"עבר חודש מאז "האסון" של אמך" אמרה לי המנהלת רינה. "ואני מזכירה לך שאנחנו פה איתך לכל דבר. אבל את צריכה לעזור לנו לעזור לך. את לא יכולה להמשיך להיעלם ככה! קיבלתי דיווח שהציונים שלך ירדו מאוד בתקופה האחרונה. אני מבינה את הקושי אבל… "די! קטעתי אותה בגסות "את לא מבינה כלום! ותפסיקי להגיד שכן!". הסתכלתי במנהלת במבט מתריס והרגשתי איך הפרצוף שלי נהיה חם ואדום כמו בכל פעם שמדברים איתי על האסון של אימא. המנהלת באה להגיד עוד משהו אבל אני? אני כבר התפוצצתי. "ובקשר לציונים שלי את ממש לא צריכה לדאוג- אני לא מתכוונת לחזור לכאן יותר!" צרחתי בכל כוחי המנהלת נראתה המומה. "רוני זה בלתי אפשרי שתעזבי עכשיו, קחי לך יום-יומיים להירגע ותחזרי אלינו" היא אמרה בטון מרחם שאני כל כך שונאת. "לא ההחלטה שלי היא סופית! להתראות" אמרתי בכעס ויצאתי מהחדר במחשבה שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו.

כאשר הגעתי הביתה עדיין הייתי עצבנית מכדי להירגע. התחלתי לסדר את בית, העבודה מרגיעה אותי. במיוחד לשטוף כלים. אימא שלי תמיד אומרת שמיים וסבון עוזרים הרבה יותר מפסיכולוגים. אני מעולם לא הייתי אצל פסיכולוג אבל אימא שלי הייתה אצל מלא כאלה אז כנראה שהיא צודקת. בדיוק כשגמרתי לשטוף כלים האחים . הם אוהבים את האוכל שלי, זה האוכל היחיד שהם מכירים.

אחי איתי בכיתה ז' ואחותי הקטנה נטע בכיתה ג'. אני בכיתה ט'. "מחר שירן תבוא שוב" אמרתי כבדרך אגב. איתי ונטע נאנחו באותו הזמן. פרצתי בצחוק. שירן היא העובדת הסוציאלית שמשרד הרווחה שולח אלינו כל שבוע וחצי מאז "האסון". הפגישות איתה חסרות כל פואנטה. חוץ מלשאול אלפי שאלות היא לא באמת עוזרת. ואנחנו? אנחנו לא ממש תורמים לשיחה עונים בקצרה על שאלותיה ומתפללים לרגע שהיא תצא מהבית. "מתי אבא יחזור?" שאל איתי וקטע את מחשבותיי. "מאוחר" עניתי. "כמה מאוחר?" הצטרפה גם נטע לשיחה."אני מקווה שלא מאוחר מידי" עניתי בחיוך מתנצל "אוף, אני מתגעגעת אליו" היא אמרה ודמעות בעיניה. "גם אני. ועכשיו לכו להכין שיעורי בית" אמרתי והלכתי למטבח כדי שהם לא ייראו שגם בעיניי עומדות דמעות.

כשקמתי בבוקר, אבא כבר לא היה בבית. אבא שלי עובד יותר מ-12 שעות ביום כדי להצליח לפרנס אותנו,ככה שאנחנו לא ממש בקשר. הוא השאיר לי פתק על המקרר שאולי הוא יספיק להגיע לפגישה עם שרון ושאני צריכה לדאוג שהבית יהיה מוכן עד שהיא תגיע. זרקתי את הפתק לפח והלכתי להעיר את נטע ואיתי כדי שיספיקו להגיע לבית הספר בזמן. "איתי בוקר טוב הגיע הזמן לקום!". קראתי מפתח חדרו "לא, אני לא הולך לבית הספר היום" הוא ענה מתחת לשמיכות. "איתי קום בלי עניינים מיותרים" התחלתי לכעוס. איתי העיף את השמיכות והביט בי במבט חלול. "את לא אימא שלי ואת לא תגידי  לי מה לעשות, הבנת?" עמדתי מולו המומה "אפשר לחשוב שלאימא היית מקשיב! קום!". איתי הפנה את מבטו וקם מהמיטה להתארגן. לפני שיצא לבית הספר פנה אלי ואמר:"רוני- רק רציתי ל.. את יודעת מה? עיזבי, לא משנה" מלמל ורץ ביחד עם נטע מחוץ לבית כדי להספיק להסעה. נשארתי לבד, משועממת. הבית היה נקי כבר מאתמול, הדלקתי את הטלפון וראיתי הודעה חדשה משירן "היי רוני רציתי לשאול אם זה אפשרי שאני אבוא היום יותר מוקדם. יש עניין שאני רוצה לדבר איתך עליו בפרטיות. זה אפשרי?" או, לא. חשבתי לעצמי להיפגש איתה לבד. זה נשמע פשוט נוראי אבל מצד שני היא יכולה להציל אותי מהשעמום. "כן זה אפשרי, תבואי בעוד שעה בערך"  השבתי במהירות, לפני שאתחרט. התשובה חזרה אחרי דקה."תודה רבה, יש לי הרגשה שהשיחה הזאת תעניין אותך". עכשיו הייתי מסוקרנת. על מה היא רוצה לדבר איתי? טוב יש לי שעה עד שאדע.  בינתיים התארגנתי, התקלחתי ולבשתי את הבגדים האהובים עלי- חולצה אדומה, מכנסי טריינינג שחורים ואת השרשרת שחברה שלי קנתה לי ליום ההולדת הקודם. בדיוק כשגמרתי לאכול פעמון הדלת צלצל ולפני שהספקתי לקום שירן נכנסה "היי רוני אני אשמח שניגש לעניין. יש לי יום ארוך לפני" אמרה והתיישבה  על הספה. מיהרתי לשבת על ידה, להוטה לדעת מה יש לה לספר לי. "אז ככה" פתחה שירן את סיפורה: "לפני יומיים קיבלתי שיחת טלפון מהמשטרה, הם הודיעו לי שנמצא פתרון לתעלומה של אימך ושבעוד שבוע וחצי אני אוכל להעביר לך את התיק כדי שתדעי מה קרה ו…" היא השתתקה והביטה בי. הייתי בשוק. לא ידעתי איך להגיב. האם לבכות או לשמוח? לשתוק או לדבר? כבר חודש שלם שאימי נחשבת כנעדרת. "זה טירוף, איפה הם מצאו אותה?" אמרתי כמעט בלחישה.

"נדע רק כשנקבל את התיק ועד אז אני מבקשת ממך לא לספר דבר לנטע ואיתי. אין צורך שהם יתרגשו יותר מדי. הסיכויים שהיא תחזור לא גדולים. טוב, הזמן רץ ונראה לי שאת צריכה קצת זמן לבד. להתראות רוני. ותזכרי- אני פה בשבילך לכל דבר" היא קמה ויצאה. לא הסתכלתי עליה אפילו, במוחי התרוצצו אלפי שאלות, היא תחזור? ואם כן – מה יקרה? מה יהיה מעכשיו? הראש שלי התחיל לכאוב. "אימא תחזור" הוא צרח!. אימא? גיחכתי לעצמי אפשר לקרוא לה אימא בכלל? מה היא עשתה בחייה כדי להיקרא אימא?

קמתי מהספה נחושה. פתחתי את היוטיובונתתי למוזיקה האהובה עלי להתנגן. התחלתי להזיז את הרהיטים ולסדר את הבית כמו שאני רוצה. אפילו קפצתי לכולבו של יעקב השכן והבאתי משם פחיות של צבע, כדי לצבוע את הסלון וחדרי השינה. קניתי גם פרחים לשים באגרטל שעל השולחן בסלון בכדי להוסיף קצת שמחה לבית. את המטבח לא שיניתי במיוחד. כשאיתי ונטע חזרו הביתה הם היו בשוק. חייכתי אליהם וביקשתי שיאכלו מהר ויעזרו לי לצבוע את החדרים. את החדר של איתי צבענו בתכלת. נטע רצתה את שלה בוורוד ואני בחרתי בבורדו. התלכלכנו ונהנינו מאוד. אפילו איתי התלהב וזה משהו שלא קורה הרבה. באותו הלילה הלכנו לישון כולם בסלון. מותשים אבל מרוצים מהעבודה היפה שעשינו.

למחרת בבוקר מצאנו פתק מאבא "ילדים אהובים שלי, אני גאה בכם! הבית נראה יפה מאוד! נשיקות ממני"

יומיים עברו מאז ששיפצנו את הבית, והיום החלטתי שוב להפתיע את האחים שלי. הפעם תכננתי ללכת שלושתנו ביחד לקניון. כשהם חזרו הביתה פקדתי עליהם מיד ללכת להחליף בגדים וסיפרתי להם שהיום לא נאכל בבית. "אפשר ללכת לאכול שוואראמה?" שאל איתי. "בטח, היום זה יום כיף ואנחנו נעשה רק דברים כייפים ונקנה מה שנרצה" אמרתי בחיוך. "יש!!" הם צרחו ביחד. הגענו לקניון, קנינו אוכל,שתיה, בגדים, שרשרת חדשה לנטע וסקייטבורד חדש לאיתי. שהוא חופר לי עליו כבר חודשים. אני קניתי לעצמי זוג טרינינג חדשים ושחורים כי הישנים שלי הרוסים לגמרי. חזרנו הביתה אחרי  שלוש שעות בקניון עמוסים בשקיות. "איזה כיף לראות אתכם מחייכים" אמרתי להם. בתגובה איתי סיפר בדיחה "איך קוראים לחתול מהתנ"ך? ירמיהו"

התגלגלנו מצחוק, למרות שזאת בדיחת קרש. כל האנשים באוטובוס הסתכלו עלינו כאילו אנחנו חייזרים ממאדים. התעלמנו מהם. לא נראה לי שהיה אפשר לזהות עלינו שאין לנו אימא, או שהפעם האחרונה שראינו את אבא שלנו הייתה לפני שלושה ימים. בבית עזרתי לכל אחד מהם לסדר את הדברים שלו בחדרו, שוב הלכנו לישון עם חיוך על השפתיים.

ביום שלמחרת, אחרי שאיתי ונטע הלכו לבית הספר, קיבלתי שוב הודעה משירן. "רוני- את פנויה היום? אני רוצה להקדים בכמה ימים את הפגישה שלנו. זה בסדר מצידך?" בלי לחשוב פעמיים שלחתי "בטח שזה בסדר, תבואי כשיהיה לך נוח. אני לא יוצאת היום מהבית" לא הייתה תגובה. כעבור חמש דקות נשמעו דפיקות בדלת ושירן נכנסה. פניה היו רציניות ואפילו קצת עצובות.

התיישבתי לידה והגשתי לה כוס מים. היא דחתה אותה בנימוס והסתכלה לי בעיניים. "רוני"- היא אמרה. "אני מצטערת. אני פשוט כל כך מצטערת". לא הבנתי מה היא רוצה. "מה קרה?" שאלתי. "זה בעניין התיק. מסתבר שהייתה טעות בזיהוי ואמך עדיין לא נמצאה" .היא אמרה בקול חנוק. "אני מצטערת שככה בלבלתי אותך, פשוט…" היא השתנקה. הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת, ידעתי טוב מאוד איך להגיב.  "יש!!!!!!!" צרחתי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן