הרגשתי לא נוח, זזתי לצד שמאל ואז לימין, ועדיין לא היה נוח. אז החלטתי לבדוק מה הבעיה. פקחתי עיניים אבל לא ראיתי שום דבר, סגרתי ופקחתי אותן שוב אך התוצאה לא הייתה שונה מקודמתה. הבנתי שאני שוכב אז החלטתי לקום, כל גופי כאב אבל לאט לאט הכאב נרגע, סוף סוף הצלחתי לעמוד זקוף. המקום בו הייתי היה חשוך, מפחיד, אפל, לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי למה לצפות. פתאום ראיתי מזווית עיניי הבזק אור מעומעם, קפצתי לצד שמאל וללא התראה מוקדמת נשמע קול חרישי כאילו ילדה בוכה אבל לא רוצה שאף אחד אחר יגלה, החלטתי להתקדם לעבר הקול, "אולי אוכל לצאת מפה" חשבתי, כל צעד שלי מלווה בעמעום כפות רגליי היחפות וחוזק הקול שלעברו הלכתי, צעד אחר צעד ושוב עוד צעד, אני כבר לא זוכר כמה צעדים הלכתי והקול נשמע רחוק ועוד רחוק יותר מאי פעם. הרגשתי שאני מתחיל להישבר, גם אם לא רציתי בזה, הרגליים כאבו, הבטן קירקרה מרעב, פעימות ליבי התחילו להדהד בראשי, היה לי קשה לנשום, עצרתי רק לרגע לנשימה, אך רגליי, לא יכלו עוד לשאת אותי, ובבת אחת קרסתי למשהו שחור כמו אבקה שמכסה אדמה שחורה. הקול היה כבר ברור יותר, זה לא היה בכי כפי שחשבתי, זה לא היה שירה, זה לא היה זמזום, זה היה צחוק, צחוק ילדותי, של ילדה  בת 11, הצחוק התנשא אל האוויר כאילו הוא אומר לי שאין דרך יצאה, שאפילו אין למה לחשוב על יציאה מהמקום הזר שבו הייתי, שלא אוכל לצאת מהמקום המפחיד הזה גם אם אנסה בכל כוחי, בכל כולי, אני לא אצליח, התחלתי לפקפק בעצמי, אם לא היה בראשי את קול פעימות ליבי הייתי יכול להישבע שזה בדיוק מה שהצחוק רוצה שאעשה. שכבתי על גבי מתנשם ומתנשף עוד לא נרגעתי מההתרסקות, התחלתי לחשוב על איך לשרוד במקום האפל הזה, בין רגע עברו במוחי כמה שאלות חשובות: "איפה אפשר למצוא פה מים?", איפה אפשר למצוא פה אוכל?", "במה אצטרך להשתמש כדי לבנות לי מחסה שבו אוכל להרגיש בטוח?" והשאלה הכי חשובה בעניי: "איך הגעתי לפה?".

זה היה אמצע יום חורפי ומאוד משמעותי בחיי, היום אני אהיה בן 14, כל המשפחה שלי כבר מתרגשת מעל הראש, אני אהיה הנכד הראשון שחוגג 14 במשפחתי, כל המשפחה התכוונה לחגוג לי בטיול ביער נחמד ואז ללכת למסעדה כדי לסיים בכיף את יום ההולדת שכל כך ציפו לו בני המשפחה. יצאנו מוקדם יחסית כדי לא לאחר, למרות שאין עומס בכבישים פחדנו שיקרה משהו שייקח המון זמן, הגענו לנקודת ההתחלה של הטיול וחיפשנו חניה. תוך שלוש דקות ריקי אחותי הקטנה בת ה-6 מצאה חניה הצביעה עליה ואמרה שצריך למהר שאף אחד אחר לא יתפוס אותה. חייכתי והחמאתי לה על כך, ידעתי שהיא מתרגשת לזה יותר ממני כי זה אומר שהיא תוכל לומר לכולם שאחיה הגדול כבר בן 14. חנינו בחניה שריקי מצאה יצאנו מהרכב והתקדמנו לעבר תחילת המסלול, לא היינו צריכים לחכות יותר מידי כי כל המשפחה הקדימה. התחלנו את המסלול, הוא היה נהדר כולם נהנו ממנו כולל בני הדודה שלי שלא הכי אוהבים הליכות, התחלתי להרגיש כאב בראשי אך לא אמרתי דבר. עלינו לרכבים והתחלנו לנסוע למסעדה שהוריי קבעו בה מקומות יומיים לפני, צחקנו ונהנינו במסעדה. אני אכלתי דמבוי: ירקות מוקפצים עם אורז וקוביות סלומון מטוגן, היה טעים, בזמן האכילה הכאב התחזק, כנראה עיוותי את פני כי אבי שאל אם אני בסדר. חזרנו הביתה אמא שאלה אותי איך היה אני הייתי כבר מטושטש ומותש מהעמדת הפנים שהכל בסדר, אמרתי לה שהיה כייף חייכתי לה חיוך גדול והרגשתי שאני נופל וראייתי מתטשטשת, אני שומע את אמא צורחת בבהלה ואת ריקי הקטנה שואלת אם אני אהיה בסדר… ואני? אני כבר עצמתי עניים ושקעתי לתוך משהוא לא ברור. הפעימות נרגעו אבל החלטתי להמשיך לשכב עוד כמה דקות כדי למצוא דרך יצאה מפה כי האמנתי שאיך שהוא, לא יודע איך, אצליח לצאת מהמקום הזה. לפתע ראיתי נקודת אור לא ברורה והאמונה שאצליח לצאת רק גברה אצלי וככל שהאמונה גברה כך גם נקודת האור גדלה והתפשטה ברחבי החלל השחור משחור. עכשיו אני במקום שכולו לבן חשבתי שניצלתי אבל אז ראיתי שעולה מהאדמה גוש שחור שהתגבש לחית מפלצת שחורה, חומה, אדומה וירוקה הפחד גבר עלי ונהיו לי רגליים קרות. לא הצלחתי לזוז ולו  מילמטר קטן אחד, חיפשתי בעיני משהו שבו אוכל להילחם נגד חית המפלצת. לידי היה מונח מקל, הרמתי את המקל וחשבתי: "הלוואי שהמקל הזה היה חרב, לא עברה שניה והמקל זהר ונהיה לחרב, למראה החרב המפלצת כעסה ורצה לכיווני אני כיוונתי את החרב אליה אבל לא הצלחתי לפגוע בה. היא לעומת זאת הצליחה לשים ידיים על גרוני והחלה לחנוק אותי. אט אט המפלצת נהייתה מטושטשת ואני לא רציתי למות עבר לי בראש: "מה היה עם אמא?", "ואבא?", "וריקי?", "מי יצחיק את ברקי שהוא עצוב?", "מי ישמור על שירוש אם אמות?", "לא!" החלטתי בראשי "אני לא הולך למות", החזקתי בידי את החרב וכיוונתי אותה למותן של חית המפלצת, היא צרחה ועזבה אותי ומתה בשלולית של דם. התעלפתי. שמעתי צפצופים הם הפריעו לי פקחתי עין ניסיתי להזיז את היד אבל הכאב והמאמץ הכרוך בדבר הקשה עליי, חיפשתי בעניי אחר מקור הרעש ורציתי להבין מה קורה פה. ראיתי את אמא, קראתי לה היא נראתה לי עייפה או מותשת אך ברגע שראתה אותי חייכה, "אתה ער! אתה חי!" אמרה אמא, "חשבנו שאתה הולך למות" אמרה ובקצוות ענייה התחילו לעלות כמה דמעות " אל תלך לנו לאף…." כאן היא כבר לא יכלה להחזיק את עצמה והחלה לבכות, לאחר שנרגעה התקשרה לאבא ואמרה לו שאני ער, שמעתי שהוא וריקי החלו גם הם לבכות. שאלתי מה התאריך אמא סיפרה לי שעבר חודש מאז יום ההולדת. הבנתי שחודש שלם אני בבית החולים. אמא סיפרה לי שלאחר הנפילה היא התקשרה לאמבולנס שיבוא לקחת אותי וסיפרה זאת לכל בני המשפחה, היא גם סיפרה לי שכל יום מישהו אחר מהמשפחה בא לבקר אותי, אני התרגשתי מאוד, היא סיפרה שהרופאים כמעט איבדו את האמון שתצליח לחזור לפקוח עניים. אני עוד בבית החולים, מחלים, מתאושש, מבין. אני עומד לעזוב את בית החולים מחר.

סוף

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן