אני פועלת, אחת מעוד רבים.

בוקר. אני קמה לעבודה- אתר בניה.

השעה כבר כמעט עשר וחצי ואני עומדת פה לבדי.

אולי טעיתי? אולי הקדמתי?

אולי כולם יודעים משהו שאני לא? מעט מבולבלת ומבוהלת אני צופה בעבודה הרבה שצפויה לי, אם באמת אף אחד מחברי לעבודה לא קם הבוקר.

אני מרימה את המקדחה בזהירות, שמה לי איזה שיר שאני אוהבת ומתחילה בעבודה.

דווקא נחמד. הופתעתי.

המוזיקה נגמרת ושוב עובר רעד.

אותו אחד שעבר בגבי כשהגעתי הנה.

המקום עצום והעבודה רחוקה מסיום.

אני מפעילה לי מהר שיר חדש, להפיג את הדממה. שוב תחושה טובה מתפשטת בי. אני יודעת מה אני עושה. אני טובה.

זו בעיה שלהם שהם לא קמו הבוקר לעבודה, הפסידו יום במחיצתי, אני מהרהרת. העיקר שאני זוכרת כמה אני טובה.

נכנסת לזה, שוקעת בעשיה, מחמירה עם הגימורים, ומשתדלת לדייק את הפעולות.

להיות כמו שצריך ומעבר. וגם- למלא את הזמן, להיות יעילה.

השמש תכף יוצאת לסידורים, ואני את יומי מסיימת.

גם בימים שבאו לאחר מכן הגעתי לאתר לבד, כבר פחות מהססת ויותר ממוקדת מטרה.

ביום החמישי אפילו קמתי בשמחה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן