הוא היה זקן, אבל לא יותר מדיי. בן כמה, 3000? העולם זקן ממנו פי שתיים! אבל כבר אלפיים שנה, מאז שהגיע לבגרות, הוא שוליה של העולם.

העולם הוא מורה נהדר, כי תמיד יש לו דברים חדשים ללמד, והוא זקן מאוד אבל לעולם לא מזדקן. קצת מוזר, אולי.

בכל אופן, יש גם דברים קצת מציקים בעובדה שאתה שוליה של העולם. למשל, הוא תמיד יהיה יותר טוב ממך, או, לחילופין, לעולם לא תחליף אותו. לא באמת תממש את מה שלמדת בתור שוליה.

אבל לארי זה לא אכפת. כי ארי הוא זקן צעיר ברוחו, ולא אכפת לו מכל מה שלא קשור לממש עכשיו. הוא לא מצטיין במיוחד בחשיבה לטווח ארוך.

וזה בסדר, כי כשאתה בן אלמוות, למי אכפת מה מזמן המחר?

אבל לפעמים זה גם לא בסדר.

תקופה שלימה תעיד על כך.

ארי היה במעבדתו, זמזם לו שיר דבורים חדש שלמד וניסה לרקוח שיקוי במתנה לבני המין האנושי, לכבוד יום הולדתם ה- 6000.

הוא היה קצת בלחץ של זמן, אבל היי, תכנון זמן קשור בחשיבה לטווח ארוך. ארי לא מצטיין בזה.

אז היו רגעים שהוא עבד במרץ על אנושי, ורגעים שעבד בכזו איטיות שכמה חוות נמלים כבר הספיקו להתמוטט ולקום מחדש.

אבל הוא הצליח.

הוא שם לב שלבני אדם יש משאלה מאוד מרכזית- שיקרה מה שהם רוצים.

אז הוא החליט לרקוח שיקוי כזה, שייתן למילותיהם את הכח לשנות את המציאות, לכופף אותה, ובגדול- שלמילותיהם תהיה כזו השפעה, שמה שהם יאמרו יקרה. זה הרי מה שבני האדם רוצים, לא?

העולם בטח לא היה מרוצה מהשיקוי הזה, לו ידע עליו. כלומר, לבני אדם יש כח עצום. לעיתים הם משתמשים בו לטובה, אך לעיתים גם לרעה. עברו אך לא מעט שנים מאז מלחמת העולם השלישית, שהיא תזכורת כואבת למה שבני האדם מסוגלים לעולל.

אז לתת להם עוד כח?!

אבל ארי היה מיוחד. לא באמת היה אכפת לו מההשלכות. הוא רק רצה לשמח אותם לכבוד יום הולדתם!

וביום המיוחל, הוא זיקק את כל השיקוי ואידה אותו.

הגז הקסום התפשט והתערבב עם האוויר בכל העולם, התערבל בנשימתם ונשאף לתוך ראותיהם של אלו שיכלו לדבר.

ארי היה מאושר! סוף סוף הוא הצליח במשהו!

והעולם? העולם הרגיש בשינוי שחל באופן מיידי.

ובני האדם? בני האדם לא הבינו מה קורה, ועד שהם התרגלו לעובדה שלמילים שלהם יש כח, בניינים הספיקו ליפול, חייזרים הספיקו להשתלט על העולם, שחקנים הוליוודיים מצאו את עצמם באלפי מערכות יחסים בו זמנית, ומגדל אייפל הפך למתנת יום ההולדת של ילדה קטנה. היא לבשה את המתנה הזאת כשמלה.

אבל אז בני האדם התחילו להבין מה יש להם בידיים. כלומר, בפה.

בפיותיהם של אנשים טובים המילים מצאו את כוחן בהעלמת העוני בעולם,

במיגור המחלות,

בהבאת הקידמה גם לאפריקה הנידחת,

בהפחתה ניכרת של זיהום הסביבה,

בעשיית שלום כלל עולמי.

במשך אלפי שנים, הדברים האלה היו בגדר חלום.

אנשים גם מילאו שאיפות אישיות-

הם הפכו לעשירים כקורח,

יקיריהם חזרו לחיים,

נשים וגברים היו שווים עד כדי כך שההבדלים היו סודות,

לא היו יותר בעיות התעללות ובריונות.

אבל היו נקמות.

נקמות רבות ומחרידות.

היו ניצחונות שהגיעו ברמאות,

היו שליטים עריצים שפשוט ידעו להשתמש טוב במילים,

היה ניצול אנשים לכח אישי.

בני האדם שוב הפרו את האיזון.

כי כל כח יכול להשפיע לטובה או לרעה, וכמו שקורה עם כל כח שקיים, הוא מנוצל לשני הדברים.

העולם רעד.

ארי הבין את טעותו, ורגשות האשם שלו היו כבדים יותר ממסת השמש.

בני האדם היו חזקים כל כך, ופתאום, כשכל רצונותיהם התממשו בכמה מילים פשוטות, הם הפכו למפלצות חסרות מטרה.

לא היו יותר שאיפות ואתגרים, וכישלון פשוט לא נכנס ללקסיקון שלהם.

וכמו שחכמים רבים אומרים, הבטלנות היא זו שמובילה למעשי שטות.

העולם נכנס לתוך עידן של אפילה.

אבל לארי היו גם תכונות טובות, ויחד עם הכוונות הטובות שלו והשאיפה הנואשת לתקן, הוא החל לעבוד במרץ נואש למציאת פיתרון.

וכמובן, הוא הצליח. הוא הרי למד במשך אלפיים שנה, מהמורה הטוב ביותר, כיצד להצליח.

ולאט לאט הגז הקסום פחת במידה ניכרת. המילים איבדו מכוחן, ובני האדם הפסיקו להתהולל ולהשתטות.

אך גם העוני חזר,

המחלות,

הזיהום,

האלימות,

כל כך הרבה דברים.

אבל גם צמיחה ולמידה חזרו סוף סוף לתמונה.

הכישלון כבר לא נותר יתום, ובני האדם חזרו להשתפר בזכותו.

בני האדם נזכרו פתאום מה זה לחלום, לעבוד, להשקיע. הם טעמו שוב את טעמה המשכר של הצלחה שנקנתה בעמל, ודמעותיהם על דברים שלא יתוקנו ניקו את נפשם.

אך הכח עודנו נשאר באוויר.

כן, המילים איבדו חלק ניכר מכוחן.

אך את מה שנעשה אין להשיב, וארי לעולם לא הצליח להשמיד לגמרי את עקבותיו של השיקוי.

למילים שלנו יש כח.

הדיבור שלנו הוא נשק רב עוצמה.

וכמו כל כח, ניתן להשתמש בו לטובה, וניתן להשתמש בו לרעה.

העולם חייך בנחת.

"ארי…" ישותו פנתה אליו בחמימות "עברו אלפיים שנים של התמדה. עם עליות ומורדות, כשלונות והצלחות. ועכשיו שנינו יודעים עד כמה גדולה ההשפעה של מעשינו, ואף יותר מזה של מילותינו. אני חושב שאתה מוכן"

ארי חייך חיוך שליו. הוא הרגיש בוגר וחכם יותר.

ארי הפך למורה. ואולי אתם מכירים אותו.

הוא הזקנה שמחייכת אליכם כל פעם,

הוא השמש שמבטיחה לזרוח שוב כל בוקר,

הוא אולי אבא שלכם שנותן לכם נשיקת לילה טוב,

בן זוגכם שתמיד שם בשבילכם,

הבת שלכם שהחיבוק שלה כל כך מחמם,

המורה שמלמד אתכם כיצד לגדול,

החבר הטוב הזה שנהדר לצחוק איתו,

הבית המוכר ברחוב הישן,

הפרח הקטן שנובל ושאחר יצמח במקומו.

ארי הוא כל כך הרבה דברים.

ארי הוא תזכורת קטנה לכמה שדברים קטנים יכולים להשפיע.

וארי סוגר עכשיו את הסיפור הזה, שאולי קרה בעתיד ואולי בעבר ואולי בעצם כל יום, ומחכה בקוצר רוח להיות הנס הקטן והפשוט שלכם מחר בבוקר.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן