היינו פעם משפחה נורמלית. אבא, אמא, אני, ושני אחיי הקטנים. גרנו באמריקה בבית גדול ויפה עם שלוש קומות, חדר לכל ילד, גינה ענקית ובה נדנדה מעץ שכל כך אהבתי. יכלתי לשבת עליה במשך שעות ארוכות ולחלום חלומות. עד היום שבו הכל השתנה…

הכל החל כשאמא נגשה לאבא באחד הערבים, ואמרה לו ששמעה שיעור ביהדות. "שיעור ביהדות?? חשבתי שהתחתנתי עם חילוניה"… אבא ממש התעצבן וביקש מאמא שתבטיח לו שלא תלך יותר. אמא הבטיחה, מה היא יכלה כבר לעשות?! אולם אחרי שבוע הוא גילה שהיא הלכה שוב… אמא התחילה לדבר על מושגים כמו- שבת, ארץ ישראל, אוכל כשר, ואבא לא היה מוכן לשמוע. הוא כעס מאוד ואיים על אמא שאם היא ממשיכה עם " השטויות שלה", כך הגדיר זאת, הוא עוזב את הבית. "ואם את רוצה, תמשיכי לגור כאן לבד עם הילדים ולעשות מה שבאלך". הם לא ידעו שהקשבתי להם דרך החלון במטבח, והייתי המומה. נעלבתי מזה שלאבא לא אכפת מאתנו, ושבכזאת קלות הוא מציע להשאיר אותנו לבד עם אמא. אחרי שבוע של סיוטים ומריבות בבית שמעתי קטעי שיחת טלפון בין אמא לרב שהעביר את השיעורים, היא התייעצה איתו מה לעשות, ובסוף השיחה התקבלה ההחלטה לעלות לארץ ישראל בלי אבא ולהתחיל לשמור תורה ומצוות.

באחד הערבים אמא אספה אותנו, הילדים, וספרה לנו שעומדים לעלות לארץ ישראל. היינו בהלם. כל אחד הלך לחדרו, וניסה לעכל את הסיפור. אחיי הקטנים לקחו את זה בקלות, כנראה לא ממש הבינו מה המשמעות של כל זה. לי היה ממש קשה לעזוב הכל, פתאום לקום וללכת! לא רציתי לעזוב את הבית, החברות שלי ואת אבא שכל כך אהבתי! וללכת לגור בארץ אחרת לגמרי, עם שפה זרה ואנשים שאני לא מכירה.
אחרי חצי שנה, ביום שלפני הטיסה לישראל, יצאנו כל הילדים עם אבא לבית קפה, היה לי ממש קשה לראות את כולם בוכים ועצובים, ועוד יותר קשה היה לי לחשוב שעוד יום אנחנו עוזבים את אבא בלי לדעת מתי נפגוש אותו שוב. כשחזרנו הביתה הלכתי לחדרי, שכבתי על המיטה והתחלתי לבכות, בלילה לא הצלחתי להירדם מרוב המחשבות על אבא.

הגענו לארץ, גרנו בירושלים, עיר יפה וקדושה, אבל היה לנו בית קטן מאוד, בערך רבע ממה שהיה לנו באמריקה. לאמי ולי היה חדר לבד, ולשני אחיי היה חדר ביחד. לא הייתה לנו גינה, והכל היה שונה.

הגענו לארץ כשהייתי בת שמונה עשרה, אחי שמואל היה בן שש עשרה וארי היה בן ארבע עשרה. לכולנו היה בהתחלה קשה להתאקלם, אבל לאט לאט למדנו להסתדר עם השפה החדשה, התרבות החדשה, החברות והכל. רק לארי היו בעיות. הוא לא הסתדר מבחינה לימודית וחברתית כלל. היה לי ממש קשה לראות אותו במצב הזה, כשהוא כל יום חוזר הביתה עצוב. לא היה לו כוח לקום בבוקר,וברח ממנו החשק ללכת ללימודים. לאחר שבוע הוא הכריז שהוא לא הולך יותר ללימודים. אמא אמרה לו שיעשה מה שהוא רוצה. אני, כאחותו הגדולה,רציתי לדעת מה עובר עליו. כבר לא יכולתי לראות אותו סובל. נכנסתי לחדרו ושאלתי מה קרה. הוא התחיל לבכות וסיפר שילד מכיתתו פתח עליו חרם וכולם נסחפו אחריו. הייתי בהלם. לא מתאים לו להיות ילד מנודה, באמריקה כולם אהבו אותו רצו להיות חברים שלו.
התעניינתי למה הם עשו לו את זה ואם המורה מודע לכך. הוא אמר שאינו יודע למה הם מתנהגים ככה ושאני אפסיק להתערב בכל דבר. כאב לי שהוא לא מסכים לי לפעול לטובתו.

בערב, כשהוא נרדם, מצאתי את עצמי מחייגת למורה שלו. המורה היה המום ומופתע מכך שלא שם לב לעניין והבטיח שיטפל בנושא בחומרה רבה.
למחרת ארי חזר מבית הספר מחוייך, שמחתי. אך ברגע שנשארנו לבד במטבח לאחר ארוחת צהריים, הוא הודה לי אבל מאוד התעצבן וכעס על זה שנהגתי כך בלי הסכמתו. החלקנו את זה…

~~~~

האמת, שהיה לי ממש קשה עם כל ההלכות והמנהגים שהתחלנו להקפיד עליהם, כמו למשל שצריך לחכות בין בשרי לחלבי, שבשבת פתאום אסור לעשות ולגעת בהמון דברים, שאני צריכה להחליף את כל הארון בבגדים חדשים ולא נוחים וגם שאסור לגעת בבנים, ואם אני ימשיך זה לא יגמר… לא הייתי רגילה לזה ולכן היה לי קשה לנהוג ככה, אבל האמנתי שזה נכון ואמיתי, ולמרות הקושי הקשבתי לאמי ולרב והקפדתי על קיום המצוות.

יום אחד,כשחזרתי הביתה, ראיתי שקיבלנו מכתב בדואר מאמריקה עבור אמא. ממש הסתקרנתי לדעת מה תוכנו, אבל התאפקתי.

אחרי שעברה עלי שנה טובה, הייתי צריכה למצוא שירות לאומי לקראת השנה הבאה. התקבלתי להדרכה של שכבת ח' באולפנא ששוכנת באחת השכונות בירושלים, במרחק של  כחצי שעה נסיעה באוטובוס ישיר מביתי.
סיימתי שמינית והחופש עבר מהר. היום שבו הייתי צריכה להעביר להן פעולת פתיחה הגיע ומאוד מאוד התרגשתי. בהתחלה היה לי קשה איתן אבל אחרי כמה זמן שהכרנו, הן שיתפו פעולה. בסוף כל יום כשחזרתי לביתי הרגשתי סיפוק. היה לי ממש כיף עם השכבה, אבל הייתה איזו ילדה אחת ששמה רוני ובכל הפעילות שהעברתי היא הייתה חייבת להפריע למהלכן. בהתחלה התעלמתי, אבל אחרי כמה חודשים החלטתי שאני צריכה לדבר איתה ולשאול אותה מה עובר עליה ולמה היא עושה לי את זה. כשדיברתי איתה היא סיפרה לי שהיא עושה את זה כדי לקבל ממני קצת תשומת לב ושהיא מרגישה שאני מתעלמת ממנה. הסברתי לה שאין לי משהו אישי נגדה ושאני לא מתעלמת ממנה, להיפך, אני אוהבת אותה מאוד. היא הבינה.
אחרי שבוע היא ביקשה ממני עזרה בחשבון. אמרתי לה שבשמחה, וקבענו שעה. ישבתי איתה קצת והיה לי ממש כיף. היא בחורה חכמה והבינה מהר מאוד את החומר. הספקנו גם ללכת אחר כך לאכול בבית קפה ושתינו מאוד נהנינו ונוצר בינינו קשר מיוחד.
כשסיימנו, בדרכי הביתה עברתי בדואר וראיתי שאמא קיבלה שוב מכתב מאותו איש אבל הפעם זה הגיע מישראל. "מוזר", מלמלתי ולקחתי איתי את המכתב כדי לתת לאימי.

יום למחרת,מנהלת האולפנא שבה אני מדריכה קראה לי למשרד שלה. הגעתי אליה כעבור עשר דקות והיא אמרה שיש כיתה שצריכה לקבל פרס והוחלט לעשות להם ערב כיתה באחד מהבתים של החניכות. אחרי שבועיים של הכנות מטורפות הגיע הערב. רוני, הילדה שעזרתי לה בחשבון,פתחה את ביתה לכיתתה ובו נערך הערב החגיגי. הבית היה גדול וכל בנות הכיתה נכנסו אליו מבלי להצטופף כלל, הייתה אווירה ממש נעימה וטובה.
לקראת סיום הערב, בעת שכולן עסקו בסידור וניקוי הבית, ראיתי על השידה תמונה שלא הרפתה ממני. בתמונה ראו את רוני, ביחד עם שני אנשים שנראים כהוריה. אביה היה דומה מאוד לאבא שלי, שכל כך התגעגעתי אליו. אמרתי לעצמי שלא ייתכן שזה אבא.
בזמן הפעילות שנותר לא הייתי מפוקסת בכלל, חשבתי רק על התמונה ועל אבא. החלטתי שאני צריכה לברר מה העניין. למחרת בקשתי מהמחנכת של רוני קצת רקע על המשפחה שלה, ונודע לי שבשנה שעברה אבא שלה נפטר ובחופש אמא שלה התחתנה פעם שניה.
בהפסקה שאלתי את רוני איך קוראים לאביה. כל הסיפור הזה היה ממש מוזר ולא הגיוני בעיניי. ניסיתי להבין אם אולי אבא שינה את שמו, אבל אז נזכרתי שהוא אמר שבחיים הוא לא יבוא לגור בארץ.
החלטתי שאני פשוט עוזבת את הסיפור הזה וממשיכה הלאה.
אחרי מספר ימים רוני ביקשה ממני לעזור לה עוד פעם בחשבון. זאת היתה אחלה הזדמנות, ניצלתי אותה ושאלתי את רוני אם יהיה לה נוח שניפגש אצלה בבית, היא ענתה לי שבשמחה, וקבענו שעה. כשהגעתי אליה הביתה, הבית היה ריק. עזרתי לה לעשות שעורי בית ואחרי זה כשראיתי שהקשר שלנו יותר חופשי, שאלתי אותה קצת על הבית שלה, היא סיפרה לי בדיוק את הפרטים שהמורה סיפרה לי, וממש הציק לי שהשמות של האבות שלנו לא אותו דבר. הכנו ואכלנו יחד ארוחת ערב ממש טעימה וכשרוני ליוותה אותי לדלת, בדיוק אבא שלה נכנס לבית. ברגע שראיתי אותו כמעט התעלפתי, הרגשתי כאילו זרקו לי חצים ללב, זה היה מצב ממש ממש לא נעים.

אבא של רוני הבין שקלטתי אותו וסימן לרוני ללכת…

יצאנו ביחד, אני ואבא,והלכנו לאחת הגינות הקרובות. כשהגענו ישבנו באחד הספסלים והוא התחיל לדבר. הוא סיפר לי שברגע שעזבנו את הבית הוא חשב שהוא טיפש ושהוא מעדיף בית דתי מאשר לנתק איתנו את הקשר. הוא המשיך את סיפורו ואמר: "כשעברתם לגור בארץ ישראל, התחלתי גם כן לשמוע שעורים ביהדות והחלטתי להתחזק קצת. לפני שעליתי לארץ, שלחתי לאמא שלך מכתב ועדכנתי אותה בכך. שאלתי אותה אם היא רוצה שניפגש ונתחיל דף חדש. היא כנראה עדיין הייתה פגועה ממני והחזירה תשובה שלילית. אבל בכל זאת עליתי לארץ ישראל. הרב שלי מסר לי שם של אישה, שזאת בעצם אמא של רוני, והציע לי לצאת איתה. יצאנו חודשיים ואחרי זה החלטנו שאנחנו מתחתנים. שלחתי לאמא שלך הזמנה לחתונה. החתונה הייתה פשוטה, לא משהו מיוחד…"
פתאום דברים התחילו להתבהר, כל המכתבים שאמא קיבלה…
לא יכולתי יותר, הרגשתי את הגוש המציק הזה מתפוצץ לי בגרון והתחלתי להזרים החוצה נהרות של דמעות. אבא חיכה שאני אירגע והמשיך: "מאז שעזבתי את הבית איני מפסיק לחשוב עליכם ולהתגעגע."
ממש רציתי לשאול אותו איך היה לו כל כך קל לעזוב אותנו, אבל הרגשתי שקפאה לי הלשון ולא יכלתי לדבר. שוב בכיתי, חשתי כמו ילדה בגן.
בסוף הפגישה עם אבא, לפני שנפרדנו לדרכינו, אבא ביקש שלא אספר לאף אחד שהוא בארץ, שלא אספר על הפגישה איתו, שאמשיך כאילו כלום לא קרה. לא הבנתי למה הוא אמר לי את זה,אז הסכמתי ונפרדנו. כשהגעתי הביתה אמא התעצבנה שהתעכבתי הרבה זמן, ואמרה שיש לי התחייבויות קודמות לבית. על מנת להרגיע את הרוחות עזרתי לה בהכל, ואחרי שעה סיימנו לסדר את הבית, לשטוף כלים, כביסות וכו'.
כעבור שבוע, אמא הציעה שנצא יחד לבית קפה לדבר,נעניתי בשמחה לבקשתה. התיישבנו על שתי כוסות תה ועוגה. כשהיא התחילה לדבר היה לי ממש קשה. אמא אמרה לי שהיא יודעת הכל על הפגישה עם אבא. היא התחילה לספר לי על הילדות שלה: "בתור ילדה גדלתי במשפחה דתית, שומרת תורה ומצוות, ובמשך השנים לצערי הרב הידרדרנו והפכנו לחילונים. לפני כמה שנים, כשכבר היינו נשואים כמובן, בזמן של המריבות בבית,התחלתי לשמוע שיעורים ביהדות. רציתי לחזור להיות כמו בילדות, ולמזלי הצלחתי, רק שבדרך אבא החליט שהוא עוזב את הבית… את כל שאר הסיפור את כבר יודעת. מה שלא ידעת עד לשבוע שעבר, הוא, שלפני שנה בערך, אבא שלח לי מכתב ובו שאל אותי אם אני רוצה שנפתח דף חדש ביחד, ומבלי לחשוב הרבה עניתי מיד שלא. אחרי חצי שנה הוא שלח לי עוד מכתב וכתב לי שהוא מתחתן, כשקראתי הייתה לי צביטה בלב. הוא גם צירף הזמנה לחתונה וביקש שנגיע. עניתי לו שאנחנו לא מעוניינים להגיע, למרות שממש רציתי לראות עם מי הוא התחתן שוב."
שתקנו כמה דקות ובהינו כל אחת במשהו אחר. המון מחשבות התרוצצו בקרבנו.
קולה של אמא קטע את השתיקה המביכה: "עכשיו אני ממש מתחרטת על זה. את מה שקרה לכם שבוע שעבר אבא סיפר לי בפלאפון. קבענו שניפגש מחר ונסדר הכל בינינו." אחרי השיחה עם אמא הלכתי לישון ברגשות מעורבים.
למחרת הם אכן נפגשו.
אמא סיפרה לי ולאחיי שהתבגרו המון בתקופה הזו, שמשפחתם של רוני ואבא יעברו דירה לשכונה שלנו.
כעבור חודש, אבא ומשפחתו עברו דירה והכל הסתדר כמו בימים של פעם. או שיותר נכון להגיד, כמעט כמו בימים של פעם, כי עכשיו אנחנו שתי משפחות שונות אבל בעצם אנו משפחה אחת.

במהלך כל הדרך, מה שעודד אותי, זאת הידיעה שבסוף יהיה טוב. האמונה בה', שלא לחינם אני עוברת את הקשיים והניסיונות הללו ושאני מסוגלת להתמודד איתם ושהם יבנו לי את המשך החיים בצורה הכי טובה שקיימת בעבורי.

~~~~

בעז"ה יתברך, בעוד שבוע אני מתחתנת. מאוד משמח אותי שכל המשפחה של רוני תגיע, ואני אזכה, למרות שזה היה נראה חסר סיכוי, שאבא ואמא, יהיו איתי, שניהם, ברגע המאושר בחיי. אני מתפללת שנקים יחד בית נאמן בישראל, בית שנשמור בו תורה, ובעז"ה ילדי לא יצטרכו לחוות את מה שאני חוויתי…

-סוף-

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן