אתם לא מכירים אותנו, אתם לא יודעים מי אנחנו , אתם לא יודעים שאנחנו קיימים, אתם חושבים שזה כיף?, אז אתם ממש אבל ממש טועים…

אני לא מיוחדת, אני לא שונה, יש לי שיער חום ועיני אזמרגד.

בעולם שלנו מי שהוא "לא מושלם" נשלח לאי רחוק, שאף אחד לא יודע איפה הוא, ואף אחד לא יודע שהוא בכלל קיים.בגלל שמספר הילדים "הלא מושלמים" קטן, אז חוקקו חוק:

"כל ילד מספר 50 שנולד שולחים אותו לאי". אתם רוצים לדעת למה אני יודעת את כל זה? כי אני, אני הייתי הילדה ה- 50.

"נעה" צעקה קייט מפקדת המשטר "תביאי עכשיו את הלבנה הזאת למקומה".

"אוקיי" אמרתי מותשת מכל העבודה שהייתה עד עכשיו.

"אוקי?!" שאלה ומבט האזהרה שלה על פניה.

"אוקיי מפקדת המשטר" אמרתי והתאמצתי שלא תשמע את מעט הזלזול שהיה בקולי.

לקחתי את האבן והנחתי במקום שקייט הורתה לי לשים אותה.

"יופי, היה כל כך קשה?" והזלזול היה ניכר על פניה, "עכשיו נוכל לשלוח את הלבנים הללו לעיר, אה וכמעט שכחתי יש לך 10 דקות הפסקה בלבד!" הסתובבה והלכה.

רצתי, רצתי כדי לברוח, לברוח מהחיים, החיים האומללים והטיפשיים שלי.למה יש אנשים שיכולים לנוח מהיום הארוך שהיה להם, בלי שבכלל ידעו שיש אנשים כמוני, שעובדים בשביל שלהם יהיה מה לאכול ואיפה לישון?

עוד מעט יגמרו ה- 10 דקות שהקציבו לי, אבל לי לא היה אכפת העיקר לברוח, ולא להפסיק.

אני לא אבכה, אסור לי, אם הם יראו שבכיתי הם עוד פעם יכו אותי, אני לא אתן להם את "הזכות" הזאת.אז בבת אחת חזרתי לחיים הקשים והמרירים שלי,

הרי אני לא באמת יכולה לברוח נכון?

רצתי לחדרי ומיד שהגעתי למקום הומה אדם נעצרתי והתחלתי ללכת לאט הרי אני לא רוצה שיחשדו בי.

הלכתיבשקט כאילו כלום לא קרה. הגעתי סוף סוף לחדריופתחתי את הדלת. הסתכלתי בשעוןוראיתי שבדיוק עכשיו הסתיימו ה10 דקות,

" איך לא חשבתי על זה? איזה סתומה" אמרתי לעצמי ורצתי,

הפעם לא היה אכפת לי כמה אנשים או מי הסתכל, העיקר לא לאחר.

איזה מזל הגעתי בדיוק בזמן לבדיקת נוכחות אם לא הייתי מגיעה… אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. "איפה היית, דאגתי לך" אמרה ריינה חברתי הטובה, "הייתי בהפסקה וכשקלטתי שעכשיו יש בדיקת נוכחות מיד רצתי לפה" אמרתי, "אויש ואני חשבתי שהברזת"

"נתחיל בהקראת השמות" שמעתי את קייט מהמיקרופון.

"נילי 2….הייזל1……." באיזה שהוא שלב לא הקשבתי אני לא יכולה

מחשבותיי נדדו למקומות אחרים כגון: למה לא קוראים לנו בשמות המשפחה? מה אנחנו כאלה "נחותות"?

פתאום קלטתי שריינה מסתכלתעליי במבט מוזר

"ריינה?" שאלתי."נעה1 לא פה?" שמעתי את קייט שואלת "פה, אני פה" מיהרתי לענות.

ראיתי שמבט מאוכזב על פניה, היא בטח חושבת למה לא התמזל מזלה שאני לא יהיה פה וכך היא תוכל להעניש אותי.

"נעה1, נעה1" אמרה קייט במיקרופון והרגשתי שהיא כאילו קוראת את מחשבותיי ומאשרת שאכן אנחנו נחותות מידי שיהיה לנו שם משפחה "נא לגשת לפה בסוף" אמרה והמשיכה בהקראת השמות.

"בהצלחה עם המפלצת", אמרה ריינה והסתלקה משם."ראיתי את ניצוץ החופש שיש לך בעיניים" התקרבה ואמרה "אני דורשת שתכבי אותו מיד, הרי את יודעת שמהרגע שנכנסים לאי הזה אין דרך חזרה…" אמרה והלכה כשחיוך ענוג על שפתיה,והשאירה אותי המומה מכדי לדבר.

חזרתי לחדרי ומידנכנסתילמקלחת, כן בטח מקלחת חשבתי לעצמי,זה דלי עם מים חמימים למגע…אבל לא היה לי אכפת, העיקר לשטוף, לשטוף את היום הזה ולהוסיף אותו לרשימת "הימים הלא מוצלחים שלי". מאז שפתחתי כזאת רשימה מספר הימים הלא מוצלחים שלי רק עולה, לעומת הימים המוצלחים שלי שאף פעם לא עלה…

נותקתי ממחשבותיי כאשר שמעתי דפיקה חלשה על הדלת, "נעה את רוצה לדבר על זה?" שאלה בחמימות ריינה, אבל ליאסור לספר, קייט השביעה אותי ואמרהשאם היא תגלה שאמרתי למי שהיא מה שאמרה לי היא תאמלל לה את החיים, ואני לא יכולה לעשות זאת לריינה, לא מגיעה לה,  אז אני פשוט צריכה להדחיק, לנשום עמוק ולהירגע.

"לא, הכל טוב" עניתי, ודמעה איימה לזלוג על לחיי,"נעה, אני מכירה אותך אבל אם את לא רוצה להגיד אז אל תגידי" אמרה והלכה משם כעוסה."סליחה " אמרתי בלחש, כל כך בלחש שאפילו אני הייתי צריכה להתאמץ כדי לשמוע את עצמי.

יום חדש הגיע, ולי לא היה כח לקום מהמיטה. הייתי מבואסת, עם תחושת מחנק, מועקה הייתה בגרוני והיא סירבה לרדת.לא יכולתי לא לחשוב על מה שקייט אמרה לי "כשאתה נכנס לאי אין דרך חזרה"..מה זאת אומרת אין דרך חזרה? וחזרה לאן?

"כולן לקום, כולן לקום, יש לכן בדיוק 10 דקות, מי שתגיע קצת באיחור מצפה להעונש חמור" שמעתי את אחת השליחות של קייט צועקת במיקרופון.

"יאללה את חייבת לקום" אמרה לי פייפר חברתי לחדר,הסכמתי בהנהון וקמתי.

ועוד פעם מתחיל לו יום, ועוד פעם שגרת הבוקר הקבועה שלי,החיים שלי כל כך משעממים, ריקי תוכן, ריקי חיים, ולי, אין מה לעשות בנידון. רגע אולי אוכל לברוח, אבל לאן? לאיפה? אין לי זמן אני חייבת למהר, אני לא רוצה לאחר להקראת השמות.ועוד הפעם הקראת שמות, עוד הפעם מקריאים את שמי ואני מרימה את ידי, ועוד פעםמחלקים אותנו לקבוצות.ועוד פעם הציבו אותי בעבודות הכי קשות, אתם שואלים למה?, כי קייט שונאת אותי, מתעבת אותי, רק רוצה שאני יעלם.

הלכתי לעבודתי, ובדרך הבנתי, אני הבנתי מה קייט התכוונה, הרי מאיפה כל הילדות שפה?, הן הרי לא נולדו פה נכון?!, הן הועברו (או במילה פחות נחמדה, נזרקו) לפה, אז זה אומר שהן נולדו בעיר!! נכון איך לא חשבתי קודם לכן, רצתי לעבודתי, בשמחה, אפילו שידעתי שתהיה לי מלא עבודה, אבל לי לא היה אכפת, כי השאלה שחשבתי עליה, סוף סוף נענתה מהמקור הכי לא צפוי, קייט.

עבדתי כמו חמורה, "בפול טיים", נתתי את כל כולי, ובכלל לא הרגשתי בזמן החולף, עד שהרגשתי יד מונחת על גבי "נעה, יש עכשיו ארוחת ערב, את באה", הסתובבתי וראיתי את ריינה חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי עמדנו שם 5 דקות מחובקות בזרועות זו של זו בלי שאף אחד יפריד בינינו."את סולחת לי?" לחשתי לתוך אוזנה, "את לא צריכה לבקש סליחה, אני זאת שצריכה לבקש"אמרה "התנהגתי באכזריות, וברשעות, הייתי צריכה להקשיב לך ולא לכעוס וללכת".

"אה…" התחלתי לדבר, "את לא צריכה להגיד דבר" אמרה "מתי שתרצי להגיד לי, זה יהיה מתי שתדעי שזה הזמן הנכון בשבילך" אמרה והלכה.

קמתי הבוקר בתחושת חמימות, בתחושה שכבר לא חסר לי כלום,  מתי שאני וריינה לא דיברנו ולא היינו חברות הרגשתי כאילו מי שהוא לקח לי חתיכה מהלב, ועכשיו אחרי שהשלמנו הוא החזיר אותה שלמה ובריאה, כאילו הוא שמר עליה, שאף אחד לא יגע בה כי הוא לא רצה שאף אחד ישנה אותה, אז הוא שמר אותה לעצמו עד שהחזיר אותה למקומה.

"נעה את באה?" שאלה אותי ריינה, "כן בטח, ניראה לך שאני אפספס את ארוחת הבוקר?!", צחקנו יחדיו, והלכנו.ידינו מחזיקות זו בזו, ואנחנו שותקות, ידעתי שלא רק היא חסרה לי, אלא גם אני חסרתי לה, וזה הגיוני, הרי זו מהותה של חברות.

הגענו לארוחת הבוקר ובקשנו שם את פייפר, "הי פייפר" אמרתי, "הי נעה הי ריינה, בא לכן שנשב לאכול ביחד?" שאלה, "בוודאי" אמרה ריינה וישבנו יחדיו דיברנו קשקשנו, כמובן בשקט כי אם זה היה בקול אז…. אתם בטח מנחשים מה היה קורה.

וכמעט לא שמתי לב שקייט עמדה מאחוריי, ומתי שקייט קרובה אלייך חייבים לעמוד, למה את שואלים?, כי היא "המנהיגה" שלנו, אז אנחנו צריכות לתת לה כבוד.

"נעה", לחשה לי פייפר, "קייט מאחורינו, קומי כבר", קמתי מיד, הרי אני לא רוצה שייהרס לי היום הזה שהתחיל כל כך טוב, ואולי רק אולי אוכל להוסיף אותו לרשימתי.

"או גברת נעה, נזכרת", אמרה קייט "יש לך מזל גדול, כי אם לא זה היה יכול להיות מאוד לא נעים" אמרה, "אבל בגלל שלא קמת מיד שהבחנת בי, אני ישים אותך בעבודה הכי קשהוחבל כי רציתי שדווקא היום תהיי בעבודה קלה יותר…" סיימה את דבריה והלכה מחויכת כולה כאילו היא עשתה מעשה כל כך טוב שכולם צריכים להתגאות בו.

רציתי לבכות, רציתי להתייפח, לא היה אכפת לי אם כולם היו רואים אותי, רק לפרוק את המטענים שישבו לי בלב. למזלי פייפר וריינה היו שם, והן חיבקו אותי, הרגשתי שהן כמו האבא והאמא שמעולם לא היה לי ויהיה לי, הרגשתי שהן הכל בשבילי.

לאחר ארוחת הבוקר החלטתי לספר לריינה את הרעיון שיש לי שלאט לאט צובר חיים.

אני לא יודעת איך היא תגיב אני לא יודעת אם היא תעמוד בזה, אבל היא חברה שלי ולחברות מספרים הכל, אז החלטתי, אני יספר לה בערב.

עבדתי הכי קשה שאני יכולה, עבדתי במסירות ובהתמדה רק כדי שהיום הזה יעבור מהר שאוכל לספר לריינה סוף סוף.אז מיד אחרי שסיימתי רצתי לספר, לא אכפת לי אם אני לא אוכל היום ארוחת ערב העיקר לספר לריינה הכל.רצתי לחדרי כי ידעתי שריינהתהיה שם, פתחתי את הדלת וראיתי שהיא בדרך לארוחת ערב, "הי נעה" אמרה שראתה אותי, "באתי לקרוא לך לארוחת ערב , את באה?" שאלה,"ריינה, יש לי משהו חשוב ממש להגיד לך…", אמרתי "זה לא יכול לחקות אחרי ארוחת ערב?" שאלה, "לא!", אמרתי ספק לעצמי, אסור לי לדחות את זה.

לאחר שהתיישבנו התחלתי לספר לה, את כל מה שעבר החודש, את כל החששות, את כל הבכי וגם סיפרתי לה את העיקר, את זה שאני מתכוונת לברוח, "לברוח?!, את לא רצינית נכון?!" אמרה וצחקה יחדיו, כשראתה שאני לא צוחקת יחד אתה, היא הבינה שאני רצינית.

"אז איך תעשי את זה, הרי יש את קייט ואת יודעת לא רק קייט יש גם עוד הרבה מפקדות אחרות..", איך אני יעשה את זה?", אמרתי "איך אנחנו נעשה את זה", "אנחנו?, ממתי זה הפך להיות אנחנו?" "מאז ומתמיד" אמרתי "ריינה, תכננתי שנברח יחדיו, את הרי יודעת שאני לא יסתדר שנייה בלעדייך..""אני צריכה לחשוב על זה..", אמרה והלכה והשאירה אותי לבד, בודדה במערכה.

עבר עוד יום ועוד יום, וריינה לא מדברת, לא מסתכלת ולא מתקשרת איתי בכלל,

ואני, אני לא יודעת מה לעשות, אני אובדת עצות.מה אמרתי לא נכון?, הרי ברור שאני רוצה שהיא תבוא איתי, אני לא יכולה ללכת לבד, אני צריכה אותה איתי, איך היא לא הבינה את זה מההתחלה, איך?

אולי זה היה יותר מידי מוקדם בשבילה? אולי הייתי צריכה לחכות קצת? הרי רק עכשיו השלמנו, אולי הייתי צריכה לעשות את זה בשלבים?

ואולי רק אולי בכלל לא הייתי צריכה לספר לה?אני לא יודעת וזה לא חשוב, את הנעשה אי אפשר להשיב, אז אין מה לעשות אני אצטרך להתמודד עם זה.

ומה שחשבתי שלא יקרה לעולם, קרה.זה קרה בערב אחרי 3 ימים שלא דיברנו, היא ניגשה אליי בארוחת ערב ולחשה לי, "אני צריכה לדבר איתך, תבואי עוד 10 דקות שלא יראה חשוד", "רגע לאיפה?, מה קורה פה?, את מדברת איתי?" שאלתי אותה, "זה לא חשוב לעכשיו ,כל מה שאת צריכה זה לעקוב אחרי מה שכתוב בפתק, ותדעי הכל", הביאה לי את הפתק והלכה.

חיכיתי 10 דקות ויצאתי מהמקום של הארוחת הערב.הסתכלתי בפתק שהיא הביאה לי, והתרגשתי, כל כך התרגשתי.היעד שהייתי צריכה להגיע, הוא אותו היעד שהיינו בורחות בילדותינו.

קראנו לו "אי המטמון" סתם כי היה לזה שם מגניב.זרקתי את הפתק, אני לא צריכה אותו אני יודעת את הדרך.

הגעתי ליעד ומיד שראיתי את ריינה רצתי אליה, חיבקתי אותה לא יכולתי לעזוב אותה עד שאמרה בקול חנוק "נעה די, את חונקת אותי", עזבתי אותה וצחקתי, צחקתי צחוק גדול כל כך, לא צחקתי ממשהו מצחיק, צחקתי צחוק של הקלה שריינה חזרה לחיים שלי שוב.

"את יכולה להגיד לי מה אני עושה כאן?" שאלתי. "את באמת לא יודעת?!" חשבתי שאת יודעת, "לא" עניתי, "איך אני אדע אם לא סיפרת לי ולא ידעתי שאת מדברת איתי בכלל?, חשבתי שאת כועסת עליי…", "בהתחלה כעסתי עלייך, אני מודה" אמרה, "כעסתי עלייך שבכלל הכנסת אותי לכל זה, אבל אחרי זה הבנתי שאת עושה זאת בשבילי אז….", "אז מה? נו אני במתח!" אמרתי, "טוב זה עדיין לא גמור, אבל אני לא יכולה להתאפק אז בואי תיראי" אמרה. הייתי מסוקרנת לא הבנתי למה היא התכוונה בכלל.

ואז ראיתי את זה, התגובה הראשונה שלי הייתה לברוח משם כמה שיותר מהר, אל ריינה ידעה שזה מה שאעשה אז היא החזיקה אותי ולא נתנה לי לזוז, "נו מה את אומרת?" שאלה, "מה אני אומרת?!" אמרתי, "את מתכוונת מה אני שואלת…", "אוקי ומה את שואלת?" צחקה, "איך עשית את הרפסודה המדהימה הזאת?, מאיפה השגת את  הקרשים האלה?, ומתי היה לך זמן?, ספרי לי הכל!". "אוקי אני יספר לך. אז לשאלתך הראשונה עשיתי את הסירה מהקרשים הארוכים שמצאנו שהיינו קטנות זוכרת?" שאלה "ברור עניתי, תמשיכי", "אז פשוט חתכתי אותם והרכבתי מהם סירה…", "אוקיי ומתי הספקת לעשות את זה ואיך קייט לא גילתה אותך?"

"פשוט קרצצתי לקייט שאני רוצה לעשות לה הפתעה, היא הייתה כל כך מסוקרנת, ורצתה רק שמי שהוא ייתן לה מתנה אז הסכימה לכל מה שביקשתי,."

"אוקיי ומה כבר ביקשת?" שאלתי.

"ביקשתי ממנה רק ברגים ופטיש,ומיד התחלתי לעבוד. כל לילה אחרי ארוחת הערב באתי לפה ובניתי עוד קצת ועוד קצת עד שהגעתי לתוצאההזאת, רק נשאר לי למצוא משוטים…",

"וואו את אלופה!" אמרתי, "ולא הבנתי מה הבעיה? פשוט לוקחים את 2 קרשים האלה" אמרתי ולקחתי 2 קרשים "ומשתמשים בזה כמשוטים. אבל עכשיו זה הזמן ללכת לישון…".

אחרי שבועות ארוכים יוצאים לדרך, בלילה הקודם אני וריינה תכננו לברוח בשתיים בלילה, כדי שאף אחד לא יראה ולא ישמע וככה יגלו שברחנו רק מחר בוקר וכשיגלו את זה נהיה כבר הרחק בלב הים.אני לא הצלחתי להירדם, כל כך התרגשתי, כבר הרחתי את הריח של החופש המתקרב בצעדים גדולים, "עוד מעט"אמרתי לעצמי, "עוד מעט זה יגיע" הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר חצות, ואני, ואני לא מצליחה להירדם. אז קמתי, התארגנתי בלחש כדי לא להעיר את פייפר ואת ריינה. ארגנתי תיק עם האוכל שאני וריינה גנבנו אתמול מהמטבח ( כמובן שגם את התיק גנבנו) ויצאתי . הרוח הייתה קרה, קפואה, הרגשתי כאילו מישהו מחדיר לגופי מי קרח כדי לראות אם אני אשבר. אבל אני לא אשבר כי הקור הזה לא מזיז לי. הרוח של החופש מחממת אותי. הגעתי למקום והסתכלתי על הים. ראיתי איך הגלים מתנפצים אל החוף כאילו לא רוצים להגיע אליו בכלל רק להתרחק ממנו. ומרוב מחשבות נרגמתי. התעוררתי כשריינה טלטלה אותי ואמרה בלחש: "נעה קומי עכשיו !אנחנו צריכים לעוף מפה" כן כן אמרתי בקול מנומנם ומיד שהבנתי מה אמרה קפצתי ממקומי והצטרפתי אליה. דחפנו את הרפסודה לתוך המים הגועשים וצפנו. לאט לאט ראיתי את האי מתרחק לו. " בי בי אי " אמרתי בלחש. תודה תודה על זה שגידלת אותי. תודה שהכרת לי את ריינה. תודה שהפכת אותי למי שאני והכי חשוב תודה שהיית…

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. נגה הגב

    סיפור יפה ודמיוני.
    שוקעים לתוך הסיפור שנכתב יפה מאוד.

    דרג
  2. צביקה הגב

    סיפור מקסים על חברות ועל רצון ושאיפה לחופש
    כתוב בשפה גבוהה ויפה עם נוכחות גבוהה של רגש

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן