור ואמיתי- שאלנו את האישה ואז היא ענתה עם כמה דמעות על פניה:” אביהם נהיה גנב נוכל ושקרן, לא מזמן הוא גנב מבית כלשהוא משהו שקשור לסרטן סתם כי רצה להרוג את מי שזה קשור אליו, לפני יותר זמן הוא גנב מלא זהב סתם כי רצה שידעו שפרצו, בקיצור הוא נהיה נורא, ואז אמא הסתכלה במבט מבועת ושאלה: “יכול להיות שבגללו אור מתה?!”, היא רצתה לרצוח אותו פשוטו כמשמעו, האישה לא הבינה איך בעלה קשור למות הילדה הקטנה, היא שאלה, ואנחנו ענינו.. “לא מזמן גנבו מאתנו, אז לא הבנו מה גנבו עכשיו אנחנו מבינים” האישה אמרה, פעורת פה “אז בעצם אביה של אור הוא גם האחראי למותה?!” היא גם רצתה להרוג אותו “הוא הרג את הבת שלי! ” היא יבבה ובכתה, ואז נשמעו נקישות על הדלת, כמה נקישות, הוא נכנס ואפילו אני זיהיתי אותו הוא היה דומה מאד לאמיתי, אמי כמעט התחרפנה כשראתה אותו, היא פשוט רצתה להרוג אותו וכך גם אשתו. הוא נכנס צעד אחד לתוך הבית והתעלף, אנחנו נלחצנו ורצינו להזמין אמבולנס אבל אשתו אמרה לנו שלרוב זה מה שקורה כשהוא נכנס הביתה והלכה להביא מים קרים בשביל לשפוך עליו, הוא קם ולא הבין מי כל האנשים הזרים שנמצאים בביתו ואז הוא ראה את אמיתי, הוא היה בהלם, הוא ניסה לדבר “א..אנ..י לא..לא מבי..ן” ואז הוא פנה לאשתו ושאל “מה הולך פה?!” במשהו כמו כעס מדומה היא ענתה שתסביר לו הכל עוד מעט, בינתיים החלפנו מספרי טלפונים והבאנו לה את הכתובת שלנו. חזרנו הביתה והיינו קצת בהלם, איך בן אדם יכול להרוס לאנשים את החיים, סתם כי בא לו?! זה פשוט לא הגיוני, ניסינו להבין מה עומד מאחורי זה ולא הצלחנו, אמא ואבא אמרו שמחר ינסו לברר הכל אבל היום קרה מספיק בשביל שנתיים והגיע הזמן לישון, כולנו הסכמנו איתם ולכן הסכמנו גם לישון, נרדמנו בשניות אחדות. למחרת, על הבוקר הדבר הראשון שעשינו היה לבקש מאבא ואמא שיבדקו מה קרה עם אביהם של אור ואמיתי הם אמרו שהם כבר יצרו איתם קשר ואנחנו ניפגש איתם עוד שעה וחצי, התרגשנו למפגש המחודש ובמיוחד אמיתי,הוא כל כך התרגש שבקושי יכל לזוז. נפגשנו, שאלנו את אלי- כך התברר לנו שקוראים לו, ולאשתו כך התברר, קוראים סיגל- למה הוא עשה את כל זה ולמה הוא הדרדר כל כך, הוא סיפר לנו שכל מה שעשה היה מתוך דיכאון על כך שהוא ויתר כל כך בקלות על אור ואמיתי ובגלל זה עשה רע לאחרים כי הרגיש שהם לא יכולים לחיות טוב כשהוא חי בלי ילדיו הוא כל כך הצטער על הכל, ראינו זאת בעיניו, ואפילו אשתו לא ידעה את כל זאת עד אותו הרגע, היא הסתכלה עליו בהתרגשות מהולה בבכי, ואז הבנו הכל, למה הוא הדרדר וגם איך, אמנם עדיין לא חשבנו שזה מוסרי או אנושי אבל הבנו את סיבותיו וליבנו יצא אליו.

*לאחר 7 שנים*

אמיתי עבר לגור עם הוריו הביולוגיים, אני ושירה כל יום נפגשות איתו ובכל פגישה שלנו אנחנו מספרים משהו על אור, הפגישות שלנו תמיד נגמרות בבכי שמהול בשמחה וקורטוב של תקווה. כל מה שקרה כל כך איחד אותנו מאד.

אנחנו לא אוהבים את המקרה, אנחנו מעריכים אותו.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן