בדמייך חיי/ אוריה גורמן

היה זה יום רביעי. השעה הייתה 22:00 בלילה.יוסף עמד על סיפון ספינת המעפילים והסתכל לעבר האורות הרחוקים שנצנצו לעברו כמברכים אותו לשלום. כבר שבועיים הם מפליגים לעבר ארץ ישראל. שבועיים שבהם הוא ישן על דרגש קטן וצר. לפחות היה לו דרגש שלם לעצמו.. לא כמו שם. שם, הוא אפילו לא מסוגל להגיד את השם של המקום הזה.. רק זוועות מזכיר לו השם הזה.. מחר בערב הם צריכים להגיע לחופי ארץ ישראל. המתח מורגש באוויר. האם הבריטים יתפסו אותם? האם הם יגיעו לחופי הארץ בשלום? “הלוואי שהסיוט הזה יגמר כבר” חשב לעצמו יוסף, וירד לתאו.

ביום חמישי בשמונה בבוקר, יוסף עלה לסיפון. ההתרגשות כאן בשיאה! “היום בערב נגיע לארץ ישראל” נשמעות הלחישות מכל עבר..  מפקדי הספינה כינסו את כולם בסיפון האחורי, ותידרכו אותם מה לעשות במקרה שהבריטים יגיעו. יוסף העריץ את המפקדים, החזות הזאת, הסמכותית, השרירים החסונים והבלורית המתנפנפת. יוסף חולם להיות כזה כשיגדל.

השעה הייתה 21:00 בערב”כולם לרדת לסיפון התחתון עכשו. אנו נכנסים לטריטוריה של ארץ ישראל. כולם לרדת ולשמור על השקט. בהצלחה ולילה טוב.” הודעה זו חוזרת כמה פעמים במערכת הכריזה של הספינה. למטה, היה אפשר להרגיש את המתח באוויר! כולם הם ניצולי המחנות, ורוצים להגיע הביתה, לארץ ישראל. אחרי כחצי שעה יורד אליהם המפקדים ואומרים: “כולם עולים עכשו בשקט לסיפון העליון, אנחנו במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף. לוחמי הפלמ”ח יגיעו עוד מעט עם סירות ויקחו ארבעהארבעה בסירה לחוף. כעבור רגע נשמעת צעקה: “הבריטים פה!!” מפקדי הספינה עולים במהירות לסיפון העליון וחוזרים עם “פצצות” מאולתרות שהכינו מבעוד מועד. “כל אחד לוקח כמה שהוא יכול, ועולה לסיפון. כשהבריטים מתקרבים, תזרקו עליהם את הפצצות בחוזקה.” כולם עולים בשקט. לפתע כמו גל שסוחף, מתחילה שירה חרישית. “כל עוד בלבב פנימה…ארץ ציון וירושלים” כשסיימו לשיר צעק מישהו: “הם עולים אלינו! לתקוף!!” יוסף לקח את הפצצות ולפתע ראה חייל בריטי מולו “בוא איתי ילדון חמוד. נקח אותך למקום טוב” הוא מנסה לשדל את יוסף לרדת איתו מהספינה בדרכי שלום. בתגובה זורק עליו יוסף בחוזקה את אחת הפצצות ומוסיף בגאווה מהולה בבוז כלפי החייל: “אני הולך רק הביתה- לארץ ישראל!” החייל נפל ויוסף ברח משם. הוא פגש את חברו שלוימי ויחד הם הלכו להשתמש בפצצות שנשארו להם. אחרי שזרקו את האחרונות בפרצופם של 2 חיילים בריטים, הם ניסו לרדת לסיפון התחתון. אך בדיוק באותה השניה הגיע חייל בריטי ותפס אותם בידיים חזקות. פרצופו היה זועם. יוסף זיהה אותו! היה זה החייל הראשון שיוסף זרק עליו פצצה.. נראה שגם החייל זוכר את זה.. הוא הסתכל על יוסף בבוז ואמר: “אף ילד יהודי טיפש לא יזרוק עלי קופסאות שימורים ויצפה שאני לא אגיב על זה! אני אקח אתכם למקום מיוחד במינו!” יוסף ושלוימי הועברו ביחד עם כל נוסעי הספינה למשחתת הבריטית. ראו על כולם שהם נאבקו בכל כוחם בבריטים אך בלי הצלחה.. הבריטים הניעו את הספינה והיא התחילה לזוז. יוסף ניסה לשאול את אחד החיילים לאן הם לוקחים אותם אבל הוא רק הסתכל עליו בבוז ואמר לו: “שתוק יהודי חצוף” יוסף נעלב ממנו. הוא לא הבין מה יש להם נגדו.. הוא בסך הכל רוצה להגיע לארץ שכל המשפחה שלו חלמה עליה דורות.. הבריטים הכניסו את כולם לסיפון התחתון ואמרו להם לשבת בשקט. כעבור כמה זמן, עצרה הספינה וכולם הרימו ראשים מדוכדכים. מפקד הספינה הבריטי ירד למעלה ואמר להם לעלות זוגות זוגות. יוסף מצא את חברו שלוימי, ויחד הם עלו למעלה. כשעלו ראו שבחוץ כבר עלתה השמש. בריטי אחד תפס אותם והוריד אותם מהספינה. הם ראו מולם גדרות וביתנים מפח. “מה שוב הביאו אותנו למחנה?” שאל שלוימי את יוסף ודמעות עלו בעיניו. “אני לא יודע” הודה יוסף. “נקווה לטוב..”  יוסף ושלוימי נכנסו למחנה. הם ראו מולם חייל שכיוון אותם לביתן גדול. הם נכנסו וראו את כל המעפילים שהיו איתם על הספינה. אחד הבריטים שיה נראה כמפקד בכיר עמד על במה קטנטונת והתחיל לדבר. יוסף ושלוימי נעמדו ליד כולם והקשיבו לדבריו. “שלום! אני קולונל ג’ון ואני המפקד של המחנה. אתם תשארו פה כמה שצריך. אנחנו נדאג לכם למזון ולשתיה. בעוד כמה רגעים נחלק אתכם לקבוצות  של ארבע, כל רבעייה תישן ביחד באוהל שיוקצה לה.” יוסף ושלוימי נעמדו אחד ליד השני כשהתחילו לחלק אותם לקבוצות. “אתה, אתה ושניכם” הצביע אחד החיילים על שני ילדים בגילאי העשרה ועל שלוימי ויוסף. הם התקרבו אליו והוא לקח אותם לאוהל מרופט בקצה המחנה. “זה אוהל מס 34. כאן תישנו” אמר והלך. יוסף ושלוימי נכנסו בעקבות שני הנערים. כשנכנסו יוסף הציג את עצמו ואת שלוימי: “אני יוסף וזה שלומי. אנחנו בני 13. איך קוראים לכם?” אחד הנערים שהיה נראה גדול יותר התחיל לדבר.: “אני משה וזה אחי הקטן יצחק. אני בן 15 ויצחק בן 11.” יצחק חייך אליהם בבישנות. “טוב.. אז.. אתם יודעים כמה זמן נישאר פה?” ניסה יוסף לשבור את הקרח שבניהם. “אני לא יודע” אמר משה “אבל אני מניח שהם יחזיקו אותנו פה כמה שיותר זמן.. הם לא רוצים שניכנס לארץ ישראל..” יוסף שתק כמה רגעים ואמר: “א אבל מה רע להם שניכנס לארץ?” משה התלבט לרגע וענה: “האמת, שאין לי מושג. אבל אני חושב שהם פשוט רוצים את הארץ שלנו..” לפתע נשמעה צעקה בחוץ: “לכבות אורות!” יוסף כיבה את מנורת הנפט ונשכב על מיטתו ושקע בשינה עמוקה. הוא התעורר ישר בזריחה. האוהל היה שטוף שמש. הוא ושלוימי התקדמו לכיוון “חדר האוכל”- האנגר גדול עשוי מפח. כשנכנסו הם קלטו בחור חסון מסתכל לעברם מרחוק. הם התיישבו לאכול. הבחור התקרב אליהם , התכופף לעברם ולחש: “הי אני עמוס. אני לוחם פלמ”ח. היום בשעה 23:00 תהיו באוהל אני אבוא אליכם.” יוסף ושלוימי הנהנו ועמוס הלך בזריזות. שאר היום עבר בעצלתיים. הוציאו אותם למסדר, ספרו אותם ושלחו אותם בחזרה לאוהלים. ארוחת צהריים לא נתנו להם. בשעה 17:00 נתנו לכל חוליה(רביעיית אנשים שנמצאים ביחד באוהל) בקבוק מים. “זה המים שלכם עד מחר בבוקר. תעשו איתם מה שאתם רוצים. כל חולייה תקבל בקבוק מים בבוקר ובקבוק מים ב17:00 בצהריים כל יום. תחלקו אותו בינכם.” אמר להם ג’ון.

השעה הייתה 22:55 כל האורות במחנה מכובים. אך באוהל מס 34 כולם ערים ומחכים בהתרגשות. בשעה 23:00 בדיוק נכנס עמוס בשקט. “אוקי חברה!” הוא אומר. “החלטנו לחפור מנהרה מהאוהל שלכם אל מחוץ מחנה. כל יום נחפור במרץ אך בשקט בלילה, ואת ערמות החול תוציאו החוצה בבוקר.” הם מתחילים לחפור במרץ. בבוקר הם יוצאים בשקט ומוציאים את החול אל הגינה. ככה במשך שבועיים תמימים. יום אחד עמוס אומר להם: “היום בורחים. אבל בגלל שזה האוהל שלכם אתם תצאו אחרונים.” יוסף מסתכל לעבר שלוימי ומחייך אליו. “בסדר” הוא אמר לעמוס. “אבל באיזו שעה בורחים?” “בחצות לאט לאט יגיעו כולם. את מי שמגיע תכוונו למנהרה.”

הגיעה שעת חצות, לאט לאט מגיעים אנשים ומתחילים לרדת. הירידה נמשכה זמן רב ויוסף מתחיל לחשוש. “ישאר להם מספיק זמן לרדת גם או לא? האם הם יצליחו להגיע בשלום?” בסוף כולם הספיקווהם ירדו. כשהגיעו לקצה המנהרה יצאו בשקט והתחילו לצעוד אחרי עמוס. לפתע משום מקום הגיעה מכונית בריטית. “everyone stop!” צעק חייל. יוסף עצר במקום, הסתכל לצדדים, וראה את עמוס ביער מסמן לו לבוא אליו. הוא רץ בשקט והצטרף אליו. יחד הם הלכו כמה שעות. לפתע ראו סירה, שבה היו אנשים. יוסף חשש שאלה בריטים, אך אחד מהם צעק לעברם “פלמ”ח” ועמוס ענה לו “לעד”. הם עלו לספינה והחלו לשוט. כשעלתה השמש הם כבר הגיעו לחופי הארץ. עמוס לקח את יוסף לקיבוץ שלו ועזר לו להתאקלם. יוסף התאקלם בקיבוץ, והתחבר אל הילדים. אך הוא לא שכח לרגע את שלוימי, יצחק ומשה שנשארו בקפריסין במחנה..

כעבור שנה,יום אחד עמוס מגיע אל בית הילדים וקורא ליוסף. “מה נשמע יוסף? איך בקיבוץ שלנו?” הוא שואל. “אחלה של קיבוץ!” אומר יוסף. “אבל רק בשביל זה הגעת היום?” עמוס צוחק “חס וחלילה.” פרצופו מרצין והוא שואל: “היית רוצה להצטרף לפלמ”ח?” יוסף מביט בו נרגש ואומר: “בטח! מה עושים? מתי? איך? אתה תהיה המפקד שלי?” “וואוו כמה שאלות” צוחק עמוס “דבר ראשון תהיה היום מחוץ לחדר שלך ב23:00 בלילה. אני אקח אותך לפגוש את המפקד שלך.”

בשעה 23:00 בלילה יוסף חיכה מחוץ לחדרו בלב הולם. עמוס הגיע והוא הלך אחריו בשקט. עמוס הוציא אותו אל מחוץ לקיבוץ, ובאמצע המטע ניצב ביתן בודד. הם נכנסים ויוסף רואה בפנים דמות בודדת שמחייכת אליו. הדמות מוכרת לו אבל הוא לא יודע מי זה.. הוא לא מעיז לשאול. עמוס והדמות המסתורים משביעים אותו לפלמ”ח והוא חוזר לקיבוץ תוך שהוא מחלץ הבטחה מעמוס שיקחו אותו לפעולה הקרובה. ביום חמישי הגיע עמוס ואמר לו ללכת איתו. הם נכנסו שוב לביתן שבמטע והסבירו להם על הפעולה. אותו האיש המסתורי, שהתברר שזה המפקד נתן להם הוראות: “רק שניכם יוצאים לפעולה. זו פעולה חשובה ואני צריך שתתנו את כל מה שיש בכם” הקול נשמע ליוסף מוכר והוא לא הבין מאיפה.. המפקד המשיך: “אתם יוצאיםלהניח חומר נפץ ליד משרדי הממשלה. יש פה מפה שמסמנת בדיוק את המקומות שתניחו בהם.” יוסף ועמוס הנהנו, לקחו את חומר הנפץ ויצאו לפעולה. יוסף היה נרגש “זו הפעולה הראשונה שלי!” הוא חשב “ואני בטוח יצליח!” לפתע התגנב חחש לליבו: “מה אם לא נחזור בשלום? מה אם לא נחזור בכלל?” עמוס, שראה שהוא קצת מפחד, הרגיע אותו בלחש והם המשיכו ללכת בדממה. כשהגיעו משרדי הממשלה, הניחו את החומר נפץ במקום שסימנו להם, והתכוננו לברוח. אך לפתע ראה יוסף תזוזה בזווית עינו. הוא סימן לעמוס שראה משהו, ועמוס הלך לבדוק. כשחזר אמר שזה סתם חיה משוטטת.. הם חזרו לקיבוץ ויוסף הרגיש שהוא תורם משהו למדינה שתקום בעזרת ה’ והוא נאבק בבריטים ולוחם את מלחמתם של אלה שלא הצליחו לברוח מקפריסין ושל אלה שלא הצליחו לברוח ולשרוד את השואה הנוראית. במשך חצי שנה יצא יוסף לפעולות נוספות. לפעמים כמעט תפסו אותם, פעם אחת הוא אפילו נפצע ברגלו, אך הוא הצליח לחזור לקיבוץ ששם טיפלה בו חיה האחות הראשית של הקיבוץ.

ביום חמישי ד’ באייר התש”חיוסף ועוד כמה חברים מהפלוגה יוצאים לפעולה נוספת. כשהמפקד נותן להם תדרוך אחרון לפני הפעולה פתאום נופל ליוסף האסימון מאיפה הוא מכיר את המפקד! זה אח שלו- מרדכי! הוא היה בטוח שהוא לא שרד את השואה מכיוון שהפרידו אותם בהתחלה.. הוא הלך למרדכי והם התחבקו והחליפו חוויות. מרדכי סיפר לו שבפעם הראשונה שהוא ראה אותו- בהשבעה הוא ממש התרגש ולא כל כך הצליח לדבר. הוא חשב שיוסף זיהה אותו אך התברר שלא.. הם התחבקו שוב, מרדכי בירך את יוסף שיחזור בשלום, ויוסף וחבירו יצאו לפעולה. במהלך הפעולה ירו עליהם הבריטים, ויוסף וחבירו השיבו אש. הכל הלך מצויין, ונראה שהם עומדים לנצח, אך לפתע הגיעה תגבורת לבריטים ואחד הכדורים פגע ביוסף. הוא עוד ידע שפוגע בו הכדור. הוא הרגיש אותו נכנס לגופו ויוצא מהצד השני. הוא ידע שזה נגמר. המחשבה האחרונה שלו הייתה על אחיו, ושהוא לא ישרוד את זה שיוסף נהרג.. הוא הצליח להגיד שמע ישראל, ועם מחשבה זו על אחיו, הוא נשם את נשמתו האחרונה והחזיר את נשמתו לבורא.

על מצבה אחת בהר הרצל כתוב:

כאן קבור יוסף

ניצול שואה

עלה לארץ בגיל 13

נהרג על קידוש ה’ ביום ד’ באייר התש”ח

לא זכה לראות בהקמת המדינה

בן 14 בנפלו.

ת.נ.צ.ב.ה