כל פעם שאני עובר ברחוב ואני רואה הומלס….,  הומלס מלוכלך… שמדיף ריח רע אני נזכר שפעם ,כשהייתי צעיר יותר, בכל הזדמנות שעברתי ברחוב צחקתי על אחד אחר שנראה כמוהו. צחקתי עליו כשהייתי לבד, וצחקתי עליו עם חברי…. פעם אחת חשבתי האם הוא לא נעלב כשאנו עוברים וצוחקים עליו? האם הוא לא נפגע? והתשובה, מיד הדהדה בראשי, בוודאי שהוא נעלב הוא הרי בן אדם, הוא שומע…. הוא רואה… באחד הימים, שאלתי אותו: "תגיד, למה אתה כאן? אין לך משפחה? אין לך מכר שיכול לעזור לך? ", ואז הוא ענה, מבלי שציפיתי, "לא אין לי משפחה ואין לי מכר, ואני רואה אותך בכל פעם שאתה עובר כאן, לבד או עם חבריך, רואה אתכם צוחקים עלי. בטח אתם חושבים שבחרתי להיות הומלס, אתם לא יודעים מה עברתי בחיים. אתם צוחקים וקוראים לי בשמות מבלי לחשוב שגם לי קשה לראות את עצמי במצב הזה, מה אתה חושב שאני רוצה להיות כאן? שבחרתי לגור ברחוב? אני חושב שאתה יודע מה התשובה, הלא כן?", "כן נראה לי עכשיו שאני מבין שלא בחרת את זה", חייכתי חיוך נכלם, ומיד שאלתי אותו "מה קרה לך? למה אתה גר ברחוב?", והוא ענה קצת נבוך: "אתה לא יודע כמה זמן עבר מאז שמישהו פנה אלי, מאז שמישהו שאל אותי משהו בכלל ואת השאלה הזו בפרט", הוא חייך חיוך קטן והמשיך "ובכן, אם אתה רוצה לדעת אספר לך, אך דע, זהו סיפור ארוך ולא כל כך אופטימי, אולי כדאי שתלך ותגיד להוריך שלא ידאגו לך", ואני הנהנתי בראשי ורצתי להורי לספר להם. הורי הבינו מיד ושילחו אותי לדרכי, לא לפני שהביאו לי ולהומלס אוכל, שתיה, מים לשטיפת הגוף, בגדים חמים של אבא ומגבת נקיה. הגעתי אליו ומיד הראתי לו את כל מה שהורי שלחו עבורו. הצעתי לו שקודם ישטוף את גופו ולאחר מכן, שנאכל קצת מהאוכל. הוא הנהן בשמחה ומאד התרגש. ישבתי וחיכיתי למוצא פיו והוא התחיל בסיפורו "זה קרה לפני זמן רב, כשהייתי בן 7, זה קרה בגרמניה, בתקופת השואה. כשהיטלר (יימח שמו) החל לפעול. הייתי בכיתה ב' כיתה שלמדו בה גרמנים ויהודים ביחד, אני וחבריי הגרמנים היינו כל סוף יום הולכים לצחוק על היהודים ולזרוק עליהם אבנים, לאף אחד מהבית ספר לא היה אכפת ואפילו עודדו אותנו לעשות זאת. יום אחד כשחזרתי הביתה הורי אמרו שהם צריכים לדבר איתי, הם היו כל כך סודיים ואני לא הבנתי למה, לא הבנתי שחיי הולכים להשתנות אחרי השיחה הזאת. הם הושיבו אותי ליד השולחן ואמרו :"אתה יודע מה אתה? " ואני עניתי בבטחון ובגאווה, "בטח שאני יודע, אני גרמני, בדיוק כמוכם". הורי הסתכלו אחד על השני ואמרו: "לא חמוד, אתה לא גרמני וגם אנחנו לא גרמנים" התבלבלתי לרגע…. חשבתי שלא שמעתי אותם טוב… שלא הבנתי אותם, אז שאלתי "אז מה אני? מה אתם?" הורי חיבקוני ואמרו "אתה יהודי, וגם אנחנו יהודים" צעקתי והשתוללתי. אמרתי להם שהם משקרים. שמאז שנולדתי אני יודע שאני גרמני. שהם לא יכולים לשנות אותי, ושאני לא מבין למה הם רוצים לשנות אותי, אותנו….בכיתי. רצתי מהר לחדרי ,נשכבתי על מטתי וחשבתי, למה זה מגיע לי? למה אני יהודי? כשנרגעתי חזרתי אל הורי ושאלתי "ממתי החלטתם שאנחנו יהודים?", "מאז ומתמיד" ,הם ענו ביחד. הייתי מבולבל אבל התחלתי להבין כמה דברים שעד אותו היום נראו לי תמוהים. הבנתי למה כשהיינו הולכים לכנסיה אבא ואמא לא היו שרים בהתלהבות את השירים. הבנתי למה הם לא שמחו בכך שהתפרעתי וזרקתי אבנים על היהודים. פתאום הבנתי את השוני של משפחתי והבנתי למה פרנץ צחק עלי אתמול וכאילו בטעות זרק עלי אבן. הורי המשיכו ואמרו: "חמוד שלנו דע ששמך האמיתי הוא יוסף! ולא יוזף". ההומלס פנה אלי ואמר: תבין בחורצ'יק, פתאום, ברגע אחד, כל עולמי קרס. פתאום אני יהודי, פתאום אני יוסף. הייתי בהלם וחשבתי לעצמי מה זה השם הזה?! אני אוהב את שמי. איך אני אתרגל לשם החדש, הכ"כ יהודי הזה?! ואולי בעצם זה לא כל כך נורא?!…. ופתאום נזכרתי בכל הילדים שזרקתי עליהם אבנים. איך יכולתי לעשות את זה?! פניתי להורי בבהלה ואמרתי: "מה עם כל הילדים היהודים שצחקתי עליהם וזרקתי עליהם אבנים? הם בחיים לא יסלחו לי וגם אני לא אסלח לעצמי" הורי ניחמו אותי ואמרו: "זוהי לא אשמתך הרי לא יכולת לדעת". אבל אני בכיתי, בכיתי שעשיתי רע,  שפגעתי בילדים מהעם שלי. אמא ראתה כמה אני מצטער, ופנתה אליו הציעה, שאולי נחזור למקורות היהודים שלנו, והרי היום יום חמישי, אז אולי נשמור את השבת?! אבא ואני התלהבנו מהרעיון. ובן רגע מצאנו את עצמנו בהכנות לשבת. אמרתי לאמא שאולי נזמין את שכנינו היהודים לארוחה כי אנחנו לא באמת יודעים או זוכרים איך שומרים את השבת? מה מותר לעשות? מה אסור? הורי אמרו "זה רעיון מצוין!".  הגיע יום שישי והשבת נכנסה. אמא הדליקה נרות ובירכה אותנו בשבת שלום אבא התפלל ומיד אחר כך הגיעו האורחים עשינו קידוש ואכלנו סעודת מלכים. זאת היתה שבת מרוממת. חשבתי לעצמי באותה השבת שזה כל כך פשוט ועם זאת כל כך טוב ומלכד ומשפחתי ומאותה השבת החלטנו שאנחנו שומרים את כל השבתות, וכך היה. באחת השבתות לאחר שאמי הדליקה את נרות השבת, היא שכחה לומר לנו שבת שלום. הרגשתי בחסרון הברכה שלה , אך המשכתי כרגיל, פתאום פרצו הגרמנים לביתנו. הם נכנסו בצעקות ועם הכלבים שלהם. אמרו לנו שיש לנו עשר דקות לצאת מהבית. נבהלנו מאד. כל אחד מאיתנו לקח מעיל, כמה תמונות ואוכל – צידה לדרך. הגרמנים דחפו אותנו מהבית ולקחו אותנו לתחנת הרכבת. היה כבר לילה, היה מאד חשוך. פתאום נעצרה רכבת. לא רכבת נורמאלית עם כסאות ומיטות, אלא רכבת של בע"ח. הגרמנים דחפו אותנו ואמרו לנו לעלות לרכבת. היינו בהלם. עלינו לרכבת ונסענו למחנה מפחיד, הגענו למחנה, לאבי סימנו ללכת לצד של מחנה הגברים, ולאמי ולי סימנו ללכת לצד השני, למחנה אחר. הצטופפנו בחדרון קטן עם עוד בערך 40 נשים, ילדים וזקנים, כל כך פחדתי, רעדתי מפחד. במשך תקופה ארוכה אמא היתה יוצאת בבוקר לעבודה ואני התחבאתי עם שאר הילדים בחדרון שנקרא צריף. אמא נתנה לי לאכול את האוכל שלה. מיום ליום ראיתי איך היא נעשית רזה ומצומקת וראיתי בעיניים שלה שהיא מאד רעבה, אבל היא לא איפשרה לי לתת לה את האוכל בחזרה. היא הסתכלה עלי עד שסיימתי את הפירור האחרון ואמרה לי: "יוסף בני האהוב, אתה התקווה שלי. אתה תצא מכאן ותספר מה עברנו. תאכל ילדי כדי שיהיה לך כוחות לעשות זאת, לקיים את צוואתי". לא הבנתי מה זאת צוואה, אבל הייתי קטן ורעב וראיתי איזה אור יש לאמא בעיניים כשאני אוכל, אז אכלתי. יום אחד עברה שמועה בין הצריפים שהגרמנים מתכוונים לעבור ולקחת את כל הילדים למחנה קיץ. אני ממש שמחתי לשמוע את זה כי החיים בצריף היו לי קשים. אמי ,הבינה מה עומד לקרות באמת ואמרה לי "לך תברח תנסה להציל את עצמך". לא ידעתי מה לעשות ואיך לברוח. הסתכלתי על אמא בעיניים כלות ושאלתי אותה: "איך את רוצה שאברח מכאן?" אמא אמרה לי שאני נראה כמו ילד גרמני, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ושאני יכול להשתמש במראה שלי על מנת לברוח מהמחנה. (כמו שאתה זוכר, בזכות האוכל של אמא נראיתי גם יחסית בריא). ביום ראשון בבוקר, כשהגרמנים במחנה שלנו יצאו לתפילה בכנסיה, אמא הלבישה אותי בבגדים ונעליים שמצאה באזור המיון בו עבדה (אמא מיינה את הבגדים והנעליים של הנכנסים למחנה). נראיתי כמו ילד רגיל, ילד גרמני, כמו שנראיתי לפני שכל המלחמה התחילה. חיבקתי את אימי חזק ונתתי לה נשיקה. אמרתי לה "אמא,  אני מתכוון להגיע לארץ היהודים, אחכה לך שם. בירושלים. אני מקווה שנפגש בארץ הקודש" נפרדנו בדמעות, יצאתי מהמחנה, וכל הזמן הבטתי לאחור ונופפתי לאמא לשלום. הלכתי משם. זכרתי את הבקשה של אמא, שאלך ואספר לכל העולם מה קורה במחנות האלה. רציתי לעשות כפי שהורתה לי אמי. היתה לי מטרה. רציתי להגיע לא"י. הלכתי ימים רבים, אכלתי פירות מהעצים ושתיתי מים משלוליות שמצאתי בדרך. בלילות הלכתי ובימים נחתי. פחדתי שהגרמנים ימצאו אותי, ואז כל הבריחה שלי תהיה לשווא. באחד הימים, הגעתי לאסם והחלטתי להתחבא בו מתחת לקש. נשכבתי באחת הפינות מתחת לקש ונרדמתי. חלמתי , שערב שבת היום ואמא מדליקה את נרות השבת. כל כך התגעגעתי לשבתות האלה השבתות המשפחתיות. כנראה שמתוך החלום התחלתי לשיר שירי שבת. פתאום הרגשתי יד שמנערת אותי וקול שאומר לי, "קום! קום! מה אתה עושה כאן?" פקחתי את עיני ומולי אני רואה את אחד הילדים מהעיירה, אחד מאלה שהיכתי בעבר. הסתכלנו אחד על השני ולא ידעתי את נפשי מרב בושה. אמרתי לו, אני מכיר אותך. הוא הסתכל עלי במבט תמה ולא זיהה אותי. הוא שאל מאיפה אני מכיר אותו? אמרתי לו שפעם, לפני שהמלחמה נהייתה כל כך אכזרית, בהתחלה שלה, חשבתי שאני גרמני והייתי מציק לו בדרך מבית הספר. הוא הסתכל עלי ואמר, "אההה…. יוזף! אני ידעתי כל הזמן שאתה יהודי, ידעתי שיום אחד תתפכח ולא ידעתי מה זה יעשה לך. לא חשבתי שתאהב את זה. והנה אני כאן, איתך באסם ואתה שר שירי שבת. יוזף אחי! מזמן שכחתי ומזמן סלחתי". הסתכלתי על חברי בעיניים ואמרתי לו כמעט בלי קול "הרשל, תודה". הרשל סיפר לי שבבית שליד האסם גרים גרמנים טובים. כאלה שנותנים לו אוכל, בגדים ומאפשרים לו להתקלח מפעם לפעם. עוד אמר לי הרשל, שהוא ידבר איתם ושגם אני אוכל להשאר באסם עד שתגמר המלחמה. לא אייגע אותך בפרטים, אבל באמת נשארנו שם עד סוף המלחמה. באחד הימים, הגיעו בעלי הבית וסיפרו לנו שהמלחמה הגיע לקיצה ושכדאי לנו לעלות לא"י. הם נתנו לנו בגדים חמים, אוכל ושתיה – צידה לדרך, ויצאנו לדרך, לכיוון הנמל. בדרך ראינו המוני פליטים יהודים הולכים בדרך שלנו. כל העת הסתכלתי ימינה ושמאלה. חיפשתי את הורי. חיפשתי מכר, מישהו שהיה במחנה עם אמא ואיתי, מישהו, שיגיד לי מה שלום אמא. אבל לא ראיתי אף אחד מוכר. הגענו לנמל, עמד שם בחור חסון וגבוה ושאל אותנו אם יש לנו סרטיפיקט? לא הבנו בשביל מה אנחנו צריכים סרטיפיקט?! אנחנו רוצים לברוח מהמקום הזה, מהאדמה הבוערת הזאת… הבחור שאל שוב והפעם יותר לאט (כנראה הוא חשב שלא הבנו אותו בפעם הראשונה) : "ילדים, יש לכם סרטיפקט?" פנינו נפלו וענינו שאין… הבחור החסון הסתכל עלי ופתאום אורו עיניו: "יוסף??" "אתה יוסף???" הסתכלתי עליו ולא הבנתי מאיפה הוא יודע את שמי. ועוד את שמי היהודי. אמרתי: "כן. זה אני" הבחור סיפר לי שהוא דודי מצד אבי. הוא שרד את המלחמה ודבר לא ניכר עליו – לא רעב ולא מחלות. לא הבנתי איך זה. הוא סיפר, שבמהלך המלחמה הוא גר בהרים אצל משפחה גרמנית שחיה לבד בהרים. המשפחה עזרה לו ושמרה עליו וככה המלחמה בכלל לא נגעה בו. הוא סיפר ששמו מרדכי, הוא שאל אותי לשלום הורי, אך לי לא היתה תשובה. אמרתי לו שאני מחפש אחריהם, ושקבעתי עם אמא שאחכה לה בירושלים, בא"י. דודי אמר, שהוא ידאג שאני אעלה על האוניה, ביקשתי שידאג גם להרשל. בהתחלה הוא עשה פרצוף, אבל הבין שבלי הרשל אינני עולה על האוניה ולכן התרצה. עלינו לבטן האונייה, למקום שדודי הכניס אותנו ולא יצאנו משם במשך כשבוע, האונייה התטלטלה והרשל הקיא רב הזמן, השתדלתי להביא לו מים אבל הוא לא יכל לשתות. כל מה ששתה – הקיא. פתאום שמעתי שמודיעים שרואים את חופי א"י. הגענו לא"י בביטחה, כ"כ שמחתי, וגם הרשל שמח. בהמולה של הירידה מהאוניה, איבדתי את מרדכי ואת הרשל. חיפשתי אותם ימים שלמים אך לא מצאתיהם. הגעתי לירושלים וחיכיתי להורי. לא למדתי, לא עבדתי. כל הימים הייתי מסתובב ומסתכל ימינה ושמאלה, אולי הורי יבואו… אבל כלום. עכשיו אתה מבין למה אני כאן?? אין לי כלום בעולם הזה. אין לי הורים, אין עבודה ואין בית. רק הזכרונות…. הזכרונות שלא מרפים ממני ורודפים אותי ביום ובלילה. יוסף עצם את עיניו, ואני ראיתי דמעה מתגלגלת על לחיו. הרגשתי צורך להזמין את יוסף אלינו לשבת וכך עשיתי. אחזתי בידו ואמרתי לו: "יוסף, מחר יום שישי, אולי תבוא אלינו לשבת?" יוסף נרגש, הודה לי , ואמר שישמח. נפרדנו והבטחתי לו שאגיע לאסוף אותו. למחרת, כשעה לפני כניסת שבת הגעתי עם סבי, סבא צבי, לאסוף את יוסף. כשהתקרבנו, סבא שאל אותי מאיפה אני מכיר את ההומלס? אמרתי לסבי שהוא לא סתם הומלס. שיש לו סיפור מדהים. ושאני בטוח שסבא ישמח לשמוע את הסיפור. (סבי גם היה בשואה….). הגענו אל יוסף, עזרתי לו לקום. יוסף היה מוזנח, אבל כשראה את סבי הוא החוויר וכמעט התעלף. גם סבי החוויר ולא הצליח לנשום. הסתכלתי עליהם ולא הבנתי מה קרה. סבא נפל על כתפיו של יוסף וקרא :"יוסף!!! יוסף אחי!!!" ויוסף הסתכל על סבא כלא מאמין ולחש: "הרשל…." חשבתי שיוסף הוזה, כי לסבי קוראים צבי, לא הרשל. אבל החיבור ביניהם היה נראה אמיתי ולא הזיה. הם בכו והתחבקו כמו 2 ילדים קטנים. נגשתי אל סבא ולחשתי לו: "סבא…. אתה צבי, לא הרשל…." וסבא אמר לי הרשל – ביידיש וצבי – בעברית. כשהגעתי לארץ, אחרי שאיבדתי את יוסף, שיניתי את שמי לצבי. החלטתי שבא"י, השם שלי יהיה שם יהודי ולא שם גלותי. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אספר לכם שיוסף הפך להיות בן משפחה אצלנו בבית …

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן