אני רואה פריים.
אני רואה תמונה.
אתם קפואים במקום,
עומדים ללא תנועה,
מקשיבים לשקוף שמולכם,
"חכו רק רגע, לא לזוז!"
שמשנה בינתיים משהו עלום,
במצלמה.

מבחינתכם הוא סתם שקוף,
סתם מישהו שהוזמן לפוזה.

מישהו שנועד ליצור אלבום,
מזכרת מהאירוע,
סתם עוד משהו שיתפוס מקום,
במדף.

מבחינתי-
הוא אדם.
מישהו עם נשמה.
עוד אדם כמוני.
אחד, עם אהבה למקצוע.
מישהו שרוצה להוסיף טוב,
בעולם.
מישהו, שבאמת דואג לכם.
שתשמחו.

ואולי בכלל סתם מישהו,
שמצא עבודה.
ואתם משגעים אותו.
תצלם אותי,
לא עכשיו תורי!

ולפעמים,
אף נוגעים לו בציוד.
לא מבינים מה ערכו,
מה ערכו בעולם,
ובשבילו.

ואין לכם מושג כמה זה קשה,
וכמה זה כואב
ועד כמה הוא מקריב.

ועד כמה מה שהוא עושה,
לא שווה שקל, ממה שמשלמים לו.

מכיוון,
שהוא סתם
שקוף.
מכיוון,
שהוא בלתי נראה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן