דלת המסעדה נפתחה. מיהרתי לגשת ללקוחות שנכנסו. הושבתי אותם בלובי והסברתי להם בסבלנות על המקום אליו הגיעו. לאחר ההסבר הסטתי את הווילון והובלתי אותם אחרי לשולחן הפנוי. צעדתי שלוש פסיעות אחורה והודעתי באוזניה לשאר המלצרים, שלקוחות חדשים נכנסו וששולחן מספר שבע תפוס.
חזרתי במהירות ללקוחות שלי וסיפרתי להם על מנת היום, על שאר המנות המיוחדות שלנו וכמובן על התפריט הרגיל. בעודי משננת את המנות והשתייה שהזמינו, שמעתי מכיוון הכניסה פעמון מצלצל ולקוחות נכנסים, הפעם היה תורה של רעות, הבחנתי בה ניגשת ללקוחות הבאים, בפסיעות רכות ואיטיות. חשתי שמשהו אצלה, לא כרגיל. הייתי בטוחה שמשהו קרה. כשהובילה את הלקוחות פנימה, ניגשתי אליה במהירות ולחשתי לה שאעשה את עבודתה במקביל לעבודתי והיא, משוחררת להפסקה קצרה. רעות הודתה לי, הרגשתי בקולה את החיוך, חייכתי חזרה ופסעתי במקומה, אל עבר הלקוחות שבהם טיפלה. הצגתי את עצמי והתנצלתי בשמה.
בלבי, הרהרתי מה קרה לרעות, היא לא עדכנה אותי במשהו חריג. שמחתי שלפחות כמות הלקוחות היום דלה והתאפשר לי לגבות אותה. ניגשתי למטבח, למסור את ההזמנות ומרוב הרהורים ודאגה לרעות כמעט שכחתי אותן.
בהמשך המשמרת כששוחחתי עימה, לא הזכירה דבר ואפילו ניתן לומר שהתעלמה ממה שקרה, ולכן החלטתי להמשיך את הקו החברי ולקבוע איתה לקפה בסוף המשמרת. "מזמן לא נפגשנו", "התגעגעתי" מלמלתי לה תוך כדי עבודה בין לקוחות.
כשסיימתי את המשמרת, צעדתי לכיוון בית הקפה, בסמוך למסעדה, שם עבדנו. כאמור, תירצתי לה, שמזמן לא נפגשנו, אך הסיבה האמתית הייתה לברר מה באמת קרה היום בצהריים.
חיכיתי לה ובשלב כלשהו כבר חשבתי שכלל לא תגיע, תתרץ משהו ותבריז לי מהפגישה אך לשמחתי רעות הגיעה כמה דקות אחרי. שוחחנו על בנים, על בית הספר ועל המסעדה שם עבדנו, נהנינו סוף סוף להתפנק ולקבל שירות כמו שאנחנו רגילות לתת. אכלנו את המנה האהובה עלינו, עוגת שוקולד לבן , בציפוי שוקולד חלב חם, שהחלק שאנחנו הכי אוהבות בו זה בכלל הקצפת. אנחנו מזמינות תמיד מנה אחת ואוכלות יחד.
רגע לפני שהזמנו חשבון החלטתי לאזור אומץ ולברר עם רעות מה קרה.
"כבר חשבתי שלעולם לא תשאלי!!! כבר יומיים שאני מצוברחת ואת הראשונה שפונה אלי ושואלת מה עובר עלי. בזמן האחרון אני מרגישה שהורי כועסים עלי כל הזמן, על כל שטות ומעשה קטן שאני עושה, וברוב המקרים, זה לא מגיע לי… אני כבר לא יודעת מה לעשות" שמחתי שרעות דיברה איתי בכזאת פתיחות, הרגשתי שאני חייבת לעזור לה.
אמרתי לרעות שלדעתי עליה להעלות את הנושא עם הוריה.
אם הם אינם יודעים לפנות אליה, ואינם מודעים למה שעובר עליה, עליה להיות היוזמת ולעשות זאת. רעות אמרה לי שאני צודקת ושהיא שמחה שאנחנו חברות.
רעות חיבקה אותי, שילמנו את החשבון, הקמתי את חזי כלבי הנאמן, וצעדנו יחד לכיוון היציאה.
כשנפרדתי מרעות, וידאתי שהרתמה של חזי מהודקת היטב וצעדתי לכיוון תחנת האוטובוס, מאז שיש מערכות כריזה, הרבה יותר קל לדעת איזה אוטובוס מגיע. עליתי לאוטובוס והתחלתי לנוע פנימה. כשזוג נחמד פינה לי את מקומו הרגשתי את אותה המבוכה באוויר של הסובבים אותי כמו בכל פעם. אמרתי תודה בקול שקט והתישבתי כשחזי לצידי
בדרך הביתה, חשבתי על כל מיני דברים. חשבתי על השתלשלות היום, חשבתי על רעות, חשבתי על הוריה וחשבתי גם על עצמי.

הגעתי הביתה לקראת תשע, כבר מאוחר. נכנסתי לבית שקט, אחיי נרדמו והורי עדיין בעבודה, כמו תמיד הם חוזרים יותר מאוחר ממני. אבי עובד כמהנדס בתחום ההייטק ואימי עו"ד במשרד יוקרתי. אימא פעם הסבירה לי, כשהייתי קטנה, שזה עניין של סידרי עדיפויות, שזו העבודה שלהם, ולוקח להם זמן עד שהם מסיימים לעבוד ומתפנים לחזור הביתה. אבל אני לא מתלוננת, בזכותם נהייתי כזו עצמאית, כמו שאני היום.
הלכתי לחדר שלי והתחלתי ללמוד בעל פה למבחן בספרדית שיתקיים מחר. הדלקתי את המחשב, מאז ששיניתי את קול החיווי הקולי לקול נשי, רך ועדין, כיף יותר להיכנס למחשב. נכנסתי לאתר המיועד, התחלתי לשנן את המילים שהמחשב השמיע. מילה ועוד מילה, זה לא נגמר אבל אין מה לעשות התחלתי ללמוד מאוחר ועלי להצליח במבחן.
לאחר כשעה, שמעתי את הדלת נפתחת ואימי עדכנה שהגיעה. "תתחדשי" קראתי לעברה בעוד היא ממשיכה לכיוון חדר השינה שלה. אימי המופתעת חזרה אלי, הודתה לי שהחמאתי לה על הנעלים החדשות ושאלה לשלומי. לא סיפרתי לה שום דבר מיוחד, כמו תמיד…
באותו לילה חלמתי שאני משחקת בתאטרון "אורנה פורת" בתפקיד הראשי בהצגה לילדים ולנוער. בבוקר קמתי כרגיל והלכתי לבית הספר, בדרכי לכיתה עברתי בחדר המורים כפי שכבר עשיתי יום יום בשבועיים האחרונים ושאלתי את בנצי, המורה לדרמה האם התקבלה החלטה לגבי ההצטרפות שלי למגמת תיאטרון.
בנצי לקח אותי הצידה, הוביל אותי לעבר הכיסא שעמד שם בכניסה לחדר המורים. התיישבתי על הכיסא ובמוחי עברה כבר תשובתו.
בנצי אמר לי שהוא מאוד השתדל, אך כל מוריי ומורי המגמות האחרות ישבו ודנו בנושא והתקבלה החלטה, שאולי כדאי שאלך למגמה שמתאימה לי יותר…
התאמצתי מאוד כדי לא לבכות. למרות שלא הופתעתי, הייתי מאוכזבת מאוד.
אפילו חזי הרגיש את אכזבתי ונהם לעבר בנצי.
חשבתי בליבי מהם הדברים הדרושים בשביל לשחק טוב, ידעתי שיש לי את כל התכונות האלו, ידעתי שיש לי יכולות משחק, אחריות, ויכולת לעמוד על במה, ידעתי שיש לי רצון, והרבה.
העיקר שאמר לי שהוא "התאמץ" מה התאמץ? מי התאמץ??, כל המורים ישבו והחליטו, זה לא מסובך! ידעתי שהסיבה האמתית היא העיוורון המחורבן הזה, שהורס לי הכל, בכל זמן, בכל מקום. כמה שאני מנסה "לעקוף" אותו, לנסות להמשיך הלאה, הוא תמיד מפריע, עומד באמצע הדרך, נחוש בדעתו, לא מוכן להירגע ולהתפייס, לא מוכן לתת לי לפרוץ ולעשות כרצוני. הלוואי והייתי יכולה פשוט, פשוט… בנצי קטע את רצף מחשבותיי, הוא חזר ואמר שהוא מתנצל, אני בטוחה שהוא הבחין שהסליחה הזו שלו, שאני בטוחה שלא באה מהלב לא עניינה אותי, הרי מי מעוניין בנערה נכה, שתפגוש אותו שש פעמים בשבוע ותעכב את כל הקבוצה.. בשלב הזה בנצי "הראה לי את הדרך החוצה", שותק.
צעדתי באיטיות יחד עם חזי לכיוון כיתתי, שמעתי ילדים מתרוצצים לכל עבר, היה נשמע שהם מאושרים וששום דבר אינו מטריד אותם. אני מודה, קצת קינאתי.
כשהגעתי לכיתה המחשבה על מגמת התיאטרון שאליה אני כל כך רוצה להצטרף לא הרפתה ממני.
לפני השיעור האחרון, לא שכחתי להקליט את משימותיי להיום בפלאפון, לוח הזמנים שלי צפוף ואין לי זמן לבזבז על שטויות
בתום הלימודים, הלכתי עם חזי ורעות לכיוון המסעדה שם עבדנו.
בדרך שוחחנו על בית הספר וקיווינו שהמשמרת תעבור בשלום.
לאחר הרבה לבטים החלטתי לשתף את רעות בנוגע למגמת התיאטרון, רעות לא מתעיינת במשחק וייתכן שזו הסיבה שלא הבינה לליבי. "אז לכי למגמה אחרת, מה הסיפור?" סיננה רעות לעברי והמשיכה את השיחה על בית הספר.
הגענו למסעדה, הלקוחות לא הפסיקו להגיע לאורך כל הערב…. בסוף המשמרת, מותשת, כבדרך כלל הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי יחד עם חזי לקו שמגיע הכי קרוב לביתי.
למחרת, בדרך למסעדה, חשבתי על רעיון יוצא דופן, התמלאתי באופטימיות חדשה, באותו רגע הייתי בטוחה שמעכשיו והלאה המצב ישתפר, אוכל לעשות את מה אני הכי אוהבת בעולם!, לשחק…
הגעתי למסעדה, רצתי ריצה קלה אל מאירה המנהלת שלי
"אשמח אם אוכל לדבר איתך כמה דקות", אמרתי לה בקול מתלהב ונרגש.
"בשמחה" היא ענתה לי בקול מחויך והובילה אותי לחדרה.
"אז מה העניין?" שאלה בהתעניינות, יש לי רעיון, אמרתי. לא חיכיתי רגע ושיתפתי אותה במה שחשבתי בשיא ההתלהבות. "אז ככה" התחלתי, "חשבתי לפתוח כאן, במסעדה, תיאטרון".
"כבר תכננתי את המיקום של האולם.
אם את עומדת בפתח המסעדה, לצד שמאל, יש את הבר ואחריו מסעדת החושך שאחריה המטבח כמובן. אך מולך, פרוסים רק שולחנות וכיסאות מאובקים, במקומם, אפשר להציב אולם." הצעתי.
אנחנו המלצרים נוכל להיות השחקנים ועוזרי הבמה בהצגות. נוכל לשווק חבילת בילוי הכוללת ארוחה והצגה. זה גם מעולה כלכלית, זה יכניס לנו המון כסף, כלומר לך."
"ומי יכתוב את התסריטים? ומי יביים? " שאלה בתמיהה "אני" עניתי בלי להסס לרגע, "כבר יש לי רעיון."
"רעיון נפלא, תני לי לבשל אותו מעט, יש המון דברים לבדוק, והמון אנשים להתייעץ עימם ולשכנע אותם לגבי הרעיון." ענתה והובילה לה אותי ליציאה באמירת: "קדימה, יש לקוחות הממתינים לך בחוץ".
הייתי להוטה להתחיל, ידעתי שעל מאירה, אפשר לסמוך.
במהלך המשמרת לא הייתי מרוכזת כלל, לא הפסקתי לחשוב על התסריט, על ההצגה.
בראש כבר ראיתי את הצגת הבכורה….
היה היה פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה ושמה זולנד. בזולנד גרו בעלי חיים מכל המינים, מעופפים, זוחלים, קופים, פילים, עכברים, כל מה שיעלה על דעתכם, החיות בארץ זולנד חיו באושר ובהרמוניה, עד שיום אחד, פיל קטן ושמו פילפילון כמובן, החליט שהוא רוצה להיות רקדן בלט
חבריו של פילפילון לעגו לו וצחקו עליו. "אתה? רקדן?" לגלגו עליו חבריו.
"אתה פיל", ניסו להסביר לו הוריו בניסיון כושל לא לצחוק, "אתה לא יכול להיות רקדן בלט. יש לך רגליים עבות מידי, והחדק שלך ימנע ממך לעמוד בשיווי משקל"
"וגם" הוסיפה אימא פילה, "בגדי הבלט הורודים לא מתאימים לצבעך האפור" התלוצצה.
פילפילון המסכן, לא ויתר וניסה ללמוד לרקוד בלט, לבד.
הוא סגר את דלת חדרו הירוקה, עטה את מלבוש הבלט, בגד הבלט שקנה מיעקב הינשוף, המוכר בחנות שבקצה השכונה מבלי לספר איש. הוא צפה בהופעות בלט וחיקה את תנועותיהם.
לרוב, היו חבריו של פילפילון לועגים לו, טוענים בתוקפנות שפיל לא יכול לרקוד בלט, נקודה.
פילפילון לא ויתר. שלוש פעמים בשבוע ואפילו יותר הסתגר בחדרו, ורקד בלט. אך מידי פעם, אבל רק לפעמים היה נותן לעצמו, בטעות, להכניס לראשו מעט של מחשבה, של דעה שהוא אינו מסוגל.
למזלו של פילפילון מחשבות שלילית אלו, היו נעלמות מהרה כשרקד לצלילי המוזיקה בחדרו.
כך רקד פילפילון יום יום בהנאה, פילפילון הצליח להסתיר את סודו עד שחברתו נילי באה לבקר אותו וצפתה בו בתדהמה. מעולם לא ראתה ריקוד יפה כל כך.
פילפילון לא שם לב, שנילי צפתה בו כשהוא לבוש בבגד הגוף, בנעליים הוורודות ובחצאית הטוטו המתנופפת. אח"כ גילו חבריו והוריו את סודו.
חבריו של פילפילון הודו בטעותם והתנצלו בפני פילפילון, כך נהגו גם הוריו.
פילפילון נהג להופיע מול הוריו וחבריו בחגים וסופי שבוע, עד מהרה נעשה לרקדן הבלט הכי מוכשר בתולדות העיר זולנד.
המחשבה על ההצגה, ליוותה אותי עד שהלכתי לישון.
צעדתי בבית הספר, מחויכת, כבר הרבה זמן לא שמחתי ככה, הבוקר, לא עברתי בחדר המורים, לא שאלתי את בנצי האם התקבלה החלטה לגבי ההצטרפות שלי למגמת תיאטרון, לשמחתי, המחשבה על בנצי לא הטרידה אותי כלל. למעשה, דבר לא הטריד אותי.
יום הלימודים הקצר עבר לאט מהרגיל, הלכתי עם רעות למשמרת נוספת במסעדה, חשבתי לעצמי מה עלי לעשות? האם עליי להתעניין ולשאול את מאירה בנוגע לרעיון שהצעתי לה אתמול או שאולי עדיף שלא?
ברגע שנכנסתי למסעדה ומאירה קראה לי בהתלהבות למשרדה, הבעיה נפתרה.
נכנסתי בחיוך למשרד של מאירה והתיישבתי על הכיסא.
"כן" אמרה מאירה, "הרעיון אושר!, נוכל לפתוח את התיאטרון!" הודיעה ברגש.
התמלאתי אושר, החיוך שנפרס על פני מנע ממני להגות מילים, מנע ממני לומר משהו.
עדיין בהלם, אמרתי למאירה תודה, שיתפתי אותה ברעיונות עליהם חשבתי בנוגע למחזה. מאירה, שהכירה את הסיפור עם בנצי, הבינה בדיוק מה המסר שאני רוצה להעביר.

"אחרי שנה של חזרות, אני גאה להציג, הצגת הילדים "פילפילון רקדן הבלט", בכיכובה של אורי, בסימן: "אם תירצו – אין זו אגדה" אמרה מאירה בהתרגשות.
נרגשת כולי אני עומדת בצידה השמאלי של הבמה. משתדלת לדמיין אך הפעם במציאות. את הרגע, את הערב לו חיכיתי זה זמן רב, חלום נעוריי, הצגת הבכורה בהצגה שאני כתבתי וביימתי בתיאטרון שאני הצעתי ופתחתי.
השחקנים מתכוננים נרגשים מאחורי הקלעים, הקהל עומד בתור של עשרות אנשים, נלחמים על כניסה.
שמרתי מקום בשורה הראשונה להוריי שבאו לצפות בי, לבנצי לא שמרתי מקום.
הקהל מתיישב, האורות נכבים.
המסך עולה והשחקנים נכנסים.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן