בס"ד

'קיצר נועם, מה 'תה מספר?' שמעתי את דוד שואל אותי, ו..כמעט שבאתי לענות אבל שוב ראיתי מולי את אותו הקבר; אבן גדולה עם כמה אותיות שחורות וסימן של צה"ל.. זה מה שנותנים לאח שלי?!  האח האהוב שלי?! זהו?! מגיע לו הרבה יותר מזה! זה תמיד מכעיס אותי! אולי כבר עדיף שלא אסע בימי שלישי?! טוב, זה לא..

אבא ואמא עמדו ליד הקבר לצד רעות שהביטה דומעת בקבר,  ובסביבתנו שמענו מדי פעם גם את יערה, בתפקיד הקבוע שלה, מחפשת את האבנים היפות ביותר. גם טל הייתה איתנו, חברה של דוד. היא היחידה שלא מהמשפחה המצומצמת שמקפידה לבוא בכל שבוע ביום שלישי אחר הצהריים לקבר. היא הדבר היחיד שמנחם אותי. יצאנו מהקבר ועלינו לרכבים.. אמא הזמינה את טל לארוחת ערב אצלנו, שמחתי. ונסעתי איתה ברכב.

למה זה הגיע לנו?! הרי עד לפני חצי שנה היינו משפחה רגילה. כן, רגילה. אבא, אמא וארבעה ילדים- דוד בן 19 חייל קרבי, רעות בת 16 תלמידת כיתה י', אני- נועם, בן 12 בכיתה ו'1, ויערה- בת 4 בגן של דורית.

ואז,ביום אחד התהפך עלי עולמי, כשבבוקר יצא דוד עם עוד 3 חברים למילואים. דוד לא חזר. הם נסעו דרך ירושלים, שם בתחנה המרכזית חיכה להם המחבל עם הסכין השלופה, דוד שלא היה מוכן החליט בכל אופן להילחם במחבל. דוד לא עמד בזה. הוא נרצח במקום.

אני ודוד היינו אחים טובים, מה לא עשינו ביחד;

שיחקנו כדורגל, טיילנו ביחד, ואפילו- כתבנו שירים ביחד.

אבל אני הכי זוכר את הצ'פחה על הגב וה'קיצר נועם, מה 'תה מספר?'.

קברנו את אחי בהר הרצל, וישבנו שבעה. מפורסמים רבים באו לנחם ושוב דבר לא ניחם, כי מה שונה אחי בנרצחים האחרים במדינת ישראל? יום- יומיים בחדשות ואח"כ- מי זה דוד לוי?

בתום השבעה נעלה אמא את החדר של דוד, היחידה שמותר לה להיכנס לשם זאת טל.

כשטל באה- והיא באה אלינו הרבה-כי היא הפכה אצלנו כבת בית, היא נכנסת בשקט לחדר עם המפתח שלה, נכנסת לשם לאיזה שעה. היא תמיד יוצאת עם עיניים לחות- ואף אחד לא יודע מה טל עושה, אני גם בטוח שאת אף אחד זה לא מעניין חוץ ממני.

"נעם.. הגענו, אתה בא?" טל קראה לי. "כן..  מיד" יצאתי מהרכב והחלטתי מה אני עומד לעשות הערב. לכבוד ארוחת הערב שטל באה אלינו הכינה אמא את האוכל האהוב עלי- צ'יפס ונקנקיות- הייתי יכול לזלול את זה אבל אכלתי קצת והלכתי לחדר, אמא ואבא החליפו מבטים מוזרים והמשיכו לאכול, הייתי חייב לעבוד במהירות על תוכנית מוצלחת במיוחד.

אחרי הארוחת הערב, שראיתי שטל נכנסת לחדר של דוד כשגם אבא ואמא הלכו לחדרם, שיננתי לעצמי את התוכנית- 'המטרה- להיכנס לחדר של דוד. התוכנית- לעבוד על טל שיש לה הודעה בפלאפון, טל בטח תלך לעיין בהודעה ותשאיר את החדר פתוח- ואז אני אכנס אל החדר! טדדם!'

הלכתי לסלון, וסימנתי לעצמי וי בראש. טל השאירה את הפלאפון שלה על השולחן. "טללללל! יש לך הודעה" קראתי אחרי כ10 דקות "שתחכה ההודעה" קראה אלי בחזרה 'התוכנית לא עובדת' כמעט שהתייאשתי. התחלתי ללכת לחדרי- אולי לא היום.. אלא שפתאום שמעתי את הפלאפון של טל מצלצל. על הצג היה רשום 'יניב'. לא חשבתי הרבה כי טל באה לסלון כדי לענות לשיחה ואני הייתי מאושר! התוכנית סוף-סוף פועלת!! כשטל הייתה שקועה בשיחה, הלכתי לחדר של דוד. שום דבר לא השתנה. טל רצתה להשאיר את החדר כמו שהוא, חוץ מתמונה שלה ושלו, מאושרים יחד בפארק. מיששתי את הבגדים שלו, ודמעות עלו בעיני, האם מותר לי לבכות? הרי אני פה לבד! פעם אחרונה שבכיתי זה רק העלה לאמא את הדמעות והדאגה. מאז החלטתי שאני לא בוכה יותר. אבל עכשיו-שאני לבד. האם מותר לי לבכות שאני רואה את כל התמונות והזיכרונות מדוד? התחלתי לבכות חרישי ואז שמעתי צעדים בסגנון טל בדרך אלי. מה אני עושה?! החלטתי להישאר לבכות. אחרי כמה דקות הרגשתי לטיפות בגבי. הסתובבתי, טל ישבה לידי.

"אתה גם מתגעגע?"

"ממ.."

"נועם, אתה מתגעגע? אני מבינה שזה שאלה רטורית בעבורך. אז אני אספר לך שבעבורי געגוע זה כלום לעומת התחושות שאני מרגישה. אני חייבת להגיע לכאן לפחות פעם בשבוע, לחוש את דוד. אמא שלך נתנה לי את המפתח לחדר מפני שלא רצתה שאף אחד לא יתגעגע בבכי ובכאב, מבחינתי זה לא בכי להיכנס לכאן, זה שמחה, לחוש את מה או יותר נכון את מי- שחסר. ושתדע לך שכבר בסוף השבעה התחילו להציע לי להיפגש. אני לא הסכמתי. אתה מבין? חופרים לי! ובכל פעם שמתקשרים אלי אני מסרבת. כל פעם אני בוכה. למה עושים לי את זה? אני מאמינה שהוא יחזור. נועם, אני יכולה לספר לך עוד משהו? טוב, עזוב, אני מבינה שקשה לך.."

חשבתי לעצמי- מה יקרה אם טל תתחתן עם מישהו זר? היא תבגוד במשפחה שלנו! אני לא אתן לזה לקרות! אולי כבר טל לא תזכור את דוד? אולי הוא יהיה מפחיד מי שטל תתחתן איתו? אני לא מסכים שתתחתן! לעולם!

יצאנו מהחדר כדי לדבר בחוץ, בגינה. טל הכריחה אותי 10 דקות לא לדבר על דוד. אלא לדבר על החיים. סיפרתי לה על מה שקורה בכיתה שלנו, ואיך כולם התנהגו אל הילד החדש, סיפרתי לה גם על תומר, שמדבר אלי לא יפה ושהוא מלך הכיתה. היא הורתה לי להתעלם ממנו..

אחרי שנשמנו קצת אוויר טל הייתה צריכה ללכת. נפרדתי ממנה והלכתי לישון.

בלילה חלמתי חלום עצוב. בחלומי דפקתי על דלת בית שרשום 'טל'. נכנסתי לבית וראיתי את טל בדמות זקנה- היא הייתה ערירית חסרת משפחה וילדים היא הייתה ניראת נורא מסכנה.

קמתי ומילמלתי לעצמי- טל חייבת להתחתן! ודחוף! אם היא לא תתחתן- אני לא יודע מה לעשות! אני לא מסכים שתישאר לבד!
אמא נכנסה לחדר לברך אותי בבוקר טוב ומבט תמוה בפניה "הכל בסדר?" שאלה "כן, הכל טוב" -חייכתי- "בוקר טוב" ברכתי אותה. אמא הלכה למטבח ואני התלבשתי. בדרך לבית ספר חייגתי לטל "היי טל, מה קורה? זה נועם לוי.."

"אל תדאג" הרגשתי את החיוך מבעד לפלאפון "אתה שמור אצלי.."

"קיצור טל, את יכולה לתת לי שיכפול מהמפתח שלך?"

"אני לא יודעת.." היססה

"למה?" שאלתי כנעלב

"אוי דוד, אל תעלב.. רק אני חושבת שלאמא שלך יש כוונה שהיא נותנת רק לי מפתח לחדר.."

"אוףף"

"אל תדאג, בימי שלישי בערב החדר כולו שלך"

"יששש" שמחתי

"ניפגש בשלישי הבא" אמרה

'טובבב' סיננתי באושר והמשכתי ללכת אל הבית ספר.

שוב יום שלישי הגיע, קמתי בבוקר עם חיוך מרוח על הפנים ודילגתי בבוקר לבית ספר; גם בחזור דילגתי.

אחרי שחזרנו מהקבר יחד עם טל ואחרי שהבטחתי לטל שאני אוכל ארוחת ערב כמו שצריך, ישבנו לאכול ארוחת ערב.. הפעם זרמתי עם השקשוקה של אמא אבל התפללתי שכבר יגמרו לאכול. כשגמרו לאכול אחרי נצח זמן, קיבלתי מטל את המפתח 'אם אתה מחפש אותי- אני בדשא בחוץ..' אמרה ויצאה. רצתי אל החדר כמנצח.

נכנסתי אל החדר, הדלקתי אור קלוש, לא רציתי שפע של אור.

פתחתי את המגירה ועיינתי קצת במחברות ובדפים של דוד.

הייתה מחברת אחת ששבתה את עיני. 'משימות עד סוף השבוע' היה רשום בכתב היפה של דוד.

היה שם מלא תאריכים ומספרים, שמות של רחובות, מ"פ ועוד כל מיני תזכורות. הדף האחרון שנכתב היה בשבוע שדוד נרצח. קראתי את הרשימה בשקידה ואז הגעתי לסעיף אחד שתפס אותי. "להציע לטל" הייתי בשוק ולקח לי זמן לעכל אלא שפתאום שמעתי את הליכת_טל… הכנסתי במהירות מטורפת את הדפים והמחברות ונעמדתי ליד תמונה אחת בחדר ועשיתי פרצוף מתעניין. "היי נעם.. מה המצב? כבר מאוחר.. כנראה שלא שמת לב שהזמן עבר.." היא אמרה. "כן יש סיכוי.." עניתי לה ושוב יצאנו החוצה ודיברנו..

"טל, אפשר לבקש ממך בקשה?"

"תמיד אני מרשה לבקש, אבל לפעמים זה מעל יכולתי לבצע.."

"אוי טל.. את תוכלי לבצע אם תרצי.." אמרתי כממתיק סוד

"אז אולי תגלה לי מה אתה רוצה כבר?" היא צחקה

"טובב…נו.." התחלתי לספר לה: "תשמעי טל, היום ניסיתי לעשות את הדבר הקשה ביותר; ניסיתי להיכנס לנעליו של דוד. מה השאיפות שלו מלמעלה. כמובן שלא הצלחתי. אבל על אני חושב שדבר אחד שהוא היה ממש רוצה זה שתמשיכי בחיים שלך. שתתחתני, שתקימי בית נאמן, שתאהבי את בעלך בצורה מוגזמת. זה מה שהוא רוצה ואני- יד ביד איתו"

טל הסתכלה עלי דקה ארוכה בהשתוממות.

"תראה נועם, זה לא יהיה לי פשוט בכלל. את דוד אני בחיים לא אשכח. אפילו לא לרגע. אבל אם זה מה שאתה חושב שדוד חושב, אני מקווה לא רק לשקול אלא גם לפעול.." היא חייכה והלכה.

הגיע יום שלישי לאחר חודשים ארוכים שהייתי יכול להיכנס לחדר של דוד בחופשיות..

כשנפגשנו בהר הרצל, ראיתי שטל לא לבד. התרגשתי..  שמעתי אותם מדברים:

"תשמע, יניב. אנחנו לא נוכל להמשיך אם לא תכיר את המשפחה המדהימה הזאת, ואת הבן שלהם דוד הי"ד עליו סיפרתי לך רבות, אני אצלם כבת בית.." הוא ענה לה עוד כמה תשובות כהסכמה ואז הם צעדו לעברנו. ראיתי חיוך קל מסתמן על שפתיה של אמא.

"תכירו, זה יניב.." דיברנו איתו קצת ואח"כ הלכנו הביתה.. הוא גם בא איתנו, גילינו שהוא ממש נחמד, בארוחת ערב הוא צחק איתנו וכך עבר הזמן בנעימים.

בשבוע שלאחר מכן שינה בית הספר את שמו ל"אור דוד"…

אמא סיפרה לי שזה על שמו של דוד. התרגשתי, כי אפילו מוריה, שזו הרכזת חברתית אצלנו הוציאה אותי מהשיעור והלכתי לספר בכל הכיתות על אורו של דוד הי"ד.

מאז, תומר כבר מדבר אלי בחשיבות רבה..

בוקר אחד כאשר שבתי מבית הספר ראיתי את אמא מוחה דמעה של שמחה;

תהיתי לעצמי כמה רגעים מה קורה ואז אמא סיפרה לי

"היום בבוקר.. טל התארסה"

צחקתי ורקדתי מאושר..! אחר כך התקשרתי אל טל ודיברנו קצת מדי פעם קראתי לה "טל את אלופה!"

תוך כמה חודשים עמדנו ליד החופה של טל, היא נתנה לנו להרגיש שאנחנו אורחי הכבוד.

טל ויניב קנו את הבית מולנו..

בלילה אחרי החתונה כששכבתי במיטתי והבטתי לתקרה; 'ועכשיו דוד?' חייכתי 'אתה מרוצה?' הלכתי לישון כשפני מחויכות

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. אמונה הגב

    סיפור מהמם!
    ממש בסגנון של "החיים של אור!" בהצלחה!!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן