העצים ירוקי-העד שהקיפו אותי מכל עבר היו גבוהים עד כדי כך שכשצעדתי, השמש הסתתרה חליפות בין צמרותיהם, שיחקה אתי במחבואים. בהתחלה הכל היה שקט ודומם כאודיטוריום ריק, אך אז קרה הדבר שחשבתי שהדחקתי לעד- מטר זיכרונות שהתדפק על דלתות מוחי.

סירבתי לפתוח לו, כתמיד. לא אפתח בפניו את הדלת, לא עכשיו ולא לעולם.

הוא התחזק מרגע לרגע, הפך לברד, הכה והצליף ואיים לשבור אותי מבפנים. להניח לו או שלא?

הייתי צריכה להבריח טוב יותר את המנעול; כשהוא פרץ, יחד אתו החל להתנגן השיר האהוב עליי, השיר שאתו הזדהיתי עד כאב.

ומאז, עצוב ושונה כאן. אין אחד מתושבי יערה שלא הכיר את ביתנו. הבית שגינתו גובלת בחורשה, מטרים ספורים מגדר הגבול. המראה של הוריי, אחי הגדול, אני ושני אחיי הקטנים היה דומה- שער בגון זהב יצוק, עיני ענבר, מעט מתחת לגובה הממוצע. הספורט היה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו, ריצות וקפיצות והיפראקטיביות היו מצויים בשפע אצלנו, בעיקר אצל כלב המשפחה, צ'סטנאט. גם שמחת החיים לא לקתה בחסר, וביתנו היה פתוח לכל. הכל היה שמח ויפה כל כך, במיוחד בקיץ… הכל היה כה מושלם, עד לקיץ האחרון.

הייתי מוסיפה לתאר, רק שאתה לא מוכן. הספורטיבי ביותר, האכפתי ביותר והעניו ביותר מכולנו, היה גבריאל. אין מישהו ביערה שלא הכיר את אחי הגדול, אין מישהו שלא חלק עמו שיחה. תמיד נדמה שיש סביבו הילה של אור כי בכל פעם שמישהו מאתנו היה נוגה- כל זכר לעצב התאדה לאחר דקות מעטות, האור והשמחה שבתוכו גרשו את העצבות לחלוטין.

והמעשים הטובים הרבים שעשה; התנדבויות מחוץ ליערה עבורן המתין שעות רבות בתחנת האוטובוס השוממה, הנכונות לעזור לכל המבקש… הכל הוא עשה בצחוק ובענווה, עד כדי כך שלפעמים קינאתי בו קשות. לא אומר שהוא היה נטול חסרונות- מדי פעם הציניות שלו הייתה לא במקום, לפעמים נשאר ער עד מאוחר למרות תחינותיה של אמא. אך הוא מעולם לא העדיף את הלימודים המפרכים ואת הספרים שכה אהב על פנינו, הוא היה יכול להריח כאב מחדרו בירכתי הבית ולרוץ לראות מה קרה. זכיתי באח הטוב ביותר בעולם.

תגלה לנו איך אפשר לחייך, גם כשקשה עדיין. חדר קטן, מיטה מתכווננת, צפצופים שלא נפסקים לעולם. תקרה ורצפה לבנות, קירות לבנים וחשופים, סדינים ומצעים וכרים לבנים, חלוק לבן שהולבש לגופי. הכל שם היה לבן. לעולם לא אשכח את הזמן שנדמה לנצח בו שהיתי שם. נמצאת ולא נמצאת, אבודה במחשבות שבסופו של דבר חוזרות ונשנות על עצמן כמו צפצופי המכונות סביבי.

וכולם נמצאים שם, מביטים בי. ומבטיהם… אם הייתי יכולה לזוז, הייתי מכסה את עיניי כדי לא לראות את מבטיהם הדואגים והכואבים. אך לא יכולתי, לא כשלקיתי במחלת גיליאן-ברה הנדירה, שבעקבותיה כאב בטן קטן שחשתי לאחר שאכלתי פיצה עם חברותיי ביום הולדתי הפך לשיתוק קטלני כללי בכל הגוף.

והרגע שפירק אותי, הרגע שלאחר שאספתי את עצמי האמנתי בו כמו היה קצה צוק ממנו נתליתי, היה הרגע בו דבר אלי אחי בפעם האחרונה.

אני לא יודעת איזה יום זה היה, ככל הנראה בסוף השבוע. רגע אחד הייתי לבד, אחרי הבדיקה היומית של הרופאים (לפי טון קולם הבנתי שהם לא אנשים אופטימיים), וברגע הבא הוא היה שם, לבוש מדים בגון הזית, פניו מודאגים ושערו סתור.

גבריאל היה בצבא באותה העת, הייתה זו שנתו השנייה. בכל ביקוריו עד כה, הוא התלווה למישהו אחר. ותמיד שתק. רק הביט ושתק. ניצוץ השמחה שזהר תמידית בעיניו התחלף בכאב תמידי; כאב לנוכח מצבי, כאב לנוכח העבר שהשתנה תוך פחות מיממה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בה הגיע לבדו, בה דיבר אליי. לא שמעתי הכל, ובכל זאת, משפט שאמר חדר עמוק לתוכי ומאז שוכן בלבי, מהווה מקור דלק בכל פעם שאני חשה כי תש כוחי, דחיפה כאשר אני מתייאשת ולא יודעת כיצד להמשיך הלאה. "תבחרי בחיים, אלישבע." יכולתי לשמוע את דמעותיו גם מבלי לראותן. "אני יודע שזה תלוי גם בבורא, ובכל זאת, תבחרי בחיים. תתפללי אליו, תאמיני בו, ותחיי. תבחרי בחייך."

ומאז, כלום לא מובן מאליו. זהו המשפט האחרון ששמעתי ממנו, אך זהו המשפט שבזכותו ביום למחרת נעה אצבע אחת, זהו הניצוץ שהדליק את האופטימיות שלי. קריאות התדהמה של הרופאים, עשרות המתלמדים ואנשי הרפואה הבכירים שבאו לצפות בי טלטלה את בית החולים. על אף שלא אהבתי את הכינוי "נס רפואי שלא יאמן", לא גירשתי אותם. התרכזתי רק בללמוד פעולות מחדש שבעבר היו פשוטות בעזרת פיזיותרפיה, הידרותרפיה, שיחות פסיכולוגיות ושאר שיטות שעזרו לי לקום על רגליי מחדש.

התמודדתי עם דקירות המחטים שהכאיבו בכל פעם מחדש, עם הבדידות שהייתה לחברתי היחידה במשך זמן רב ולוותה אותי כצל, עם הסביבה שהייתה כה זרה ושונה מהסביבה אליה הייתי רגילה. עברתי באטיות רבה את התהליך המייגע, והתחלתי לראות באור חדש את העולם הזה.

והמילים הספורות האלה, שהיוו מיכל ההצלה שלעולם לא נגמר ובמהלך כל לילה התחדשה תכולתו, היו אחת מהסיבות שבסופו של דבר הצלחתי לעמוד. הן לא היו היחידות שהחזיקו אותי; רצון נוסף העמיד אותי על רגליי, נתן לי את הנחישות להמשיך הלאה ולא ליפול אל זרועות הייאוש המנחמות; הרצון לראות שוב את אחי- מאז שדיבר אתי בפעם האחרונה, לא ראיתי אותו עוד. אחי נמצא בחיל ההנדסה הקרבית, לשם גם אני שאפתי להגיע (למרבה האירוניה הדוקרת), והוריי הסבירו לי שכשבוע לפני ביקורו האחרון של אחי פרץ מבצע בשם צוק איתן באזור עזה, ושם הוא נמצא. שהוא יבוא אלינו, ידבר אתנו, כשיוכל.

היינו בטוחים שהוא יצליח בצה"ל עם כל יכולותיו השכליות והפיזיות. שכולם יאהבו אותו, כמו שכולנו אהבנו אותו, כמו שכל אדם שפוי יאהב אותו אפילו מבלי להכירו לעומק. משום כך לא הרבתי לשאול את הוריי מתי הוא יחזור- האמנתי שזה יקרה בקרוב. וכשיראה שהחלמתי בזכות משפט אחד קצר שלו, הוא יחייך את חיוכו המואר שיאייד את כל הצרות והכאב שסבלתי עד כה כמו היו טיפות טל, כפי שעשה תמיד.

ובכל זאת, תמיד כשהוריי דיברו עליו הייתה נסוכה בקולם נימת עצב; חשבתי שהיא נבעה מפני דאגתם אליו, מפני החשש שלא יחזור כפי שעשו שני דודיי לפניו. מעולם לא פקפקתי בזה, באמונה שהוא חי ונושם, עד שצותתי בטעות לשיחה שלא הייתי אמורה לשמוע.

ולפתע, כל העניין התבהר לי. הכאב שלא הורגש. העייפות שלא הגיעה. השרירים שלא נמתחו. הנימול שלא פשט. בסלידה ובסערה פנימית שגברה בכל רגע שעבר, השלכתי את הקביים על העצים מצדדיי כמו היו נחשים ארסיים, ופתחתי בריצה במהירות הגבוהה ביותר שהייתי מסוגלת לה. כבר שכחתי את הרגשת הריצה- הרגליים שנעות כה מהר, מקצב הנשימות המהיר והקבוע, פעימות הלב חסרות היציבות שמטלטלות את כל הגוף. התגעגעתי לזה, התגעגעתי לזה ולמרחב הפתוח, אך הגעגוע לא השתווה כלל לכאב שקינן בעמקי לבי, לתחושת ההחמצה הזאת, להבנה שכל זה אשליה אחת גדולה ומורכבת שבקרוב תתנדף כמו בושם, בהתחלה משכרת אך זמן קצר מכן מתפוגגת ללא זכר.

כבר לא רצתי בדרך מסודרת וישרה; פילסתי את דרכי בינות לעצים, נשרטתי ונחבלתי מענפים ומעדתי כל כך הרבה פעמים משורשי עצים בולטים עד שהפסקתי לספור. ומערבולת הצבעים הזאת, כבר לא ראיתי דבר כי הכל נהיה מטושטש ונהפך לאחד מהציורים של אחיי הקטנים.

לא חשתי כאב גופני, לא דיממתי, לא צלעתי, לא שברתי אף איבר. הייתי צריכה לדעת. הייתי צריכה לנחש.

העצים ירוקי העלווה התחלפו בחדות בעצי סוף-סתיו בעלי עלים מועטים אדומים מדממים, כתומים וצהובים כגווני שקיעה גוועת. קול צעדיי לא נשמע עוד מחמת אדמת היער מרובבת העלים המתים, וידעתי שכמעט הגעתי. חשבתי שאדע מה אמצא בסוף המסלול, אך לא הענקתי לעצמי את התקווה. וכיוון שדרכתי עליה שנייה או שתיים לאחר שניצתה, קרחת היער שהופיעה משום מקום נטלה ממני את יכולת הנשימה וגרמה לי לקפוא במקומי.

היא הייתה סימטרית עד כדי שלמות: עשביית הפרא ירוקה, גבוהה וחיה, מעליה אין עננים כלל, ורק קרני שמש בגוון הנחושת האירו אותה וחידדו את קווי מתארה כמו באפקט של המצלמה האהובה על אבי, שבזמנו החופשי אהב לצלם תמונות טבע. זיהיתי את קרחת היער הזאת- היא נמצאת במרכז החורש הסמוך לביתי; הייתי נוהגת לשבת שם כדי לחשוב, היא הייתה רק שלי, השקט שם היה קליל עד כדי כך שיכולתי לנשום אותו יחד עם האוויר הצח. השקט הזה כל כך חסר לי במקום שבו אין דממה מוחלטת לעולם, במקום ששאב את שמחת החיים מיושביו.

והאדם שעמד במרכז הקרחת… הוא היה מעט יותר גבוה ממני, לבש במדים מלוכלכים בגוון הזית, קרני השמש נשזרו בשערו הזהוב ושיוו לו מראה סוריאליסטי. והמבט בעיניו הענבריות… כמעט נפלתי על ברכיי כי הוא אבד לי, כי איבדתי אותו מבלי להיפרד ממנו.

"ליש," הוא קרא בקול שהזמן לימד אותי זה מכבר לשכח. הוא הביט ברגליי, והבטתי בהן בעקבותיו. הן לא רעדו- אלא היו יציבות, כמו שהיו בעבר, חלק מזוגות הרגליים המהירות ביותר ביערה. בלי קביים, בלי חולשה ושרירים מתוחים.

"ליש, יש סיבה להיותי כאן," הוא המשיך, וכל מילה שאמר הייתה כחץ שננעץ עמוק בליבי, ניקב אותו. "מה שלום אמא ואבא? מה שלום אורן וצופית?"

בהיתי בו בלא אומר, והבחנתי בזווית עיני בענן חוצה את החומה הבלתי נראית שנצבה סביב קרחת היער.

"הגעתי הנה כדי לומר לך כמה מילים, אך זמני הולך וקצר." ענן נוסף חצה והטיל את צלו על העשבייה. כל גבעול טרי שהצל הוטל עליו התפורר לאבק ונעלם.

פתאום הוא עמד מולי, ופשט לעברי את כף ידו. כף היד שמחאה לי כפיים בכל פעם שעשיתי משהו טוב וגם כשלא, כף היד שמלאה עשרות דפים בכתב גדול ומבולגן, כף היד שאתה שיחקתי והחזקתי וגרמה לי להרגיש כה מוגנת. כף היד שלעולם לא תאחז בשלי ברגעי משבר, ברגעים בהם אני מואסת בחיים האלה, ברגעים בהם אני כבר לא רוצה לחיות חיים של בתי חולים, חולשה גופנית, הלוויות ורגעי שמחה שנגמרים כה מהר.

"אומר לך רק דבר אחד פשוט," ידו נותרה פשוטה. הבחנתי שהיא התפוררה באטיות רבה, והרגשתי בדמעות נקוות בין זוויות עיניי. "תבחרי בחיים. הקרבתי כל כך הרבה למענך, ליש, אין לך מושג עד כמה. עשיתי זאת כי רציתי שתחיי. את כה מוכשרת, חברותית, חכמה, מיוחדת. העתיד מחכה לך. בכל פעם שהייתי לידך הרגשתי שאופפת אותך הילת שליחות, שיש לך משהו אדיר ועילאי לעשות בעולם הזה. וכשקבלת את המחלה, ביקשתי. ביקשתי, שאם חייך היו אמורים להילקח- שחיי יילקחו במקומם.

"עשיתי את הדבר הנכון," עיניו הוצפו אור טהור. כפות ידיו וחלק מזרועותיו כבר נעלמו, ועננים נוספים פוררו את העשב, את החלום השבור בו הייתי שרויה. "עכשיו הגיע הזמן למלא את שליחותך," מילותיו נהיו דחופות מרגע לרגע. "לא ניצלת סתם. את צריכה ללמד את כולם להעריך את מה שיש להם. את, יותר מכל אחד אחר, יודעת עד כמה זה חשוב. אל תוותרי," הוא התחנן, וקרני השמש האחרונות הלכו והתמעטו; ריח הסערה כבר נישא אל אפי. "לא משנה עד כמה קשה לך, לא משנה עד כמה החיים נראים לך חסרי טעם."

משכתי באפי, והוא המשיך לדבר. "תשמרי על כולם, ליש, גם על צ'סי. ותלמדי אנשים בכל העולם להעריך את משפחתם, את גופם ואת חייהם. תזכרי, לא משנה מה יקרה, הקב"ה מלווה אותך בכל רגע- החיים שפועמים בך הם מתנה שהוא נתן לך, ברבור יפהפה מזכוכית שאת בוחרת מה לעשות בו- לקשט אותו, ליהנות ממנו, או שבקלות שברירית לנתץ אותו כי נדמה לך שאין לו טעם להישאר שלם. קניתי את הברבור הזה בדמי- אל תרסקי אותו מולי. תשני את גישתך לחיים."

שקעתי עמוק כל כך בדבריו עד שלא שמתי לב שרק פניו נותרו. נותרו לו מספר שניות. "אני מתגעגע אלייך," הוא אמר את מילותיו האחרונות לפני ששוב נפרד ממני לעד. "נצלי את ברבור הזכוכית, את חייך, עד תום. ולמדי גם אחרים לעשות זאת."

הוא נעלם, ונשארתי לבדי באפילה. חיבקתי את גופי מפני הצינה הפתאומית, הכנתי את עצמי להיכנע, לוותר לחושך ולדיכאון ולתת להם לעטוף אותי כפי שעשיתי תמיד. צבעי הנוף נמהלו זה בזה, השמיים התקדרו כמו בהילוך מהיר ולא נותר בהם אפילו לא שביב אור קטן. עלי העצים נשרו לחלוטין והענפים התפתלו כזרועות ציד של מפלצת, נשלחו לעברי על מנת לחנוק אותי.

ופתאום… הרגשתי שמשהו בתוכי מתנגד. נקודת אור קטנה בסמוך ללבי, שהופיעה לראשונה לאחר מות גבריאל אשר מוטט אותי לקרשים. הנקודה אליה התנקזו כל המילים שאמר כרגע. הנקודה בה שמורים בקפידה כל הזיכרונות הטובים ממנו ומהחיים שלפני המחלה. הנקודה בה נמצאים כל הדברים הטובים בחיי.

אחרת לא היית מוסיף לחייך אליי, ביום ובלילה.

האור התמידי שלו עבר אל נקודת האור בתוכי ופשט בכל גופי. פשט והאיר הכל, דחק את החשיכה עד שנעלמה כליל, גירש את ענני הסערה. וחשבתי מה אלישבע ששייכת לעבר, אלישבע השלמה, הייתה אומרת לי לעשות; להשתקם. להקדיש את זכר אחי. להאמין בקב"ה, ולזכור שהכל תמיד לטובה. להעריך את מה שיש לי, כפי שאמר אחי לפני שעזב לנצח, וללמד גם אחרים להעריך הכל, מהזזת אצבע, פקיחת עיניים בבוקר, ועד לכוחות העצומים שהקב"ה נתן לנו, עד למשפחה שהיא כל כך, אבל כל כך, לא מובנת מאליה.

ומאז שקמתי מהחלום הזה, אני מגשימה את שליחותי. למדתי להעריך את חיי, לראות את הקב"ה בכל מקום, להשיב לעצמי את שמחת החיים, ומהסבל נותר רק קמצוץ זעיר שטאטאתי אל מתחת לשטיח המחשבות החיוביות שלי. ואינני עוד נעצבת או מפחדת, כי אני יודעת שתמיד, בכל רגע חולף, הקב"ה ואחי הגדול נמצאים אתי. כל הזמן.

בס"ד

  • כל הנכתב בכתב נטוי לקוח משירו של ישי ריבו, 'כל הזמן'.
עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן