הגניבות, הבעיות, הפחדים והלבטים- באישון ליל.

זה היה היום שבו חיי השתנו.

חזרתי מבית הספר, ונכנסתי הביתה. ידעתי שהבית יהיה ריק, אבל בכל זאת התאכזבתי שאין אף אחד. חממתי לי ארוחת צהריים במקרו. והתיישבתי לבד לאכול.

ידעתי שאמא שלי צריכה להגיע בערך ב- 15:00, ושאני צריך להוציא את יעלי וישי מהגן ב-14:30, ולשחק איתם עד שאמא תבוא.

סיימתי לאכול והכנתי ש"ב.

ב- 14:25 יצאתי מהבית, נעלתי אותו ויצאתי לעבר הגן. כשחזרתי עם יעלי וישי מהגן, הטלפון צלצל.

הרמתי את השפורפרת, ושמעתי קול, קצת מוכר, שאמר לי:

"היי, רמי, זה אני, מוטי השכן שלך. אני חושב שאתה צריך לדעת, שאמא שלך בבית החולים "הדסה", וגילו לה את המחלה. תוכל לבקר אותה עד השעה19:00. החדר שלה הוא בקומה השנייה, חדר מספר 53.

ורמי, רק שתדע שאני וכל המשפחה כאן כדי לעזור לכם בכל מה שצריך. טוב?"

נבהלתי. אמא? בבית החולים? מה נעשה?

אבא שלי נהרג במבצע "צוק איתן" לפני כמה שנים, מה נעשה עכשיו בלי אמא?

אמרתי ליעלי וישי להתיישב, וחממתי להם ארוחת צהריים.

ובינתיים חשבתי: ללכת לבית החולים? מה אם אמא לא באמת שם, ורק עובדים עלי?

בשעה 16:00 לקחתי את יעלי וישי לחבר, ונסעתי באוטובוס לבית החולים.

נכנסתי לחדר מספר 53, ואכן אמא הייתה שם!

התחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו על לחיי.

"מה קרה, אמא?! מה עשו לך"?

היא הרגיעה אותי:" יהיה בסדר, רמי, אל תבכה. גילו שאני חולה בסרטן. יהיה בסדר. תגיד ליעלי וישי שאני בבית מלון, ואחזור בעוד כמה ימים. יהיה בסדר."

הבנתי שהיא מנסה להרגיע גם את עצמה, ואמרתי: "בסדר, אמא, אבל איך נשרוד בימים האלה?! ומה יקרה אחר כך? אבא לא כאן כדי לעזור לנו!"

אמא הרגיעה אותי שיהיה בסדר, אבל ראיתי שיש לה דמעות בעיניים.

מה יקרה אם היא תמות?

"די", אמרתי לעצמי. אני לא יכול לחשוב ככה. אמא תחייה. אמרתי את זה לעצמי במשך כל הנסיעה הביתה, במטרה לשכנע את עצמי.

נכנסתי הביתה, ושיחקתי עם יעלי וישי.

הם שאלו אותי איפה אמא, ואמרתי להם שהיא נסעה לבית מלון, ותחזור בעוד כמה ימים.

הם שמחו, ולא ידעו שקרה לנו משהו נורא. הכנתי ארוחת ערב, והשכבתי אותם לישון.

התקשרתי לאמא. והיא אמרה לי שב"ה מצאו תרופה שיכולה לעכב את הסוף שלה.

הרגשתי כאילו הורידו אבן גדולה וכבדה מעל ליבי, ושאלתי את אמא מה לעשות מחר.

היא אמרה לי לקחת את יעלי וישי לגן, ולהתנהל כרגיל.

למחרת, אמא אמרת לי שהיא יכולה לחזור הביתה ולחיות כרגיל, ורק לקחת תרופות בכל יום.

ואז היא אמרה לי, שבגלל המחלה, היא הבינה שהחיים קצרים ולכן היא צריכה לשמוח, ולנצל את הזמן טוב בזמן הקצר שנשאר לה לחיות. היא הוסיפה, שהיא רוצה לספר לי משהו בארבע עיניים.

נבהלתי. מה קרה? מה כבר אמא יכולה להגיד לי, כזה אישי?

למחרת לא הלכתי לבית הספר, אלא לבית החולים.

אמא חיכתה לי והיה נראה שהיא רוצה לבקש ממני משהו. הסתקרנתי, וישבתי ליד המיטה.

היא התחילה לדבר:

"רמי, תקשיב. כשהייתי כאן, בבית החולים, ראיתי שקשה לכם להסתדר בלי אבא.

יש איש בן 45, אשתו מתה לפני כמה שנים בתאונת דרכים, ויש לו 5 ילדים.

אנחנו רוצים להתחתן, אבל רציתי קודם לבקש את רשותך".

לא ידעתי מה לענות.

מצד אחד אני רוצה שאמא תהיה שמחה.

אני יודע שקשה לה בלי אבא, וגם יעלי וישי צריכים אבא בבית.

אבל מצד שני, יהיה לי קשה עם משהו אחר בבית שלי. ומה עם אבא? סתם כך לשכוח אותו, ולהחליף אותו באנשים אחרים?

והילדים הקטנים שלו בטח יהיו ממש מעצבנים!

לא ידעתי מה לענות, ואמרתי לה שאני צריך לחשוב על זה עוד קצת

היא שאלה אותי את אני רוצה להפגש אתו, אבל אמרתי לה שאני לא רוצה, כי ידעתי שאם אני אראה אותו לפני, זה רק יהפוך את התשובה לשלילית

הלכתי הביתה, וכל הלילה חשבתי על זה. לא ישנתי, ובסוף הגעתי לתשובה ששנתה את חיי לחלוטין.

התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני מסכים.

היא ממש שמחה, ולמחרת הוא בא לביקור, עם ילדיו.

כבר שראיתי אותו בפעם הראשונה, ידעתי שזה היה טעות להגיד כן.

הוא היה שמן, קרח עם סגריה בפה, והילדים שלו נראו אלימים.

אמא הצביע על האבא, ואמרה: "תכיר רמי, זה טום"

"שלום"! אמרתי, והוא הניד לי לשלום.

"וזה" אמא הצביע על הילדים, "ג'וני, אלכס, קובי, מקס וסאם."

אמרתי להם שלום בנימוס, והם "החליקו" איתי כיף

טום התחיל לדבר, הקול שלו היה גם וצרוד. הוא לא מצא חן בעיני, והילדים שלו עוד יותר לא מצאו חן בעיני.

התלבטתי אם להגיד לאמא שהוא לא נראה לי, אבל ראיתי שהיא שמחה איתו, ולא רציתי להרוס לה.

הם התחתנו, והפכנו למשפחה אחת שגרה בבית שלנו.

בהתחלה חיינו כמו משפחה רגילה:

אמא, אבא שהולך לעבודה, וילדים!

אבל לא נהניתי.

ידעתי שזה לא באמת המשפחה שלי, אבל ידעתי גם שאני לא יכול לשנות את זה.

האחים החורגים שלי היו מזמינים כמעט בכל ערב חברים, והיו משמיעים מוזיקה בקולי קולות וזה ממש לא עזר לי להכין ש"ב.

אחרי שהחברים שלהם הלכו, הבית היה מבולגן ומסריח מסגריות, אבל זה לא הפריע להם.

לילה אחד שכבתי במיטה, ולא הצלחתי להרדם.

הייתי שקוע במחשבות: האם כדאי לי לעבור לגור בפנימייה? אבל אז, החלטתי שאני לא מסוגל לעזוב את יעלי וישי לבד עם הרשעים האלה.

מי יודע מה הם יכולים לעשות להם?

לפתע שמעתי אנשים מתלחשים:

קול אחד אמר:

"הנה. הגיע הזמן. הוא יכול לעשות את זה."

והקול השני אמר:

"לא! הוא ילד טוב, הוא לא יכול לפגוע אפילו בנמלה"

האנשים עלו במדרגות, אבל היה אפשר לשמוע שהם עולים כך שאף אחד לא ישמע.

אחד פתח את הדלת לחדר ולחש לאחרים: "כאן, כאן הוא יושן."

הוא התקרב למיטתי. עצמתי את עיני ונסיתי להראות כאילו אני ישן, כדי שהם לא ידעו ששמעתי אותם.

הוא ניער אותי. "בוא" הוא אמר. "בוא, אנחנו צריכים אותך".

הסתובבתי לאט עד שיכלתי לראות מי מנסה להעיר אותי.

זה היה ג'וני!

הוא הסתכל עלי, ואמר שוב: "בוא כבר! נו, לא לוקח כל כך הרבה זמן לקום מהמיטה! תתארגן מייד ותבוא למטבח, שם נסביר לך הכל".

התארגנתי לאט, ואני מודה שפחדתי. מה הם רוצים לעשות לי?

ירדתי למטבח.

"יו סוף סוף הוא הגיע! העצלן נזכר להגיע"! אמר מקס.

"חשבנו שחזרת לישון"! הוסיף קובי והחל לצחוק כמו שיכור, ומהריח והבקבוקים הריקים- אני חושב שהוא באמת היה שיכור.

אבי החורג הפסיק אותם. "נו, אבל הוא הגיע, אז בואו נתחיל כבר. חיכיתי כל הלילה ועוד שעתיים זריחה. אם לא נעשה את זה עכשיו, נצטרך לחכות עד מחר, ואני לא רוצה לחכות!

"אז, אבא, לאיזה חנות אנחנו פורצים"? אמר סאם, הסתכל על מבטי המופתע ותיקן את עצמו בזהירות "אם… הולכים"?

"חנות תכשיטים. חברי באים גם, הם יעזרו לנו לקחת את הדברים הכבדים".

"בואו, יוצאים".

יצאנו מהבית אל הלילה החשוך והקר, כשבידינו שקים ריקים.

הלכנו במשך כחצי שעה עד שהגענו לחנות שהם רצו לפרוץ אליה.

לא רציתי להיות איתם, אבל פחדתי שהם יעשו לי משהו אם אני אברח.

טום אמר לי:  "בוא רמי, אתה צריך להכנס מהפתח בחלון , ולפתוח לנו את הדלת מבפנים".

הצטערתי שלא ברחתי מקודם, אבל עכשיו היה כבר מאוחר מדי.

טיפסתי לאט לחלון.

"יותר מהר"! צעקו אלי אלכס וטום.

"אני מנסה, תרגיעו"! צעקתי אליהם בחזרה.

הגעתי לחלון והשתחלתי לתוך החנות.

הסתובבתי בחנות, וחפשתי מפתח או משהו שיכול לעזור לי לפתוח את הדלת.

מבחוץ צעקו לי: "תזדרז, אין לנו את כל הלילה"!

בסוף מצאתי חוט ברזל שסגר קופסאת תכשיטים, ופתחתי אתו את הדלת .

הם כעסו עלי שלא הזדרזתי, אבל הם שמחו שהם סוף סוף בפנים.

"קדימה, בואו נתחיל"! אמר טום.

לא ידעתי מה לעשות, אני לא יכול לגנוב, אבל אני לא יכול לברוח!

כבר התחרטתי על זה שהצלחתי לפתוח את הדלת. למה לא השארתי אותם בחוץ ואמרתי שאני לא יכול לפתוח להם את הדלת?

קובי העיר אותי ממחשבותי וזרק לי שק.

"בוא, אל תעמוד כמו גולם. תמלא את השק"!

כולם רצו בחנות וצעקו בשמחה.

התכשיטים היו ממש יפים, אבל לא יכולתי לגנוב אותם.

התחלתי למלאות את השק, לא היתה לי ברירה, הם הכריחו אותי!

ואז היה לי רעיון.

במקום למלא את השק, אני אעשה כאילו אני ממלא, אבל באמת אני ארוקן את כל מה שהכנסתי וגם את  התכשיטים משקים אחרים!

באמת עשיתי זאת, אבל באמצע הרגשתי שמשהו מסתכל, אז התחלתי למלא את השק במהירות, כדי שלא יחשדו שרוקנתי את השקים.

נשמתי לרווחה, כי אף אחד לא חשד בי (?).

התחילה הזריחה.

טום צעק: "כולם לקחת את השקים, ולברוח, עוד מעט פותחים את החנות!

העמסנו את השקים והלכנו.

לאן? לא יודע!

הלכנו כרבע שעה, בשדות ויערות עד שהגענו למחסן. הנחנו את השקים והלכנו הביתה.

בדרך טום הזהיר אותי לא לגלות את מה שקרה הערב לאף אחד. "אם כן, אתה יודע מה אנחנו יכולים לעשות לך"!

בלעתי את רוקי והנהנתי.

כשהגענו הביתה השעה הייתה כבר 4:30. נכנסנו הביתה ושכבתי לישון.

הפעם, לא יודע איך, נרדמתי.

אולי  בגלל שסחבתי כ"כ  הרבה שקים, והייתי כזה עייף.

למחרת התעוררתי כרגיל, בשעה 6:30, לקחתי את יעלי וישי לגן, והלכתי לבית הספר.

בשיעור הראשון, למד אותנו יוסף, המורה להיסטוריה.

יוסף הוא מורה חברה'מן, ואנחנו ממש מסתדרים אתו .

אבל היום, הוא בא עצבני.

הוא נכנס לכיתה, ואמר: "אתמול בלילה פרצו לחנות תכשיטים של אחי הקטן. זה הפרנסה שלו, אבל עכשיו אין לו כסף, והוא שקוע בחובות. זו הסיבה שלא ישנתי הרבה הלילה, בשעה מוקדמת מאוד הודיעו לי, ולכן אני מודיע מראש שאני עצבני".

נבהלתי. בגללי אחיו הקטן של המורה יוסף יישאר בלי פרנסה!

בשיעור נרדמתי, כי לא ישנתי בלילה. סך הכל אני תלמיד טוב, אז היה לי ממש מוזר להרדם בשיעור.

כל אותו היום נמנמתי בשיעורים, ולא יכולתי להתרכז, מחשבות מלאו  את ראשי. מה יקרה אם אצטרך גם הלילה לגנוב? מה יקרה אם יגלו שאני הגנב?

אבל גם למחרת העירו אותי והלכנו לגנוב בחנויות, וגם למשך כל השבוע שלאחר מכן.

הייתה לי הרגשה כל הזמן שהנה, עומדים לתפוס אותנו. מהפחד, נזהרתי בכל חנות שפרצנו אליה. אחרי כמה שבועות, כבר פרצנו לכל החנויות בשכונה שלי ובשכונה הקרובה.

טום ידע שאם נפרוץ לכל החנויות פעמים ברצף, יתחילו לחשוד באנשים ואולי גם יגלו מי באמת גונב מהחנויות.

לבסוף אבי החורג החליט ללכת לעיירות ולשכונות רחוקות יותר ולכן היינו צריכים לצאת יותר מוקדם, ורוב הפעמים לא הגענו הביתה עד השעה 5:30. לא הצלחתי לישון בכלל, וחששתי שיתחילו לראות שאני לא ישן בלילה.

ואכן, למחרת בבית הספר, המנהל לקח אותי לשיחה, ואמר לי: "רמי, המורים שלך דואגים לך. הם אוצרים שאתה ישן בשיעורים, ולא מתרכז. הכל בסדר בבית? זה בגלל ההורים שלך"?

כעסתי. כעסתי על זה שהוא מדבר עליו כאילו הוא בחיים.

"לא", אמרתי. "אני סתם עייף, אנסה להתרכז יותר".

הוא חייך, ואמר לי שהוא תמיד כאן לעזור לי אם צריך.

ידעתי, שהוא לא יכול לעזור לי עם הבעיה שלי.

בלילה, היה אותו סיפור. לא ישנתי, ג'וני בא להביא אותי למטבח ומשם יצאנו לחנות. הפעם פרצנו לחנות בגדים.

זה קצת הצחיק אותי. הבנתי מה טום יכול לעשות עם זהב, כסף ותכשיטים, אבל לא ידעתי מה הוא יעשה עם שמלות. ההרגשה הלא נעימה לא עזבה אותי כל הלילה.

אחרי שבוע שלם של פריצות וגניבה, החלטתי שאני חייב לעצור את הפשע. לא יכולתי לגנוב יותר! לא הייתי מסוגל לפרוץ לעוד חנות! ידעתי מה אני צריך לעשות.

הלילה הגיע ויצאתי מהבית לחנות, והפעם- לא כדי לגנוב, אלא כדי לעצור את הפושעים אחת ולתמיד!

החנות היתה נעולה כמו כל החנויות, אבל אני הייתי כבר מומחה בלפרוץ ולפתוח דלתות נעולות, ופתחתי את החנות בקלות. כולם נכנסו עם שקים. ידעתי שעכשיו אני צריך לעשות את המעשה. מייד כשהתחילו למלא את השקים, מצאתי מפתח לחנות וברחתי, כשאני נועל את הדלת מאחורי. רצתי מסביב לחנות עד שמצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי לשטרה.

אחרי 5 דקות, שמעתי את המכוניות באות לחנות, ובאותו זמן שמעתי גם את הצעקות והדחיפות של טום ובניו.

שוטר אחד בא אלי. לוויתי אותו לדלת, ופתחתי לו.

"פושעים", הוא אמר, "עברתם על החוק! אסור לגנוב! על זה אתם חייבים לשבת בכלא"!

וכך זה היה. טום ובניו נכנסו לכלא. אני לא יודע מה קרה לחבריו, אבל הייתי שמח.

סוף סוף הפושעים האלו בכלא, לא כאן, איתי, לא איתי!

אני יכול לחזור לשגרה הרגילה שלי, לשגרה שהייתה לפני שאמא חלתה בסרטן.

אמא, כשהיא שמעה שטום נכנס לכלא ושהוא פושע, היא לא האמינה, ולא הבינה איך זה קרה.

"רמי, הגיבור שלי, איך ידעת שהם פושעים? אני כל כך מצטערת על זה שכל הסיפור הזה בכלל קרה . אני לא יודעת איך תוכל לסלוח לי או איך שאוכל לסלוח לעצמי. אבל רמי, אל תדאג, הכל יהיה בסדר". היא אמרה לי, אחרי שהיא קראה את סיפור התפיסה של טום ובניו בעיתון.

ככה כולם קראו לזה: "סיפו התפיסה".

למזלי, לא הוסיפו את שמי בסיפור הזה, חוץ מהחלק שמספר על  "ילד בן 14 מספר לשוטרים על פריצה וגניבה בחנות הקרובה".

לא סיפרתי לאף אחד איך באמת הייתי קשור לסיפור, כנראה חשבתי שאם אף אחד לא יגלה , אני אוכל לחשוב שזה בכלל לא קרה.

הייתי שמח! בלי טום, אלכס, ג'וני, קובי, מקס וסאם.

הבית היה ריק, וזה היה כיף! השתפרתי מאוד בלימודים, ויכלתי להיות עם חברים מהכיתה.

הכל הרגיש כמו חלום, אבל, לילה אחד החלום המתוק שלי נהפך לחלום רע במיוחד. מצאתי פתק, מונח על המיטה שלי, מדף קטן וקרוע:

"אל תחשוב שנגמר כל הסיבוך הזה. נתפוס אותך. נגיע בקרוב. אנחנו יודעים איפה אתה".

ידעתי מייד שאלו החברים של טום. איך הם ידעו איפה אני? כדאי לי לברוח?

לא ידעתי מה לעשות. אני גרמתי לפושעים להתפס, מה הם יעשו לי אם הם באמת יבואו? הם יספרו לכולם שגם אני גנבתי?

"די" אמרתי לעצמי. "אני בכלל לא גנב". אבל עכשיו, לא הייתי כל כך בטוח בזה.

לילה למחרת, היה קשה לי להרדם. חשבתי על הלימודים, ולא הצלחתי לדחות את הפתק וכל המחשבות שלי מראשי.

אבל, היה לי למחרת מבחן במדעים, וידעתי שאם לא אצליח בו, אקבל ציון שלילי בתעודה.

לא יכלתי לקבל ציון שלילי בתעודה, כי אז אמא לא תבין מה קרה, ותחשוד שמשהו לא בסדר. אז חשבתי שוב פעם על הפתק.

סגרתי את עיניי, חשבתי שכך אוכל להירדם ולחשוב על דברים טובים יותר, אבל זה לא הצליח. פתחתי את עיניי,  וכמעט צעקתי בבהלה.

לא הייתי בחדר שלי!

לא ידעתי איפה בדיוק הייתי, אבל הכל היה חשוך והיה ממש קר, כי הייתי בפיג'מה. פחדתי מאוד.

מה אם החברים של טום באו והכניסו אותי למקום שלא אוכל לברוח ממנו? מה יקרה אז?

"הנה" אמר קול אחד שמיד זיהיתי אותו כקול של האיש שמוכר את מה שנגנב ונותן חלק מהכסף לטום. "תניח אותו כאן, בפח". שמעתי צחוק ואני חושב שהיו עוד לפחות שני מבוגרים, גדולים וחזקים מחכים להוציא אותי מהשק, ולהרביץ לי.

לאט לאט, הרימו את השק מהריצפה ופתחו אותו הפוך, ראיתי פח אשפה ענק וריק.

נכנסתי לפח הענק הזה, ואז החברים של טום התחילו לזרוק עלי אשפה, זבל ישן, אוכל רקוב וקופסאות שימורים ישנות.

ניסיתי לזוז, לנסות לטפס החוצה, אבל חברי טום קשרו לי את הידיים והרגליים אחד לשני.

ואז, אחרי שהייתי מכוסה באשפה, ידעתי שעכשיו אני הולך לסבול בימים הספורים שנשארו לי לחיות, כי אני בכל זאת רק ילד בן 14, והייתי לבד.

התחלתי לדפוק על הצדדים של הפח הענק שהייתי כלוא בו. לא יכולתי לצאת, אבל אולי משהו ישמע אותי, ויבוא לעזרתי.

לא היה לי שעון, ולא ידעתי אם הגיע בוקר, אבל זה הרגיש כאילו אני שם אלפי שנים, לבד ובחושך.

התחלתי לחשוב שאף אחד לא יודע איפה אני, כי רק חברי טום יודעים איפה אני.

אחרי זמן מה הפסקתי לדפוק, נגמר לי הכח שהרגשתי שהזרימו לי כשזרקו אותי לפח.

רציתי לצעוק, אבל לא יכלתי בלי שזבל ייכנס לפי.

לפתע, התחיל המכסה של הפח לעלות, והייתי מסונוור מאור השמש. הייתי המום. אולי סוף סוף משהו מציל אותי!

ואז ראיתי מי מציל אותי, ושוב הייתה לי הרגשה לא טובה בלב.

המציל שלי היה נראה ממש כמו המורה יוסי להיסטוריה!

אבל ידעתי שיוסי מלמד עכשיו. אז המציל שלו חייב להיות…

אח שלו?! אח שלו, שגנבנו ממנו ביום הראשון שלי ל"עבודה"?

אח של המורה שלי, שהפסיד את כל הפרנסה שלו בגלל שלא יכולתי להפסיק את הפושעים מלגנוב?

"אתה בסדר"? שאל אותי אח של המורה יוסי

"טוב", הוא אמר אחרי שלא עניתי, כי לא הצלחתי להוציא מפי מילה. אני כאן עכשיו, ואני יכול לעזור לך… אתה צריך עזרה?

הנהנתי בראשי, הוא הוציא אותי בזהירות מהפח, והוריד ממני את החבלים שקשרו אותי.

"תודה", לחשתי. אני לא חושב שאם הוא ידע מה עשיתי לו, הוא היה עוזר לי.

"תקשיב", אמרתי, הייתי חייב לומר את המילים האלו, "אני מצטער על הכל. אני לא יודע אם אתה מוכן לסלוח לי, אבל אני חייב להגיד לך סליחה. סליחה, כי אני אשם". אמרתי במהירות, עד למשפט האחרון. היה לי הרבה יותר טוב בלב, אחרי שאמרתי את המילים האלו, כאילו לקחו משקל כבד מאוד מעל כתפיי.

"זה, זה בסדר" אמר אחיו של יוסף.

לא יכולתי לסבול את זה, ופתחתי בריצה מטורפת. לא ידעתי לאן, רצתי לאן שרגלי הובילו אותי.

הייתי עייף, רעב, לבד, ולא ידעתי מה לעשות.

באחד הרחובות מצאתי ספסל והתיישבתי עליו.

ובכיתי.

בכיתי על כל מה שקרה.

בכיתי על אמא, שחולה בסרטן, ועל אבא שנהרג.

בכיתי על האסון שגרמתי לכל המשפחות שלא יוכלו להתפרנס בגללי.

בכיתי גם על עצמי, כי אני הייתי האשם, בגללי הכל קרה! בגלל מילה אחת שאמרתי, שהיתה ממש לא נכונה.

והמילה הזאת הייתה כן.

אני יכלתי למנוע את זה!

אחריי שעיניי לא הצליחו להוציא עוד דמעה אחת, קמתי מהספסל והלכתי.

לא הייתי אבוד, ידעתי שאני יכול להיות בבית שלי בעוד בערך 15 דקות.

אז הלכתי, אבל הגעתי אחרי חצי שעה, כי הייתי עייף וגמור.

נכנסתי לביתי וראיתי את אמא, יעלי וישי יושבים ביחד על הספה. ראיתי את כל הטישו והדמעות על פניהם.

כשנכנסתי בדלת כולם רצו אלי ודברו ביחד:

"איפה היית"? שאלה יעלי

"אתה בסדר? אתה פגוע"? שאלה אמא

"מה קרה לך"? שאל ישי.

הם התחילו לצעוק, אבל שמעתי רק את שלוש השאלות הראשונות, כי כולם דברו ביחד.

הם חיבקו אותי חזק, כאילו שאם הם לא יחבקו אותי, אז אני אעלם שוב.

ולא יכולתי עוד.

התיישבתי על הספה, ביחד עם כל משפחתי, וספרתי להם הכל על טום וילדיו, על הגניבה הראשונה, על כל גניבה שהתחרטתי עליה אחר כך- זה הייתה רשימה די ארוכה.

לבסוף סיפרתי להם על התפיסה, ועל כל מה שהרגשתי.

אני לא זוכר מתי, אבל התחלתי לבכות ולבסוף בכיתי כל כך הרבה, עד שלא הצלחתי לדבר.

למזלי הם הבינו וחבקו אותי שוב, ועוד יותר חזק.

בפעמים האלו, אני כל כך מאושר שיש לי משפחה נהדרת כזו.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. אורה הגב

    וואו! זה כל כך מרגש! איזה כישרון!! הסיפור נשמע כל כך אמתי, כאילו מי שכתב אותו עבר את זה בעצמו!! מהמם!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן