ביום שבו טומי נעלם
קוראים לי דני. אני ילד בן 13. שיער בלונדיני, עיניים כחולות. בקיצו:ר מהמם.  ואני רוצה לספר לכם סיפור מעברי הרחוק. ש..בעצם אפשר להגיד שהוא לא ממש רחוק, הרי זה קרה לפני שנתיים.
טוב.  הכל התחיל כך: קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים והתארגנתי לבית הספר שדרך אגב מאוד רחוק מכאן. כשטומי התעורר, הייתי כולי מוכן. טומי הוא חברי הדמיוני הכי טוב. הוא דוב צעצוע. עם חליפה ירוקה, אף אדום ועיניים גדולות ורחבות.   אנחנו עושים הכל ביחד: משחקים, מרכלים, כל מה שילדים עושים בדרך כלל. הלכנו לבית הספר. אמרתי שלום לחברי: רון, תומס ויעקב. הם גם החברים הכי טובים שיכולתי לבקש. "גלינג גלינג גלינג" צלצל הפעמון של האבדון !
הגיע הזמן ללכת לכיתה. למורה שלנו קוראים צילה. מורה נחמדה בסך הכול, שלא לדבר על כל הממתקים שהיא נותנת לנו . כן, רופא השיניים די עצבני עליי, אבל זה בסדר . אחרי שיעור פיזיקה דיברתי עם טומי על איך שהמורה אלונה מלמדת ואנחנו לא מבינים בכלל:  מה זה אטום ? מזל שיש את אמא בבית, אחרת הייתי גמור. "איזה מורה מעצבנת" אמרתי ,וטומי השיב: "נכון. מזל שאני יכול להבריז והיא לא תשים לב" "כיף לך" אמרתי לטומי, "אני לא יכול אפילו לדמיין איזה כיף זה להיות חבר דמיוני. אפשר לעשות הכול!", טומי ניסה להגיד לי משהו, אבל לא יכולתי להקשיב. הייתי עסוק בלהסתכל מי ינצח במשחק הכדורגל. "גלינג גלינג גלינג" צלצל הפעמון הגואל ! איזה כיף! עכשיו הכול חופשי. "טוב, לא הכול" אמר טומי "יש לנו לעשות את שיעורי הבית במתמטיקה" "למה ביאסת?!"   אמרתי. בסוף היום אמרתי לטומי שהוא יכול לישון לידי, הרי אין לו איפה לישון. טומי אמר שהוא יישן לידי רק ללילה הזה. "לילה טוב" אמרתי , ושנינו הלכנו לישון.
"בוקר טוב טומי" אמרתי ,רק רגע איפה טומי? בטח הלך למטבח לראות מה אוכלים לארוחת בוקר. הלכתי למטבח, אבל לא ראיתי אף אחד. "טומי!" צעקתי, אף אחד לא ענה. הייתי מופתע, אבל אמרתי לעצמי שהוא בטח יחזור. למרות שבליבי הרגשתי, שיש משהו מוזר הבוקר, משהו שאינו רגיל. החלטתי ללכת לבית הספר בלעדיו. ככל שהזמן עבר, כך דאגתי גדלה. ככל שההפסקות עברו, כך פעימותיי גדלו.  אחרי בית הספר כבר התחלתי לפחד. זה לא רגיל לי, זה קצת כבד. "אני לא יכול בלעדיך" צרחתי לשמיים, בתקווה שישמע אותי ויענה לי. "זהו, אני לא יכול יותר" קפצתי למיטה והתחלתי לבכות. ואימא דאגה לי, לא פחות מאשר אני לטומי.
לא הצלחתי להרדם. לא הצלחתי לעצור את עיני מ לבכות . "דני" מישהו צעק , "כן" אמרתי "זה אתה?" שאלתי "כן" הוא אמר "רק תפסיק לבכות בכי כה קר.  אתה גיבור, אז למה אתה בוכה?" " אתה זה שעזר גם לי במצב הכי קשה" לא הצלחתי לסגור את הפה. "איפה היית?" שאלתי הוא שתק לרגע ואמר: "אני אמרתי לך ".  "אני לא שמעתי דבר, על מה אתה מדבר?" "אני אמרתי לך שאצטרך לעזוב ושלא אוכל לשוב, כי אתה מתבגר. וזה מאוד חשוב שתהליך כזה תעבור לבד. כי אם תעבור אותו איתי, אולי לא תעבור בכלל! אני יודע, זה קשה. אבל ככה זה עובד. אחרי זמן מסויים- אני עוזב. אבל אני לא אמות, ולא איעלם לגמרי. הגיע תורו של מישהו אחר, לחוות איתי את אותם חוויות שאתה עברת. שגם לו יהיה חבר לכל החיים. חבר שאיתו חולקים דברים נסתרים, דברים אישיים. טוב?! כלום לא נגמר, אני תמיד אהיה אתך בלב. בזכרונות. בכל דקה. אני אוהב אותך, אני חייב ללכת."  נשארתי פעור פה. לא מאמין לדבר הנורא. "אני אוהב אותך דובון. ביי, היה שלום"
"טוב מה עושים?" שאלתי את עצמי "כנראה ממשיכים" ,שמעתי משפט חכם: "אני יכול להסתכל אחורה, אני לא יכול לחזור אחורה. אני יכול ללכת רק קדימה. רק קדימה: האפשרות היחידה. אבל בדרך תמיד יש עצירה"   אז כן, זה הסיפור שלי. ואם אתם סקרנים, אז כן! עברתי את השלב, מתוך הרבה שלבים ועכשיו אני יכול להגיד שאותי הזיכרונות ממנו תמיד מרגשים. אז אני רוצה להגיד לך תודה. על כל שנייה ושנייה, כל משחק וכל שיר, כל דבר שבי אתה משאיר. אני רוצה להגיד לך תודה על הכל.  אתה בשבילי אח, אתה בשבילי חבר ואתה גם ילדותי. תודה לך טומי דובון שלי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן