איך הפכתי להיות מישהו לא חשוב/ נעמה מירסקי

איך הפכתי להיות מישהו לא חשוב

נעמה מירסקי

"מי אתה?" שאלתי בקולי הבטוח והנחוש, מנסה להבין למה נשלחתי לדירה הזו. "אני?" הוא שאל "לא מישהו חשוב" הבטתי בו במבט שואל מנסה לפענח את האמרה שנזרקה לאוויר.

– "אז למה נשלחתי לכאן?"

– "אני לא יודע,", הוא ענה והוסיף "אבל מהרי, אל תתעכבי פה זמן רב את צריכה לשוב על עקבותייך, את, עדיין חשובה." בהיתי בו, מנסה להבין את פשר דבריו. "מה אתה רוצה ממני?" תקפתי אותו, אך מילותיי היו רקות מתוכן. "מה אני רוצה ממך?" הוא צחק באירוניה, "את זאת שדפקת בביתי והתחלת לשאול אותי שאלות" זאת הייתה האמת. הסמקתי במבוכה, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, נשלחתי לשם מסיבה כלשהי, אבל לא ידעתי למה, והוא לא היה יכול לענות לי, או שמא לא רצה? בכל מיקרה, זה לא שינה דבר. "אתה כאן לבד?" שאלתי כשלפתע צץ רעיון במוחי 'אולי פשוט המישהו הלא נכון פתח לי את הדלת'. הוא חשב רגע ואז הנהן בהיסוס "כן, אבל לפני כמה ימים היה כאן איזה נער, את יכולה לכנות אותו 'אף עקום', הוא דיבר על איזו מישהי שהייתה אמורה להיות כאן" הוא ענה, נותן לי להניח שהוא לא יודע מי הנערה עליה אותו אחד עם האף העקום דיבר. "לאן אף עקום הלך?" חקרתי אותו, כי אז, עוד חשבתי שזה משנה. "אני לא יודע לאן הוא הלך, אבל אני יודע לאן הוא יגיע" הוא ענה לי. "נו.." האצתי בו." הוא אמר שהוא יגיע להכתרה של המלכה." חייכתי, "הכתרה," אמרתי בהרהור, "כן, והיא עומדת להיות אחת ההכתרות היותר מפוארות." "סיבה מיוחדת?" שאלתי "בכל זאת", הוא ענה, "היא עומדת להיות מלכת הארצות המאוחדות. את יודעת מתי ההכתרה?" הנדתי בראשי, אבל היה נשמע לי הגיוני שזה יתרחש בעוד יומיים. "בעוד יומיים" הוא אמר. 'זה קצת מוזר' חשבתי לעצמי. אז, עוד חשבתי שזה צירוף מקרים. "טוב, היית כאן יותר מידי זמן, כדאי שתלכי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי" הוא אמר, וטרק את הדלת.

התחלתי לתהות, איך אני אזהה את אף עקום? רק עם האף? מה הסיכוי שאין כאן עוד אף אחד שיש לו אף עקום? נמוך מאוד. התחלתי ללכת, תוהה אם יש מישהו שיוכל לספר לי עוד על אף עקום. לאחר כמה דקות של הליכה, עברתי ליד שני אנשים מדברים. הנמוך מבניהם שאל "נו, אז ההוא עם אף העקום מגיע?" השני ענה לו בקול עמוק: "כן, ובפעם המאה לא קוראים לו אף עקום!" הנמוך משך בכתפיו. "סליחה?" פניתי אליהם, "אני צריכה למצוא איזה מישהו עם אף עקום בהכתרה, יש סיכוי שאתם מכירים מישהו שעונה להגדרה הזאת?" ניסיתי שזה ישמע כמו צירוף מיקרים הזוי, ופחות כאילו שצותתי להם, אבל הם עלו עלי מיד. "כן," אמר בהיסוס האחד עם הקול העמוק "אבל אני לא בטוח שהוא היה רוצה שנספר עליו לכל בן-אדם ברחוב" "אבל אמרתי לך כבר, הוא קבע איתי להיפגש בהכתרה. אם הוא  קבע איתי, הוא היה רוצה שאני אזהה אותו, לא?" שיקרתי. עכשיו שני האנשים הסתכלו עלי בעוינות "אולי" ענה האחד עם הקול העמוק "ואולי לא, בכל מקרה, די קשה לפספס אותו" – "מה צבע השיער שלו?" שאלתי, מנסה להשיג עוד מידע "זהו, אנחנו לא מספרים לך יותר" אמר הנמוך במעט התנשאות. "אבל-", אבל השניים כבר הסתלקו משם.  

חיפשתי לי מקום לישון. אחרי כמה שעות, מצאתי פונדק קטן. "אין לי כסף," אמרתי לבעל הפונדק. הוא הביט בי ברוגז, "אז למה את כאן?" – "כי אין לי אף מקום אחר לישון בו" אמרתי "וקיוויתי שאוכל לישון כאן" הוא לא אהב את זה בכלל, אבל נתן לי לישון שם בכל זאת. כשהתעוררתי, הרגשתי כאילו ישנתי שבועיים, אבל זה לא הגיוני, וגם לא טוב, כי זה אומר שפספסתי את ההכתרה. 'בטח עברו יומיים' חשבתי, או שאולי קיוויתי? בכל מקרה, זה לא שינה הרבה, כי בסופו של דבר מה שהיה היה. "כמה זמן ישנתי?" שאלתי את בעל הפונדק. "יומיים" הוא ענה. אז כבר התחלתי לחשוד במשהו. "עוד כמה זמן ההכתרה?"  – "עוד שעה. אם את רוצה להגיע לשם, כדאי שתתחילי לזוז". לא התעכבתי. מלמלתי תודה לבעל הפונדק ויצאתי משם.

הגעתי לארמון בערך חמש דקות לפני תחילת ההכתרה. הארמון היה מוקף בגדר אפורה גדולה, שבמרכזה עמד שער גבוה וכסוף. הארמון היה עשוי מיהלום בצבע תכול, והוא הזכיר לי את הארמון של סינדרלה. השומרים שהיו שם חצו את האנשים לשני גושים, וביניהם הם גלגלו שטיח אדום שהגיע עד מרכבה גדולה ומפוארת. ואז שמתי לב לדבר מביך ביותר. כל האנשים והנשים שם היו לבושים בבגדים חגיגיים. האנשים כולם היו לבושים בחליפות שחורות, והנשים היו לבושות בשמלות בהירות ויפות. 'אני בטח נראית מאוד לא קשורה' חשבתי בעצב, כשנזכרתי שעוד לא החלפתי בגדים מאז שהגעתי, ועוד יותר מזה לא ידעתי איזה בגדים לבשתי. הבטתי למטה, אל בגדי, והופתעתי לגלות שהייתי לבושה בשמלה ארוכה ותכולה, ורגלי היו מונחות בזוג נעלי זכוכית. 'יופי' חשבתי לעצמי במעט ציניות ' עכשיו כל מה שחסר זה כפפות ארוכות של נסיכות כדי להשלים את המראה' וכמובן שאפילו פרט זה לא חסר. תרועת החצוצרות הוציאה אותי מההלם, והזכירה לי את הסיבה המקורית בגללה הגעתי להכתרה. ניסיתי להיזכר מה ידעתי על אף עקום, חוץ מזה שיש לו אף עקום. 'כלום' חשבתי לעצמי 'אה ושקשה לפספס אותו'. הבטתי מסביבי, ' כן, בטח, נורא קשה לפספס' חשבתי בציניות 'איך אפשר למצוא מישהו כשכולם כאן לבושים בחליפות שחורות?' עמדתי להתייאש, כשלפתע ראיתי נער עם חליפה סגולה בוהקת, ואפו היה עקום. 'זה בטח הוא' חשבתי לעצמי. פניתי אליו, מקווה שיפנה אלי את תשומת ליבו. "אתה!" אמרתי בקול רם, ובאיחור, שמתי לב שהקול שלי היה הקול היחיד שהפר את הדממה. כל המבטים הופנו אלי כולל מי שהיה כנראה אף עקום. למרות שעכשיו, זה לא עזר לי. למזלי, תשומת הלב הופנתה ממני במהירות לדבר הרבה יותר מעניין ממישהי מוזרה – המלכה. שערה של המלכה היה בצבע בלונדיני זוהר, ועיניה בחום דבש, חיוכה הקורן חשף רצף של שיניים מושלמות עד כדי סנוור. כבר מהרגע הראשון לא אהבתי אותה. היא הלכה בחינניות אך לאט, ולא יכולתי שלא לחשוב שהיא נהנית מתשומת הלב. לבסוף, אחרי שהמלכה-לעתיד-הקרוב-מאוד גמרה את הליכתה האיטית באופן יוצא דופן, היא נעמדה בקצה השטיח והנשיא הכתיר אותה.

אחרי שההכתרה הארוכה והמייגעת נגמרה ניסיתי שוב ללכת לדבר עם אף עקום, אבל גם ניסיון זה לא הוכתר בהצלחה, כי רגע לפני שהצלחתי לגשת אליו שמעתי קול נוקשה מאחורי. "אל תזוזי" הסתובבתי מקווה בכל מאודי שהפקודה הזאת לא מכוונת אלי. אבל כמובן שלא היה לי מזל שכזה. "אני?" שאלתי "כן כן, את" הוא אמר וניגש לתפוס בידי. אבל אני התחמקתי "רגע, יש לי משהו לעשות" – "זאת פקודה ישירה של המלכה" השומר ענה לי, תוך שהתקרבו עוד כמה שומרים. "אבל-" ניסיתי להגיד, כשגם הפעם לא הצלחתי לגמור את המשפט. "פקודה זאת פקודה" הוא הפסיק אותי, בלי בושה. רציתי לצרוח עליו שהמלכה לא מעניינת אותי, ושהיא יכולה לתת כמה פקודות שהיא רוצה, אבל עצרתי בעצמי. אחד השומרים משך אותי קדימה, הוא רצה לסמן לי להתקדם, אבל אני ראיתי את זה כסימן לכך שהוא מאשר לי להוציא עליו את זעמי. "אני יכולה ללכת לבד!" צרחתי עליו, והוא התרחק. הם הובילו אותי לתוך חדר הכס. החדר היה מעוטר בציורים מרשימים של המלכים שמלכו לפני המלכה, ובנברשות זהובות גדולות שהשתלשלו בחן מן התיקרה. כס המלכות היה מלא עיטורים יפיפיים של שמות ואנשים מצוירים. המלכה הטריה ישבה זקופה על הכיסא וסימנה לי להתקרב, אבל אני סירבתי. "תנו לנו קצת זמן לבד" היא ביקשה בקול רך מהשומרים, והם כמובן צייתו. היא סימנה לי עוד פעם להתקרב, אבל אני עמדתי על שלי. בשניות הקול שלה השתנה מרך ומתחשב לתקיף: "בואי, עכשיו!", ופניה היו נראים כאילו הרגע השילה מעצמה את כל החביבות והתמימות והחליפה אותם במבט מתנשא. ואז הבנתי, שאם אני לא רוצה שהיא תיטפל אלי אני צריכה לשחק במשחק שלה. "אני צריכה לספר לך משהו" היא אמרה, וחיוך שחצני עלה על פניה "כן?" שאלתי אותה, מנסה להישמע כמה שיותר מוקסמת. כנראה הצלחתי, כי מבטה הקורן חזר והיא חייכה אלי: "את מבינה יקירתי" היא אמרה "יש מישהו שאסור לך בשום אופן לדבר אתו" – "מי?" שאלתי, מנסה להכניס גוון חולמני לקולי. "איזה נער, עם אף עקום" – "באמת?" שאלתי, משחקת באופן מושלם את תפקיד המצייתת. "הו כן חמדתי, בכללי, אנשים עם אף עקום אף פעם לא טובים". התאפקתי לא לגלגל עיניים. "למה לא כדאי לי לדבר עם האיש הזה?" מתאמצת להישמע לא מתעניינת "כי הוא החולם הבא" היא אמרה בחיוך מסנוור. "החולם הבא?" שאלתי, מנסה להבין על מה היא מדברת "כן, אחרי שהחלום יעבור לחולם הבא, את כבר לא תהיי חשובה. ובחלום שלו, רק את תהיי, אבל כבר לא חשובה, והחולם הבא" – "מה זאת אומרת 'את לא תהיי חשובה'?" שאלתי לא מצליחה להסתיר את הסקרנות בקולי. "אין זה חשוב", היא ענתה, "תעזבי את זה יקירתי, ורק שתדעי, אסור לך לגלות לו שהוא החולם הבא". 'אם כך' חשבתי לעצמי, 'אני חייבת לספר לו, כמה שיותר מהר'. המלכה התחילה להגיד משהו על שאני חולמת, אבל כבר לא הקשבתי. 'אני צריכה לרוץ עכשיו' חשבתי לעצמי, לפני שיהיה מאוחר מידי. אז התנצלתי בפניה שאני צריכה לעזוב ויצאתי בריצה.

השומרים לא עצרו אותי, אבל ידעתי שעוד רגע הם יתחילו לרדוף אחרי, וכמובן שצדקתי. רצתי הכי מהר שיכולתי תוך שנזכרתי שאני לא יודעת איפה אף עקום עכשיו בכלל. חשבתי על האיש שפגשתי בהתחלה, האיש שאמר שהוא לא חשוב – 'טוב, אז אם אני לא יכולה למצוא את אף עקום, אני אלך לאיש הלא חשוב', חשבתי, כי הוא הזכיר גם משהו על הנושא של החשיבות, ושגם אני לא אהיה חשובה.

כשהגעתי אליו, דפקתי במהירות על הדלת, אבל מי שפתח לי לא היה האיש הלא חשוב, זה היה הנער עם האף העקום. "תיכנסי" הוא הזמין אותי, ואני נעניתי להזמנתו. בתוך הבית עמד האיש הלא חשוב. "איך הוא הגיע לכאן?" שאלתי את האיש הלא חשוב, והצבעתי על אף עקום. "אלה היו האסוציאציות שלך" הוא ענה חיוור. "מה זאת אומרת?" שאלתי. "זה מה שאת חושבת", הוא ענה. רציתי לשאול עוד שאלה כשהוא שאל אותי: "יש לך משהו להגיד לו, לא?" והצביע על אף עקום. "כן" אמרתי, ולרגע הרהרתי אם אני רוצה להזהיר קודם או להבין קודם. הסקרנות הכריעה לבסוף, "למה אני חשובה?" שאלתי. האיש הלא חשוב הביט בי, מתייסר.  "כולנו, כלומר כל מי שנימצא בחדר הזה תקוע בלופ של חלומות, וכל פעם יש שלושה אנשים. חולם החלום, מי שחלם לפניו שהוא הלא חשוב ואת החולם הבא. החלום עובר לחולם הבא כאשר שולם החלום מבין שזה חלום, והוא מתעורר לחלום של החולם הבא. מה קורה לחולם הראשון כאשר החולם שאחריו בעצמו מתעורר? – החולם הראשון נעלם." הוא הביט בי בעצב "הדרך היחידה לעצור את הלופ, זה אם חולם החלום הנוכחי מזהיר את החולם הבא לפני שהוא מתעורר. ואת – ", הוא אמר, "את היית כל כך קרובה" – "למה אני?" שאלתי אותו, עדיין מארגנת את המידע בראשי. "כי את חולמת החלום".

ברגע שהבנתי שאני חולמת, הרגשתי איך הגוף שלי הולך ומתעורר. 'אם אני חולמת החלום, ואף עקום הוא החולם אחרי, אני חייבת להזהיר אותו' חשבתי "הי תקשיב" אמרתי לאף עקום במהירות, "אתה ה-"

התעוררתי במיטה לא מוכרת, בבית לא מוכר, וחשבתי על החלום שלי וחשבתי על מה שקרה. 'הייתי כל כך קרובה לספר לאף עקום! למה שאלתי את האיש הלא חשוב במקום לספר מיד לאף עקום, ולמה האיש הלא חשוב גילה לי שאני החולמת במקום לתת לי פשוט להזהיר את אף עקום? הוא יכול היה לספר לי לאחר מכן', ואז הופיע לי פתק ביד:

עכשיו את לא חשובה יותר לחלום אבל יש דבר אחד שאת חייבת לעשות. את חייבת לענות בצורה ישירה לכל השאלות שאת נשאלת

הבטתי במכתב בזעם שעבר במהרה לייאוש, שהוחלף בתקווה, תקווה שהחולם הבא יצליח לשבור את הלופ. נשמעו דפיקות על הדלת, פתחתי אותה "מי את" שאל אותי ההוא עם האף העקום "אני? – לא מישהו חשוב".

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן