בעקבות אל תיגע בזמיר/ יונתן בוכניק

אני רץ, אני רץ אל המקום היחידי שראיתי בו מפלט, אני רץ אל המקום היחידי שראיתי בו אח.

כל לילה הייתי כלוא בביתי, יותר נכון בחדרי שהייתי נעול בו כל הזמן, עד שיום אחד אחר הצהרים שמעתי דפיקה מהחלון.

זו הייתה אבן אשר שברה אותו במעט, כשהצצתי לראות מהיכן הגיעה, ראיתי ילד בערך בגילי מנופף לי לשלום.

סגרתי מהר את החלון כמו שהורה לי אבי.

כעבור חמש דקות שמעתי עוד דפיקה, כבר לא יכולתי להתעלם ושאלתי אותו מה הוא רוצה.

הוא שאל אם אני רוצה לשחק אתו. זו הפעם הראשונה אשר מישהו הציע לי משהו כזה, לא ידעתי איך להגיב.

ואז נזכרתי שאבא יצא קודם מהבית לכמה דקות, אז לקחתי את הסיכון ופתחתי את החלון דרך השבר ויצאתי החוצה, לחופשי.

זה היה היום המאושר בחיי.

ומאז בכל יום, באותה שעה, אחרי שאבי היה סוגר את הדלת ללילה (לא) טוב הייתי יוצא ומשחק עם הילד. שמו היה אטיקוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן