אולי אתם לא יודעים איך קוראים לי, או בת כמה אני, אבל הדבר היחידי הכרחי שתדעו עליי, הוא שהסיפור שלי הוא אחד מתוך מיליון וחציילדים שסיפורם דומה ושונה כאחד.

התעוררנו בבוקר, צפופים אחד בשני, לגור שלוש משפחות יחדיו זה כמעט בלתי ניתן לקיום. אתמול, יום רביעי, אחי דן, התאומים פרנק ואני סימנו על הקיר חדרינו את פס עשרים ותשע. מאז שהנאצים וגזרותיהם הגיעו גם לחלק שבו אנו גרים בפולין, אנו מסמנים על הקיר פסים, כל פס מסמן שעוד יום עבר ועוד לא השתחררנו מעבדותינו הנכפת עלינו בכפייה, מסמן שעוד יום עבר וכניעתנו שבאה בלית ברירה, נשארה שוב ללא אישורינו. דפיקות בדלת, האנשים במדים לוקחים את אבא, מר פרנק, ודוד שמעון, אחיה של אימא, משאירים אותנו לבכות על פירוק משפחתנו. מה טעמם של אנשים אלו? מה טעמם להרוס משפחות? מה טעמם להרוג ולהשמיד עם שלם? ילדים, מבוגרים, זקנים, כולם, כאילו חיי אדם אינם שווים יותר מקליפת השום. שאלתי את דודה אסתר, אשתו של דוד שמעון, למה ככה הם מתנהגים, האם עשינו להם משהו? היא ענתה שהם חיות אדם. שאין רגשות או לב, שגיהינום הוא מקומם, מה זה אומר בכלל? מדוע היא לא ענתה על השאלה השנייה?. פס שלושים התנוסס על הקיר, אני נשענת לאחור ומניחה את ראשי על ידי, מחשבות וחששות מתחילות להעלות לראשי, 'מה אם עוד מאות פסים ימשיכו להעלות ולהתנוסס על הקיר?, מה אם אנשים אחרים יסמנו פסים במקומנו?, מה אם עוד אנשים יצטרכו לעשות זאת בנוסף אלינו?, זה לא מגיע לאף אחד, כמו שלא מגיע לאף אחד לפחד כמו שאנחנו מפחדים. לי נמאס, נמאס לי לפחד, נמאס לי להשפיל את ראשי לאנשים במדים, אני רוצה לצעוק על האיש עם השפם הנוראי שיפסיק, שיעצור את הזוועה שיצר, שיבין שאנשים כמוהו הופכים את עולמינו למכוער, אנשים כמוהו גורמים לאדם לפחד מחברו. היום, אחרי שאבא הלך, שמעתי את שרה, אשתו של מר פרנק אומרת שנמאס לה להאמין שיהיה טוב, איך היא יכולה לא להאמין? איך היא לא רואה שבכל אדם יש טוב, גם שברע מכולם, איך היא לא רואה שכולם יכולים לחזור בתשובה, לתקן? אני מאמינה שיהיה טוב, אנחנו נעבור את זה, כולנו. שהתאומים פרנק יהיו רופאים בכירים בדיוק כמו שרצו, שאחי דן ישוב אל התיכון, והוא יסיים אותו בהצטיינות, ואז הוא יינשא עם נערה שליבו יבחר, ואני אהיה השושבינה, אני מאמינה שאני, אני עוד אשחק עם אחי על הגבהות שהיו ליד ביתנו הישן, ואני אעשה כל מה שחלמתי עליו, אני מאמינה שזה לא הסוף, כי אם לא, אני אתן לנאצים לנצח, כי מעבר לזה שהם רוצים לשבור אותנו פיזית, בכך שהם גוזרים את פאות וזקני הגברים, ובכך שהם גזרו את צמותיי והצמות הארוכות של הבנות האחרות, בכך שהם משפילים, מרביצים, מכניעים, הורגים, הם רוצים גם לשבור אותנו נפשית, בכך שהם גורמים לנו לאבד תקווה, לאבד את טעם החיים, ואני, אני לא אתן להם, המלחמה היחידה שבה אני יכולה לגבור עליהם. אני לא אפסיד, לא כל עוד נפשי בי, ואם הבטחות אלו לעצמי, נפלתי לשינה נטולת חלומות. בוקר, שוב החיילים במדים עומדים בפתח הדלת בפנים זועפות, הפעם הם לוקחים אותנו, הם מכניסים אותנו אל קרון קטן, חשוך וצפוף, עם אנשים שאיני מכירה אך לפי המבט המעורר רחמים הלבוש על פניהם, וחוסר החיות בעיניהם, הם אבדו כל תקווה, הם גם לא מאמינים שהכל יהיה טוב?. אחרי נסיעה לא קצרה, הגענו אל מקום מכוער ואפל, אנחנו יורדים מהקרון, מפרידים אותנו לטורים, אני הולכת צמוד לאימא, דודה אסתר וגברת פרנק אבדו מעניינו, אני נפרדת מאחי ומהתאומים בניפוף יד לשלום והפרחת נשיקה לאוויר, פרצופם נמלא בעצב, אחד מהתאומים משפיל את ראשו ארצה, אחי "תפס" את הנשיקה והכניסה לכיסו, מדוע נשיקה זו שונה מין האחרות?. אני מחזיקה לאימא את היד ואנחנו מתקדמות יחד עם המון הנשים והילדים אל תוך הביניין האפור שמארובותיו יצא עשן שחור. אנחנו נכנסנו לבפנים, ומצד אחד ערמת נעליים ומהצד השני ערמת בגדים משומשים, לאן הבעלים שלהם נעלמו?, יש פה בגדים בשביל גטו שלם. אימא אמרה לי לפשוט את בגדיי ולחלוץ את נעליי, הנחנו כל דבר בערמה שלו, אימא החזיקה בידי שוב, מזילה כמה דמעות כאב, אני מחזקת את אחיזתי בה אני מעלה חיוך על פניי וממשיכה איתה לכיוון חדרון קטן שהיה בהמשך המסדרון, "למה את מחייכת?" שאלה אותי אימא כשנכנסנו אל החדרון, כאב חד הורגש בגופי "בגלל שאני מאמינה"

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן