בס"ד

 

באותו היום לא יצאתי מהחדר.  פשוט לא הצלחתי להרים את הראש מהכרית, הייתי כל כך עצובה ומודאגת שפשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי . "איך הגענו למצב הזה? למה דווקא אנחנו?"  אלו המשפטים שעברו במוחי בזמן הזה. בכיתי בלי הפסקה ואז נשמעו דפיקות על דלת חדרי.  לא הצלחתי להרים את ראשי מהכרית, לקום מהמיטה ולפתוח את הדלת.

הכל החל לפני כשבועיים. אני ואחי התאום חגי חזרנו מבית הספר. שטפנו ידיים התיישבנו עם אמא ותמר אחותי הקטנטונת בת השלוש לאכול ארוחת צהריים. אמא אמרה לנו שאבא חוזר היום מאוחר ושיש לה משהו חשוב לספר לנו. היא החלה לחלק קוסקוס מקערת החרס הגדולה שהייתה בידה ואמרה לנו שבעוד קצת יותר משבוע אנחנו הולכים לחופשה. חופשה כיפית בצפון עם חברים. חגי ישר שאל איזה חברים? אמא אמרה בחיוך עם משפחת כהן, חגי נראה קצת מבואס . משפחת כהן גרה בשכונה שלנו, שכונה קטנה יפה וחביבה במרכז תל אביב. שיר חברתי הטובה היא  בת למשפחת כהן. אהבנו לעשות המון דברים יחד, אהבתי אותה מאד. היא היתה  חייכנית ויפה מאוד. אהבנו לקבוע לעשות את שיעורי הבית יחדיו וגם סתם כך לכייף ביחד. חגי לא תמיד אהב כששיר הייתה מגיעה אלינו, כי אז ביליתי איתה יותר מאשר איתו, אבל לפעמים גם בילינו  ועושינו שטויות שלושתנו.

"אוף בטח החופשה הזאת תהיה משעממת " חגי אמר. באותו הרגע הוא לא ידע עד כמה החופשה הזאת לא תשעמם כלל.

השעון המעורר שלי צלצל השעה הייתה שמונה וחצי צחצחתי שיניים והלכתי למטבח. אמא בירכה אותי בבוקר טוב ונתנה לי נשיקה על המצח היא ארגנה את האוכל לטיול במטבח ואבא אמר לנו בחיוך "כדאי שנצא לפני עשר אז להתחיל להתארגן בזריזות, סול  חמודה שלי "

אה שכחתי לספר לכם שמי הוא סול, אני בת אחד עשרה וחצי אני לומדת בבית ספר "קשת" ואני אוהבת לרקוד ולצייר. לאמא שלי קוראים אלישבע ולאבא שלי דוד, וזהו סיפור מיוחד שקרה לי שבחיים לא חשבתי שיקרה אבל הוא קרה, אז יאללה חוזרים לסיפור.

אבא הלך להעיר את חגי ולארגן את תמר, אני עזרתי קצת לאמא והלכתי להתארגן.

הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה,  אנחנו שמענו שירים דיברנו, שיחקנו, התקשרנו גם למשפחת כהן לברר איפה הם בפקקים בדרך ובעיקר צחקנו במצב רוח מרומם. תמר, אחותי הקטנה, שבעיקר ישנה, מדי פעם הוצאה קול. אני ממש אוהבת אותה היא האחות האהובה עלי, טוב למען האמת גם האחות היחידה.

בדרך עצרנו, אמא ואבא לקחו לנו את הסלולארים, נפגשנו עם משפחת כהן והתחלנו מסלול בטבע שהיה בדרך לצפון היה כל כך כיף ומצחיק. טעינו במסלול, הלכנו  ואז חזרנו, כן אפילו פגשנו פרה בדרך. הלכנו לצימר שישנו בו עשינו מנגל וסיפרנו סיפורים מצחיקים פשוט הכל זרם והיה נחמד. הלכנו לישון אחרי עוד המון צחוקים ועם הרגשה נהדרת. בבוקר קמנו, התארגנו, אכלנו יחד התלבטנו מה נעשה היום ובסוף בחרנו לעשות איזה מסלול מיוחד שנמצא רק שם באזור ההוא בארץ. אני ושיר הצטלמנו שם עם הנוף מהמרפסת, יצא תמונה מהממת ויפה ממש, שלחנו לחברות ארזנו אוכל, כובעים, הרבה מים וחטיפים – ציוד שנדרש ליום טיול וסוף כל סוף יצאנו לדרך. כשיצאנו היה לי כאב ראש ממש חזק וזה היה נורא מעצבן כי היינו גם עם שיר והיה כל כך כיף וזה פשוט הרס. יצאנו לדרך באוטו ותמר לא הפסיקה לבכות אחרי כחמש דקות כשנרגעה חגי שם שירים עם הבוקסה שלו שקיבל במתנה מסבא וסבתא ליום הולדתו לפני כחצי שנה . השירים שלו בבוקסה פוצצו לי עוד יותר את הראש בכאבים עזים,  בקשתי ממנו שיפסיק והוא פשוט התעלם ממני והמשיך. הרמתי עליו את קולי והוא עדיין פשוט התעלם ממני. כשצעקתי אליו הערתי את אמא שמצאה לעצמה כמה דקות לנוח כשאבא נוהג ותמר ישנה. חגי צעק עלי בחזרה ואמר שאני אפסיק להפריע לו עם השירים והוא פשוט הרביץ לי, החזרתי לו בחזרה ופשוט כמו איזה שני סתומים התחלנו ללכת מכות באוטו. אבא אמר והזהיר שמספיק ושזה כבר מסוכן, תמר התחילה לבכות, אבא היה כבר מבולבל כי היה רעש ושירים ואני צעקתי די! אתם לא מבינים שכאב לי הראש. לפתע אבא סטה קצת מהכביש אבל חזר במהירות למקומו בכביש והתרכז. כולנו קפצנו ונהינו בשקט. אני כבר ממש לא הרגשתי טוב, אמא הציעה לי לקחת כדור. בינתיים משפחת כהן התקשרה כדי לשאול שאלה על הנסיעה. אמא ענתה ושמה אותם על רמקול, ובאותו הרגע, אני לא בדיוק יודעת מה קרה שם, הרגשתי מין קפיצה כזאת! תמר התחילה לבכות, ואני הרגשתי כאילו נפל בית ענק על היד שלי. חגי התחיל לצעוק ובקושי הבנתי מה הרגשתי, אני חושבת שהרגשתי כאילו חותכים אותי באוזן. חגית, אמא של שיר שלא הבינה מה קרה, ולמה אמא הפסיקה לדבר אתה, הרכב שלהם היה לא רחוק משלנו, ופתאום היא קלטה מרחוק שני רכבים שהרכב האחורי פגע ברכב הקדמי, היא התקשרה במהירות למגן דוד אדום שהגיעו ממש מהר וחילצו אותנו מהרכב. חגית קיוותה בכל ליבה שזה לא אנחנו ושלא קרה למישהו משהו רציני.

בכול אופן אחרי הכאבים המוזרים שחשתי מצאתי את עצמי בבית חולים .כשהתעוררתי אמא נתנה לי נשיקה על המצח עם חיוך, היא אמרה לי שהכל יהיה בסדר ושכבר מחר אני אהיה בעז"ה בבית. שאלתי אותה "מה קרה אמא? למה אנחנו כאן,  זה קשור למה שקרה עם חגי ?" אמא השיבה לי בנעימות רכה ומחבקת  "לא מתוקה שלי  זה לא קשור". הרכב שהיה מאחורינו נכנס ללא כוונה ברכב שלנו ואנחנו לא היינו ממש מרוכזים בנסיעה, כך שהרכב פגע בנו ולא הצלחנו להמלט.  אבל עכשיו הכל בסדר מותק. פרצתי בבכי. אמא אספה אותי בחיבוק. בעודי ממררת בבכי שאלתי אותה- "מה קרה לחגי? לתמר? לאבא? מה קורה עם האוזן שלי?". אמא חיכתה רגע שארגע, לאחר מכן הגישה לי שוקולד ואמרה לי בעדינות "אבא ותמר בסדר גמור וחגי- הוא יהיה בסדר". הרופאה נכנסה לחדר היא הסבירה לי ששברתי את היד ושנכנסה לי פלדה לאוזן, וברוך ה' הוציאו הכל מהאוזן והכול בסדר עכשיו  וכדאי מאד שאנוח. נרדמתי. יום למחרת  קמתי הרגשתי הרבה יותר טוב, העברתי את הזמן, ראיתי את אבא, אמא ותמר. אכלנו, הם הסבירו לי בדיוק איך ומה קרה ואני בקושי האמנתי. האמת שלא ראיתי את חגי אבל ידעתי שאמא לא אומרת סתם ושהוא יהיה בסדר ושתכף אני אפגוש אותו.

כשהגיעה שעת אחר הצהריים, הרופאה נכנסה עם שקית יפה ומלאת ממתקים ואמרה לי שהיא בודקת לי משהוא קטן באוזן ושתכף אוכל ללכת הביתה, היא בדקה זה בכלל לא הפריעה לי. אני בינתיים זללתי את הממתקים שהיו בשקית. הרופאה דיברה קצת אם אבא, אני רק שמעתי שהיא אומרת לו משהו עם נס שממש ניצלתי ושברוך ה תוך כמה ימים של מנוחה אוכל לחזור לשגרה.

אמא נתנה לי נשיקה, אמרה לי שאני, תמר ואבא חוזרים עכשיו הביתה ושהיא וחגי יבואו עוד מעט. הלכתי עם אבא ותמר ונסענו הביתה.

כשהגענו הביתה הכל היה לכאורה כרגיל – שיחקתי עם תמר ואפילו רבתי קצת איתה, באיזה שהוא שלב שאלתי את אבא למה חגי לא חוזר אתנו ולמה אמא נשארה איתו. אבא אמר שחגי נפצע יותר קשה מימני ושברוך השם תמר לא נפגעה ושלחגי יש מחר ניתוח קטן אבל מסוכן, ושנתפלל שהכול יהיה בסדר. עד עכשיו הייתי עוד מטושטשת מהכדור שהביאו לי בבית חולים וחשבתי שסתם קרה לנו תקרית קטנה, אבל מהרגע שהייתי כבר פחות מושפעת מהכדור וששמעתי שחגי אחי האהוב הולך לעבר מחר ניתוח קשה התחלתי לבכות ולא הבנתי למה, למה זה קרה לנו?!  הייתי כל כך עייפה ופשוט תוך כדי הבכי נרדמתי אבא הניח אותי במיטה שלי .

יום למחרת קמתי כולי מחלום רע שהניתוח לא הצליח ועם מלא סרטים שרצים בראשי, ממש לא הבנתי מה לחשוב ועד כמה קשה. בדיוק נזכרתי שלא ראיתי את חגי כבר יומיים וחצי ולא הבנתי למה לא נתנו לי לראות אותו, אולי יש עליו משהו מפחיד. חשבתי וחשבתי כל כך פחדתי והיו בתוכי רגשות קשים, ובמיוחד ההרגשה איך שחשבתי על חגי דברים רעים בנסיעה. כל כך התגעגעתי אליו. שמתי  את ראשי על הכרית ובכיתי. פתאום נשמעו דפיקות בדלת, השעה הייתה כבר שתיים עשרה בצהרים. לא היה לי מושג  שאבא ואמא לא ישנו ביומיים האלה וכמה שהם טיפלו בנו. אמא נסעה אתמול להביא את הדברים שלנו מהצימר, לא היה לי מושג מכך אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לקום ולפתוח את הדלת. היא נפתחה לבד, אבא עמד שם עם חיוך שזה הפתיע אותי הוא חיבק אותי ואמר סולי חמודה הניתוח עבר בהצלחה וחגי בסדר גמור!   הוא הולך לחזור בדיוק למה שהוא היה. כנראה שהוא  רצה ללמד אותנו שיעור חשוב על כיבוד אחים ונימוס .

אני לא ידעתי מה הרגשתי ,אבא אמר לי ללכת לסלון הלכתי, שיר עמדה שם, חיבקה אותי, אמרה שתכף אנחנו הולכות לבקר את חגי והבטיחה שהכל יהיה בסדר.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן