שוב, כמו בכל בוקר, השמש זורחת ומאירה את חדרי.
העולם ממשיך בהרגליו הקבועים מאז בריאתו.
ילדים צועדים לביה"ס והמבוגרים בדרכם לעבודה.
-למה אצלי הכל שונה?
למה מכל האנשים בעולם דווקא חברה שלי עברה תאונה? ולמה הגמל נתקע דווקא ברכבם כאשר ישנם רכבים כה רבים בכביש?!
זה בלתי נתפס ואני עדיין לא בטוחה שזה נכון אבל לפי מה שאמא סיפרה לי אתמול, היא איננה.
אמא הושיבה אותי על המיטה ולאט לאט הסבירה לי שחברתי הטובה ביותר החזירה אמש את נשמתה לבוראה.
מרב הלם אפילו לא בכיתי.
תיכננתי לנסוע איתה לקניות בעוד יומיים והיא לא כזאת שתבריז, היא מעולם לא קבעה איתי משהו ולא יכלה להגיע.
אני לא אוותר ואני מתכוונת לחכות לה בביתי בעוד יומיים. היא תדפוק, היא תגיע, זה ברור לי היא הבטיחה!
בסופו של דבר בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי כאן לידך חברתי היקרה, אני פה לצידך אוהבת אותך ובוכה על קברך.
לא נזכה להיפגש יותר וזה כאב נוראי, מעודדת אותי מעט המחשבה שזכיתי לגרום לך לשמחה ושאת עכשיו בעולם של מנוחה.
אני צריכה להמשיך ולחיות את חיי, זה קשה ואני יוצאת מכאן עם הבטחה- תמיד תיהיי בליבי!
אוהבת אותך, חברתך בלב לנצח.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן