בפעם הראשונה

בפעם הראשונה

זה היה באחד מערבי החורף הקרים של חודש דצמבר. הוא ישב על ספסל העץ ברחוב, שהיה עוד מעט רטוב מן הגשם של אתמול. הוא נשם את האוויר והסתכל על הבית ממול במבט נוּגהּ. לפתע, החל לרדת גשם, וליווה את הלך מחשבתו כמעין פסקול בסרט עגום. הוא רכס את מעילו. הוא לא היה מוכן להכנס, עוד לא. הוא צריך עוד קצת זמן לעצמו.

*****

הוא נתן למחשבותיו לברוח. לדהור במוחו בחוסר היגיון אל מקומות ששנים ניסה להדחיק. הוא חשב על אובדן אחיו, על המחלה הקשה של אביו, והצער של אמו. הוא יכל לשמוע בדמיונו את יללותיה על בנהּ שאבד, ועל אחיו שנאבד. הוא ידע שהיא מרגישה אשמה. היא צריכה להרגיש. הוא חשב על המסכות, על זה שאפילו הקרובים אליו ביותר לא ידעו על אותן רגשות. הם לא ידעו שהוא פוקד את הפסיכולוג פעמיים בשבוע, או שיש תרופות שהוא נוטל קבוע. הוא חשב על חסכי ילדות. גדילה לא הגיונית אל תוך מסך של כאבים. די, הוא צריך כבר להכנס. אבל עוד לא, הוא עוד לא מוכן. רק עוד קצת. הוא חשב על השמיים העצובים, שבוכים את כאבו. ועל האדמה, שסופגת אותו. הוא חשב על חודשי הקיץ הלוהטים, ועל זה שמעולם לא הבין את האבסורד: איך זה שבחוץ חם – אבל קר מבפנים? הוא חשב על העתיד. על מתי שהברק כבר יחזור לעיניו, ועל האחת שאולי עוד תצליח להציל את חייו.  די, כבר מאוחר, הוא צריך להכנס. אבל עוד לא, הוא צריך לשבת עם עצמו עוד כמה רגעים. הוא חשב על המחר של האתמול, ועל כמה שהיום עוד גדול, ועל כך שכל עוד הנר דולק – אפשר לתקן את הכל. הוא חשב על תקוות, על אכזבות, על סיוטים וחלומות. על קץ והתחלה, על מוות ועל לידה. הוא חשב על כך שהוא קיים, ועל למה שבעצם הוא לא נעלם. לפעמים הוא היה רוצה להעלם, אולי להיות הוא – אבל בתור מישהו אחר. אבל האם החיים של אחרים באמת יותר טובים משלו? הוא נזכר בבעל המכולת ברחוב ממול, שכל מרכולתו תהרס במבול. נזכר בבת של הקצב, עבורה זה כבר מאוחר מדי להציל את המצב. הוא נזכר שוב בפנים הדומעות של אמו, והתחיל קצת לבכות בעצמו. הוא בכה על עברו, על הילד הקשה שהיה לאמו, על הכתף שלא נתן לאחיו, והטיפול שלא העניק לאביו. אולי בעצם כל זה קרה באשמתו. אולי הוא בכלל אחראי למצבו. לאט לאט חלחלה אליו ההבנה שהוא לא אחראי רק עצמו. מעשיו משליכים על כל סביבתו. הוא התחיל לעשות לעצמו כאב ראש, כשהחל לחשוב על נזקים שעשה לאחרים, ועל כך שצריך להחזיר להם פיצויים. הוא חשב על עגמת הנפש שנגרמה לו במשך השנים. הוא תמיד השליך הכל על ההורים. אלו הם שלא טיפלו, הם שהיו לא בסדר. אבל מה איתו? הוא היה מושלם? שה תמים? רחוק מכך. אולי ההורים שלו לא היו אפילו מסוגלים להכיל אותו, עם כל הכאב העצום שבא ביחד איתו. המשמעות שהביאה עמהּ לידתו, הייתה קשה מנשוא. אפילו בשבילו. אבל די, די כבר להאשים. אולי צריך להזניח הכל. לשים בצד את כל מה שכבר עבר, ונגמר. להתחיל מחדש, מאפס. להניח להכל. לכל הקשיים, לכל הרגשות, לכל התירוצים, ולכל הקושיות. לקבל את מה שיש לו בידיים, ולא לשחרר. להחזיק, לא לעזוב. אבל הוא עדיין הרגיש שמשהו חסר. הוא לא יכול לבוא ככה אל שער המלך, בבגדים כה צואים. צואים מאשמה, צואים מעלבונות, מעוונות שנצטברו עם השנים. מלוכלכים בחול, בבוץ, ובאבק דרכים. הוא חשב על הבית. הבית הפיזי, עם ארבעה כתלים, וגם על ההוא שנמצא שם בפנים. הוא חשב על זה שכמה אירוני העולם שלו. אף פעם הוא לא תואם את כל מה שסביבו. תמיד היה נטע זר, גם אם נסה להבלע. להטמע בתוך החושך של היקום הנגלה. אולי החיים האלו לא בשבילו. האמת, שקצת נמאס לו מעצמו. נמאס לו מהרגשות, מהרצוא ושוב, ולעזאזל, כמה בנאדם כבר יכול לחשוב?! נמאס לו מהדחקות, נמאס לו משאלות בלי תשובות. נמאס מחברות שקרית, ושמחה הוללית. נמאס ממסכות, מהסתרות, מהסתתרויות. נמאס לו לרדוף אחרי שנים שהולכות ונעלמות. נמאס לו ממטרות, נמאס לו משאיפות. נמאס לו מלרוץ כל היום אחרי רצונות. נמאס לו מרביצה, נמאס לו מעשייה. נמאס לו ממעשה הבריאה. נמאס לו ממחשבה לוגית, נמאס לו ממסקנה רגשית. נמאס לו מחיים שהוגשו בכפית. נמאס לו מהילד שהוא, ומההוא שהיה. נמאס לו מכל מה שקרה. הוא רק רצה שכל זה ייגמר וישכח. שהכל כבר יהיה מאחוריו. אבל עוד לא הזמן. הוא עוד לא מוכן. עוד קצת. קצת ודי. הוא עוד יחזור, הוא הבטיח לעצמו. וזה יקרה היום. היום זה היום. זה הרגע. אבל עוד מעט. עוד כמה רגעים. צריך להאזר בסבלנות כדי להביע את כל מה שבפנים. הגשם ברחוב קצת נרגע, אבל בפנים עדיין התחוללה סערה. הוא חשב על מה תהיה התגובה של אמו כתראה מולה פתאום את ילדהּ. היא תשמח. או שהיא תהיה מאוכזבת. תלוי. לא, היא תשמח. זה בטוח. אבל היא גם תהיה עצובה. היא תמיד עצובה. מאז שהוא מכיר אותה היא עצובה. פעם, כשהיה ילד, היא סיפרה לו למה. זה היה אחרי עוד מעשה שהוא עשה. היא הושיבה אותו על הספה, ובמקום להעניש, היא החליטה לספר. היא סיפרה על ילדותהּ בצל המשטר העויין. על חינוך כושל, ואב שפעם אחר פעם התרשל. היא מלמלה לעצמה, כאילו בשקט, שכמה שהיא קיוותה שלילדיה יהיו חיים אחרים. יותר טובים. היא הסתכלה לו אז בעיניים, ילד בן עשר וטיפה, ואמרה לו שנכשלה. הוא לא ישכח את זה. איך המבט שבעיניה היה כן ואמיתי. איך העצב שבהן הקרין גם קצת לעברו, והוא הבין שזה קצת נגמר גם בשבילו. כי אם אין אף אחד שמוכן להלחם למענו, אז למה שהוא יעשה את זה בעצמו. הוא נאנח. אדי קור עלו מנשימתו. הוא התבונן ברחוב השומם. לא הייתה שם נפש חיה, למעט כלב משוטט. הוא נזכר שקרא פעם בעיתון על ילד שגודל על ידי כלבים. אולי הם היו יותר מוצלחים בתור הורים. אבל די, אין למה להאשים. לכל אחד יש את הבעיות שלו בחיים. לא תמיד צריך לזרוק הכל על אחרים. עוד מעט הזמן להכנס. הוא עצם עיניו רק לעוד רגע אחד, וחשב על השיחה שתהיה להם כשייכנס הביתה. הוא לא צריך אוכל. גם לא מקום ללון. יש לו דירה משל עצמו ואוכל מלא בגיוון. הוא לא צריך אוכל פיזי, אבל הוא צריך מיטה לנפש. מקום להרגע. לסגור מעגל. להשלים פערים. להשלים עם כל מה שהיה ונגמר. להשלים עם העבר שלו, להשלים עם הרגשות, עם ההורים. להשלים עם חיים שלא תמיד היו יפים. להשלים עם רגעים קשים, להשלים עם משברים. לדעת שבסוף – הדברים תמיד מסתדרים. כבר מאוחר, הגיע הזמן להכנס. הגיע הזמן להגיד סליחה, להשלים. להודות שטעיתי, לקבל ניחומים. הגיע הזמן להכנס, להשאיר את הכל בצדדים. את העבר מאחור, את העתיד מלפנים. הגיע הזמן להכנס, לטוות חיים חדשים. הגיע הזמן.

*****

הוא חצה את הרחוב, וירד במדרגות. עבר את שביל הגישה, ונשם נשימה אחרונה. ואז, סוף סוף, אחרי עשרים ומשהו שנה, הוא דפק על הדלת, בפעם הראשונה.

עד כמה אהבת את היצירה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.