פרק 1 – הכנופיה של מייקום זה היה יום שישי אחר הצהריים, העשרים ושמונה במאי, היום האהוב עלי מכל יום אחר שבשנה, היום האחרון של הלימודים בו יוצאים לחופש, ברור. משהגעתי ב 10 לבית הספר כיוון שיום חמישי בלילה הייתי בחוץ עד מאוחר, עם החברים הכי טובים שלי סטפן – ילד מצחיק עם חיוך שובר לבבות, ואליינה נערה פריקית עם פס ורוד בשיער השחור חזק שלה. אבא שלי – אדם גבוה שלא מראה כלפי כל כך רגש, לא אהב את החברות שלי עם בני קינגהם מאולד סארום. אבל מה לעשות שאלה האנשים שאני הכי התחברתי אליהם. לא יודע למה תמיד אהבתי להתחבר לילדים הפריקים המעשנים שנשרו מהלימודים. החלום הכי גדול של אבא שלי היה שאהיה חבר של הילדים של מיס מודי, השכנה המעצבנת ממול, היו לה ילדים טובים ושקטים סך הכל, אבל לא חיבבתי את נוכחותם בימי שבת בלילה אצלי בחדר אז פשוט הייתי מספר להם סיפור ומרדים אותם, ובורח לסטפן לעשן איתו סיגריות ולשחק קלפים. לאחר שקיבלנו את התעודות, ישר רצתי הביתה להחליף בגדים. אפילו לא הספקתי לשתות מיץ תפוזים של מיס מודי, רצתי לזולה ושם פגשתי את סטפן , שהיה אמור להיות שם לבד! "היי מה קורה ארתור תכיר זה דיימון וקלאוס" הילדים שהרסו לי את החופש על היום הראשון שלו ואולי אפילו את החיים. "היי ארתור" בקושי עניתי להם הם היו שיכורים באמצע היום, פשוט מוזרים. וככה עברו לנו 8 שעות של משחקי קופסא וקלפים. עד שדיימון ה"גאון" החליט שבא לו לעשות דבר לא חוקי. בהתחלה זה נשמע לי מטורף אבל אחרי 8 שעות של שעמום, הייתי מוכן לקפוץ אחריהם מהגג בשביל למצוא משהו כיף לעשות. "מי זורם לגנוב את האוטו של ראש העיירה" אמרה אליינה. כולם הצביעו, אז ברור שעמדתי על שלי ו… נכנעתי ! אוף טוב נו גם אני הצבעתי. נכנסנו לחנייה של ראש העיר פתחנו את הדלת בכח, פרצנו לבית שלו בלי שום רעש, היה נדמה כאילו הם היו מומחים לעשות זאת, "החברים של סטפן", שתינו קצת מהסקוטש שלו וברחנו משם ישר למרכז העיר. התחלנו לשים מוזיקה פול ווליום, לא עצרנו בבמפרים ונסענו על 90 קמ"ש בכביש העיירה. "סטפן תאט קצת נדמה לי שיש מכונית שם בהמשך " … "תעצור!?" בוםםם משם אני לא זוכר כלום חוץ מהאזעקות של האמבולנס. קמתי בבית החולים עם צלע שבורה ולידי אבא שלי מדבר עם השריף. "אני ידעתי שהוא עבריין .. אבל לא עד כדי כך" "אני חושב שאתה תצטרך לשלוח אותו לבית ספר צבאי לעבריינים" "אני יטפל בו בעצמי אל תדאג" בום נרדמתי. "אבא?" "כן ארתור עברת תאונה קשה, אני מאוד עצבני עלייך חכה שנחזור הביתה אני יראה לך מה זה! " אבל.. סליחה" " אין אבל סליחה דיברתי עם המנהלת , והשריף אתה יוצא ללמוד בבית במקום לעבור לבית ספר צבאי. "אבא אני מצטער."

פרק 2- השעמום הקודר השנתיים לאחר המקרה היו שנים קשות ביותר בשבילי, לא יצאתי מהבית היה לי עונש, נאסר עלי לאכול ממתקים, אפילו את הילדים של מיס מודי לא יכולתי לפגוש יותר שמעתי אותה מדברת עם אבא שלי והוא אמר לה "אני מעדיף שהוא לא ידרדר את הילדים הטובים שלך" מאז אני שונא אותו שנאה פנימית וכואבת שמשתלבת עם פחד. אני בקושי מתקלח שכחתי לקרוא מרוב שאני לא הייתי בלימודים, הדבר היחיד שאני עושה זה גוזר מהעיתונים של אבא , ועושה אלבום תמונות. 6 שנים לאחר מכן אני בקושי אוכל, עד עכשיו לא נשמתי אוויר צח מחוץ לבית , אם אבא שלי שומע שאני רק פותח את החלון הוא סוטר לי ומרתק אותי למרתף . יום אחד מיס מודי באה אלינו הביתה לקחת ביצים כי העובדת השחורה של המשפחה של אטיקוס נראלי, לא נמצאת בימי ראשון היא בכנסיה. הייתי בסלון וגזרתי מהעיתון של שבת . אבא שלי עבר לסגור את הדלת ובטעות דרך לי על המספרים , מיס מודי שמעה צעקה וחשבה אולי שנעצתי בו את המספרים וברחה , אני בחיים לא חיבבתי אותה היא הייתה רכלנית ממציאת שקרים. כחמישה חודשים לאחר המקרה אבא שלי לא הרגיש טוב כבר תקופה, ונפטר. הרגשתי סוג של אבן כבדה בלב שהשתחררה ממני. הוא אמר לי שגם להלוויה הוא לא ירשה לי לצאת. אני זוכר שכאשר הוא עבר ליד השכנים אני הסתכלתי מחלון החדר שיכולתי כבר לפתוח, את העובדת השחורה של השכן "אטיקוס" יורקת לעבר גופתו " לא כל כך הזיז לי, ת'אמת שהייתי אפילו בעדה , אני הכרתי אותו כאדם גזען בעל דעות קדומות שנים רבות לאחר מכן, כשהתחיל כבר לשעמם לי להישאר בחלון כל היום צופה בהצגות של הילדים הקטנים בגינה שליד עם ילד שובב שהגיע רק החופש. הם אפילו התחילו לגעת לי בגדר , או לרוץ לדלת לדפוק ולברוח . אני אפילו חושב שהילדה הקטנה שמה כמעט ראתה אותי בחלון צופה בהם באותו יום. הם פשוט היו רצים כאשר הם היו עוברים ליד הבית שלי כאילו גרה שם מפלצת שתצא ותהרוג אותם. ? תמיד חייתי בשאלה. האם אני המפלצת .

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן