היא רודפת אחריה בתעלות. היא בורחת די מהר. אלונה מחייכת לעצמה כשהיא מבינה שהיא בורחת ישר לתוך מבוי סתום, ואז היא תצטרך לעמוד מולה. היא מוצאת אקדח על הרצפה, מרימה אותו ושוב מחייכת, הרי זה האקדח של מי שהיא רודפת אחריה, כנראה נפל מרוב חיפזון. היא ממשיכה להתקדם בתעלות, הפעם בהליכה שקטה. היא מתקרבת לפנייה ופונה בחדות, לאט מידי, מאוחר מידי. היא מרגישה משהו רטוב על החולצה שלה, וקורסת.

אלונה נופלת כל כך בדרמטיות שאני שוקלת לפרוץ בצחוק. "יריתי בתומר שלוש פעמים ולקחתי לו את האקדח, ואני גם יודעת שאת מכירה את הדרך ללא מוצא הזאת. אני גאון" אני אומרת ונותנת לה כיף. היא צוחקת "עד עכשיו לא ירו בך?" היא שואלת "לא, כפי שאת רואה, אני לא רטובה" אני אומרת ומוסיפה "כדאי שתשבי ותקראי לאיתן, את סתם מתלכלכת" היא צוחקת "כבר פעמיים, נכון?" אני שואלת אותה. היא קמה ומנערת את הבגדים שלה. "פעם ראשונה זאת הייתה אבישג, הילדה הזאת בסך הכול בת תשע אבל כבר הספיקה לירות באמונה שלוש פעמים ופעם אחת בי" .אני מחייכת "תיהני" אני אומרת לה ורצה.

אחרי חצי שעה כבר כולנו רטובים. אני נוגעת בשקית ששמתי על הראש שלי כדי שהתפרים שלי לא יירטבו. אני רואה מהצד את אלונה מביטה בי, אני מפנה אליה את הראש. "זה כואב לך?" היא  שואלת "לא כאן", אני עונה לה "כאן" אני אומרת ומצביע על היד שלי. היא מבינה.

"זה היה רעיון גאוני לבוא לכאן בזמן הלימודים, תפארת, אף אחד לא בא לכאן בזמן הלימודים" קוראת אלי אבישג. "אבל זה בילוי אחרון שלנו בזמן הלימודים, אני לא רוצה שאתם ואני נפספס עוד שיעורים, ועכשיו חוזרים למכוניות." אני אומרת. הם מתאכזבים אבל הולכים. אני מסתכלת לאחור על התעלות של גבעת התחמושת, חבל שדברים טובים נגמרים מהר מידי. אני נוגעת שוב בשקית, ומתכווצת כשאני נוגעת בתפרים.

"אמונה, שוב. אם תצעקי, אף אחד לא ירצה לעזור לך." אומרת אמא שלי. אנחנו בתוך המכונית שלנו, בדרך למקום שאני כבר לא זוכרת." אבל את לא עוזרת לי" אמונה צועקת. אני נשענת על החלון במושב האחורי ומסתכלת על הנוף. אמונה שוב צועקת והמכונית חורקת ומתנגשת במשהו. אני נהדפת קדימה.

אני מתעוררת "הגענו" קורא איתן, אחי הגדול. האחים האחרים שלי מתחילים לרדת, אני יורדת גם ומתחילה לרדת במדרגות. אני מרגישה טפיחה על הגב ונעצרת. שאר האחים שלי ממשיכים לרדת במדרגות, איתן מחכה קצת עד שהם נכנסים לבית. "את בסדר?" היא שואל אותי. "למה?" אני עונה בשאלה. "את צרחת" הוא אומר "סתם סיוט." אני עונה ומתקדמת. "סיוט על התאונה ועל אמא." הוא מציין. אני ממשיכה להתקדם ומתעלמת ממה שהוא אמר. "אני בסדר גמור," אני עונה לשאלתו הראשונה.

תפארת יושבת על כורסא מעור. מחכה. אצבעות ידה מתופפות מקצב מסוים על משענת הכורסא. פני הילדה שלה מביטות באשה שמולה מעבר למשקפיה. היא לובשת סוודר שחור וכובעו מסתיר את השער השחור שלה. חוץ מהתיפוף היא לא מראה סימן אחר לרגש. "את לחוצה?" האישה שמולה שואלת אותה, מרימה את עיניה מהרשימות שמולה. "זה ממש חשוב לטיפול שלנו או סתם שאלה של סקרנות?" שואלת תפארת "את יכולה לשתף פעולה, זה יהיה יותר קל." האישה עונה לה. "יותר קל לך" תפארת אומרת, מדגישה את המילה "לך". האישה שמולה פותחת את הפה. "אני לא מתכוונת לעשות לך את העבודה קלה, פסיכולוגית" היא אומרת. "לא לתת לי לדבר כולל את זה?" שואלת הפסיכולוגית בחיוך. "לא" עונה תפארת "אני אתן לך לדבר ולשאול שאלות וגם אענה עליהם." הפסיכולוגית הסתכלה על תפארת, שוקלת מה לומר. "בפעם הקודמת שנפגשנו לא הסכמת לשתף בכלום." היא מציינת לאחר כמה זמן. "כמו שצעקות לא פותרות בעיות, כך גם חוסר שיתוף" עונה תפארת. הפסיכולוגית מחייכת לעצמה. "איך קוראים לך?" שואלת תפארת. "מיכל", עונה הפסיכולוגית ומוסיפה "תמיד היו לך בעיות בלזכור שמות? זו לא פעם ראשונה שאנחנו נפגשות." "אין לי בעיות בזיכרון פשוט אין לי רצון וצורך לזכור את שמך" עונה תפארת "אני משקיעה את הזמן שלי אתך בניסיון לעצבן אותך." אפשרויות לדרכים לעצבן עוברות בראש של מיכל בעודה מנסה לפענח מה הילדה שמולה מתכננת לה היום. "תוכלי לספר לי שוב מה קרה ביום התאונה של המכונית שהיית בה?" שואלת מיכל. "הלכתי לבית הספר" עונה תפארת.

"תוכלי יותר במפורט?"

"כשיוצאים מהבית שלי צריך ללכת את כל הרחוב לעבר הכביש הראשי ואז פונים ימינה…"

"אל תפרטי איך את הולכת לבית הספר, תפרטי מה קרה בתאונה."

"המכונית של אמא שלי התנגשה במשהו."

"התכוונתי מה קרה לפני ואחרי."

"לפני נסענו במכונית ואחרי ישבנו במכונית"

מיכל נאנחה. חיוך עלה על פניה של תפארת כשראתה שמיכל מבינה מה היא מתכננת לעשות. מיכל לקחה נשימה והתחילה שוב. "בביקור הקודם, לאחר עוד כישלון חורץ לדבר אתך," התחילה מיכל וראתה איך החיוך על פניה של תפארת מתרחב. "ביקשתי ממך לכתוב יומן, כי סירבת לשתף אותי, כתבת?" שאלה. " איך את מגדירה כתיבה?" שאלה תפארת חיוכה נעלם, מוכנה להמשיך לעצבן, הפעם בלי חיוך כדי שזה יראה כתמימות ולא כמכוון. "לקחת נייר ועט או עיפרון ולצייר אותיות בעלות משמעות." אמרה מיכל ונאנחה, מתפללת לנס. "כן, כתבתי." מוכנה להראות לי אותו?" שאלה מיכל, מעודדת. עם תחילה של חיוך. "כן" ענתה תפארת. מיכל הגדילה את חיוכה והושיטה את ידה. "תוכלי לתת לי אותו?" "כן" ענתה שוב תפארת. מיכל הסתכלה על תפארת בוהה בידה המושטת. "את יכולה לתת לי את הדף?" שאלה לבסוף מיכל, לאחר זמן מה שתפארת רק בהתה בידה. "כן" ענתה תפארת, ולא נראה שבכוונתה לזוז בזמן הקרוב. מיכל חשבה שוב ושוב על המשפטים האחרונים שלה, בודקת מה לא אמרה מספיק מדויק. "את רוצה לתת לי את היומן שכתבת?" שאלה לבסוף. "לא" ענתה לה תפארת. "אז הדרך שלך לעצבן אותי תהיה לגרום לי לדייק בכל מילה." אמרה מיכל "את בטוחה בכך כמו שאת בטוחה שהעין שלך רואה את הכורסא הזאת בצבע סגול?" שאלה אותה תפארת וטפחה על הכורסא. "כן" ענתה לה מיכל. "אז את טועה." אמרה לה תפארת. מיכל בחנה את תפארת בחשדנות, "איך את יכולה להגיד שאני טועה במה שאני בטוחה בו כשאת לא יודעת מה עובר לי בראש?" אמרה מיכל, וחייכה בניצחון. "אני לא אומרת שאת טועה במה שאת בטוחה בו, אני אומרת שאת בטוחה לא נכון לגבי הצבע שאת רואה, העין שלנו לא רואה צבע סגול." מיכל שמה לב לשינוי הנושא של תפארת ובכל זאת המשיכה בנושא שהיא פתחה, סקרנית. "אז אילו צבעים היא רואה?" שאלה. "כחול, ירוק ואדום" ענתה לה תפארת, נשארת תמימה. "אז אילו צבעים העין שלנו רואה כשהיא מסתכלת על הכורסא הזאת?" שאלה מיכל, נזהרת לדייק. "זה תלוי באדם, הרי כל אדם רואה גוון שונה." ענתה תפארת. "אז אילו צבעים העין שלך רואה?" שאלה מיכל, עצבנית אך משתדלת להסתיר זאת. "אדום, כחול וירוק" ענתה תפארת.

זמן מה עבר על מיכל בניסיון להוציא מתפארת מידע. "אז את אומרת שלדעתך זה חשוב לחלוק?" שאלה מיכל לקראת סוף זמנם. "כן" ענתה תפארת. "אז אני אדבר עם המורה שלך והיא תעביר לכל הכיתה שלך שיעור בנושא המשפחה שלכן ומה אתן חושבות על ההורים שלכן והמשפחה שלכן בעקבות השינה בפנימייה בימי שני ורביעי ובכללי." אמרה מיכל בקול עייף. "להתראות" אמרה תפארת בחיוך שהרבה זמן התקשתה להסתיר, ועוד לפני שמיכל נתנה לה אישור לצאת היא כבר נעלמה, משאירה את הדלת פתוחה.

מיכל השעינה את ראשה על הכורסא שיישבה בה כל זמן ההתעללות של תפארת, עצמה את עיניה ונאנחה. "וזוהי רק ההתחלה." אמרה לעצמה בייאוש.

"אז אתן בפנימיות כבר חודשיים ורציתי לשאול מה אתן מרגישות עכשיו לגבי המשפחה שלכן. אז נעשה סבב וכל אחת תגיד, תתחילי" אומרת המורה ומצביע על בת אחת.

זה היה שיעור רגיל עד שהגיע התור של תפארת, היא קצת מתלבטת, מחבקת את הרגליים ומתנדנדת, ואז פותחת את הפה. "אז בתור הקדמה אני כבר חודש לא ישנה בפנימייה." היא מתחילה. מלמולים נשמעים בכיתה. אני מסתכלת על המורה, שלא נראית מופתעת. "בתחילת השנה ישנתי אבל לפני חודש הפסקתי" תפארת ממשיכה. "מאז.." היא אומרת ומתלבטת שוב "התאונה." היא אומרת לבסוף.

עוד גל של מלמולים. "לפני חודש אמא שלי אחותי ואני נסענו במכונית שלנו." היא ממשיכה והמלמולים נפסקים. "בדרך אמא שלי איבדה שליטה על המכונית והיא סטתה מהכביש והתנגשה במשהו. מול אחותי, שהייתה מקדימה, היה משהו ממתכת. כשהמכונית התנגשה אחותי נחבטה במתכת ואיבדה את ההכרה, ולכן כרית האוויר לא עבדה עליה. אמא שלי גם איבדה את ההכרה, אני לא." היא עוצרת שוב. רועדת כולה. אני, שיושבת לידה מחבקת את הכתפיים שלה. היא מעוותת את הפנים שלה. "תעזבי" היא לוחשת לי. אני עוזבת.

"אחרי ההתנגשות השתחררתי מהחגורה ויצאתי מהמכונית, במבט מהיר ראיתי שהמנוע מעלה עשן. נכנסתי ללחץ." היא ממשיכה. "הייתי קרובה לצד של המכונית שבו אחותי ישבה ולכן הוצאתי אותה במהירות מהמכונית והתחלתי לרוץ כשהיא על הידיים שלי, לא הספקתי להגיע רחוק והמכונית התפוצצה." היא שוב מפסיקה. אני מסתכלת על הכיתה, אני רואה על פני כולן מבטים המומים. חלקן גם עם מבטים מבינים, כנראה הסיפור של תפארת גרם להם להבין את ההתנהגויות שלה. "אחותי לא נפגעה בכלל, חוץ מהפגיעה בראש מהתאונה וכשהיא נפלה לי מהידיים," תפארת ממשיכה ואני ממהרת לסובב את הראש שלי שוב אליה "אמא שלי שהייתה במכונית באותו זמן עדיין לא התעוררה. ואני גם נפגעתי, זכוכית אחת פתחה לי את הראש ונפצעתי ביד הימנית באופן קשה." היא נושמת נשימה עמוקה "וזהו." היא מוסיפה ומסתכלת על המורה. "אני אמשיך מכאן." המורה אומרת, אני מפנה אליה את הראש שלי. "תפארת בזמן האחרון עוברת טיפול עם פסיכולוגית." המורה מתחילה. הפסיכולוגית אציעה לה ולי לעשות את השיעור הזה כדי שגם אתן תדעו מה עובר עליה וכמה קשה לה." "ושתשאלו אותי שאלות" אומרת תפארת. "ושתשאלו אותה שאלות" המורה מאשרת. "לי יש שאלה" בת אחת אומרת. "תפארת מסתובבת אליה." "איפה אבא שלך בסיפור הזה?" היא שואלת. "אה, נכון" תפארת אומרת "הוא חולה כבר חצי שנה בסרטן." "אוי זה נורא" אני שומעת בת אחת אומרת. "לא כל כך" תפארת אומרת ומסתובבת אליה. "הרופאים אומרים שהוא כבר יצא מכלל סכנה, הוא פשוט צריך להישאר בבית החולים" "ומה אם שני האחים הגדולים שלך?" בת אחרת שואלת. "זאת אומרת, אני מקווה שאת לא מגדלת את האחים הקטנים שלך לבד." "אני כן" אומרת לה תפארת. "אחי הגדול בישיבה בדרום, אז הוא רוב השבוע לא בבית. ואחותי הגדולה בשירות לאומי והבטחתי לה שאם אני אצטרך עזרה אני אקרא לא, ועדיין לא קראתי לה אז זה אומר שאני לא צריכה עזרה, אז אל תעשו לי יום התנדבות בבית" כמה בנות מחייכות. "אני רצינית" תפארת אומרת. "גם לי יש שאלה" אני אומרת. תפארת מסתובבת אליי, מעודדת אותי לשאול. "אם כל כך קשה לך עם התזכורת של מה שעברת למה כששאלנו אותך שאלות על המשפחה שלך ענית לנו? כי יכולת פשוט להגיד לנו לא לשאול אותך את זה." אני שואלת. "כי לא קשה לי עם זה" תפארת עונה לי. "זאת אומרת, כפי שראיתן היה קשה לי לספר לכן את הסיפור שלי, אבל רק את התאונה קשה לי לספר עם השאר אין לי בעיה." אני מהרהרת בתשובה שהיא נתנה לי. בסוף השיעור אני ניגשת אליה. "כדאי שתלמדי טריקים מהפסיכולוגית שלך אם את עדיין חושבת לעבוד בזה." אני אומרת לה. היא מפנה את הראש מהדברים שעל השולחן שלה ומחייכת אליי. "אני כבר לא רוצה להיות פסיכולוגית," היא אומרת "אולי את לא יודעת, אבל אני לא משתפת פעולה עם הפסיכולוגית, להפיך, אני משגעת לה את השכל, אחת הסיבות של השיעור היום היה שלא הסכמתי לספר לה כלום." "אז איך את פורקת את זה?" אני שואלת אותה. "זה לא שאני חושבת שאת לא חזקה מספיק להתמודד עם זה" אני מוסיפה במהירות "פשוט אני מניחה שאת לא מספרת את הדברים לאחים שלך בשביל לא  להראות להם כמה קשה לך." "תשע שנים שאנחנו באותה כיתה בהחלט גרמו לך להכיר אותי יותר" היא אומרת. אני מחייכת. "אל תגלי לאף אחד," היא לחשת ומקרבת אליי את ראשה. "אבל אני כותבת יומן ופורקת אצלו את הכול." אני שולחת אלי מבט מופתע והיא מחייכת אליי. אני מסתובבת ומתחילה לחזור למקום שלי. "אלישבע", אני שומעת אותה קוראת לי. אני מסתובבת חזרה אליה. "אל תצטערי על הקטע הזה עם היד, לא ידעת." היא שוב מחייכת אליי ואני מהנהנת.

"איך היד שלך? עברו כבר חודשיים, בטוח יש שיפור." אלישבע שואלת אותי בשיעור כימיה. חודש עבר מאז השיעור שבו סיפרתי לכולם את הכול, והיא לא מתכוונת לוותר. "יש שיפור קטן ביד, אבל שיפור גדול במשהו אחר." אני עונה לה בחיוך, היא לא מבינה. כשנשמע הצלצול שמבשר על הודעה חדשה אני כמעט משתגעת מרוב שמחה, המורה נועצת בי מבט מבשר רעות אבל ני מתעלמת ממנו ופותחת את הטלפון שלי ובודקת ממי קיבלתי את ההודעה. "תפארת תני לי את הטלפון" אומרת המורה. אני מתעלמת ממנה וקוראת את ההודעה "תפארת…" המורה מאיימת. אני שמה את הטלפון בידה ויוצאת מהכיתה בריצה, אני שומעת את המורה קוראת לי מאחור אבל לא אכפת לי. אני רצה לכיתה של אלונה, שלומדת בבית הספר ליד. חמשת המילים שאחותי הגדולה שלחה לי חוזרות שוב ושוב בראשי. "אני בבית עם אמא ואבא."

 

תגובה אחת
  1. חברתה המוכה של ליאת כהן הגב

    ליאת וזלדה מלאות אנרגיה וסכינים.
    הן מכות אותי!!!
    הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן