"רעותי, את באה אנחנו מאחרות ביותר מעשר דקות."

"שנייה מיה, אני רק מסתרקת."

כך קורה כל בוקר בבית שלנו, אני מתארגנת במשך מספר דקות ואחותי רעות, שעתיים. אני יודעת שאסור לי לשפוט אותה, אם הייתי אני על כיסא גלגלים היה לוקח לי הרבה יותר זמן, אבל מה אעשה? כמות האיחורים שלי מרקיעת שחקים והמורה הסבירה לי שאני לא יכולה עוד לאחר ולפספס חומר לימודי.

הכל התחיל לפני כמעט שש שנים. אני הייתי בת שמונה ורעות בת עשר. היינו בדרך חזרה מהבית של סבתי לבית שלנו. מאז שהרשו לי לשבת בכיסא שליד הנהג אני ורעות התווכחנו מי תשב שם ולכן אמי הציעה שבכל נסיעה מישהי אחרת תשב במושב הקדמי, הפעם היה התור של רעות. נסענו בכביש המהיר, הנסיעה הייתה רגילה לחלוטין: מכוניות, צפירות, משאית שנוסעת לפנינו באיטיות ורעש גדול. לפתע המשאית שנסעה לפנינו נעצרה בפתאומיות והמכונית שלנו התנגשה בה. היה זה מחזה נורא, השמשה התנפצה וקדמת המכונית נשברה. אני ורעות נבהלנו נורא והתחלנו לבכות, גם אמי הייתה מאוד לחוצה ולא הבינה בכלל מה קורה. כמו מלאך משמים הגיע אלינו אדם שהגיש לנו טיפול רפואי עד שמתנדבי מד"א הגיעו. "אני חנן" הוא אמר "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר, אני איתכן."

כמה שעות לאחר מכן כבר היינו בבית החולים, אמי ואני נפצענו באופן קל והשתחררנו מבית החולים לאחר מספר ימים. המצב של רעות היה הרבה יותר מורכב, רעות קיבלה מכה בעמוד השדרה ולכן היא עברה סידרת בדיקות ארוכה שבסופה רגליה אובחנו כמשותקות. ולכל מי שלא הבין, מאז רעות נכה ומתניידת על כיסא גלגלים, ללא תחושה ברגליים.

לרעות היה מאוד קשה להתמודד עם הפציעה, גם פיזית וגם נפשית: לא רק שהיה לרעות קשה להתנייד על כיסא גלגלים, היא גם הפכה להיות מאוד רגישה ונעלבה כמעט מכל דבר. אתם בטח חושבים שהילדים בבית הספר צחקו עלייה ועל כיסא הגלגלים שלה, למען האמת אתם טועים, בכיתה שלי יש ילדה נכה שיושבת על כיסא גלגלים, אורי שמה. אני לא חברה כל כך טובה של אורי ללא סיבה מיוחדת אני חושבת שאולי קצת פחדתי להידבק מהנכות שלה. מכיוון שהילדים בבית הספר התרגלו לכיסא הגלגלים של אורי לא היה לאף אחד קשה לקבל את רעות לאחר התאונה, גם בכיתה שלי, גם בכיתה של רעות וגם בשאר הכיתות.

למרות שבבית הספר התנהגו אל רעות כמו ילדה רגילה, כשהלכנו ברחוב תמיד הסתכלו עלינו כמו על שתי משוגעות, לא ראו שמאחורי הכיסא יש לרעות לב.

יום אחד רעות נגשה אלי ואל אמי ואמרה לנו "מאז התאונה אני חולמת להתנדב במד"א, ואני חושבת שהגיע היום להגשים את החלום" "אבל…" אמא שלי היססה "מה הבעיה? אני כבר בת שש עשרה, זה הגיל שמתחילים להתנדב בו במד"א ואת יודעת כמה אני רוצה להתנדב שם" ענתה רעות "כן, אבל…" הסתכלתי על רגליה של רעות "איך תתנדבי כשאת לא יכולה ללכת? כשאת לא יכולה להגיש טיפול רפואי?" "עכשיו גם אתן לא מאמינות בי? מיה, את אחותי, את אמורה להאמין בי!" רעות נעלבה ופנתה לחדר שלנו.

אני מכירה את רעות, אם יש לה חלום היא תגשים אותו בכל מחיר. אני רק לא מבינה איך היא מתכוונת להגשים את החלום ולהתנדב במד"א כשהיא על כיסא גלגלים.

ביום רביעי, שבוע לאחר השיחה שהייתה לי, לרעות ולאמי רעות הגיעה לתחנת מד"א הקרובה לביתנו. ובכניסה לתחנה היא כבר נתקלה בבעיה הראשונה, חמש מדרגות הובילו לדלת הכניסה, אבל זה לא עניין את רעות והיא ביקשה משני אנשים שנראו נחמדים וחזקים להעלות אותה עד לתחנה, הם לא יכלו לסרב לה והרימו אותה ביחד עם הכיסא גלגלים עד למעלה ולאחר כמה דקות היא כבר הייתה ליד החדר של מנהל התחנה ירון. "את צריכה עזרה?", שאל אותה מנהל התחנה, ירון. "למען האמת, כן" ענתה רעות "אני רוצה להתנדב פה" ירון צחק בקול "את? תתנדבי כאן? איך תוכלי להגיש עזרה רפואית? איך תרוצי לקריאות? הצלת חיים זה לא עניין של מה בכך, זה עניין מאוד רציני ועכשיו אני דורש ממך לצאת מכאן ולעשות את השטויות שלך במקום אחר!" רעות נפגעה מאוד וחזרה הבייתה.

רעות הגיעה הבייתה עצובה ומדוכאת וישר התגלגלה לחדר שלנו, בלי לומר מילה, היא שכבה במיטה ושמעה שירים באוזניות שלה. אני מכירה את רעות, זה מה שרעות עושה כשהיא עצבנית או עצובה. ניסיתי לשאול את רעות מה קרה, והיא סיפרה לי על כל מה שקרה בתחנת מד"א, על המדרגות הלא נגישות. על המבט המלגלג בעיניו של ירון המנהל ועל כך שהוא גירש אותה מהתחנה. אני הקשבתי לכל מילה והזדעזעתי, הזדעזעתי מכך שיש בעולם אנשים כל כך לא רגישים שמסוגלים לדבר כך אל אנשים אחרים ועוד יותר אל נכים.

יום לאחר מכן רעות ואני סיפרנו כל אחת בכיתתה על מה שקרה בתחנת מד"א הקרובה והזכרנו לכולם כמה חשוב לעזור לבעלי כל המוגבלויות. כאשר גמרתי לספר אורי הלכה (בעצם, התגלגלה) לקדמת הכיתה ואמרה שצריך לעשות משהו למען נכים ובעלי מוגבלויות ולהעלות את המודעות בעניין הזה. ילדה אחת התפרצה ואחריה פרץ גל של צעקות, "אפשר לתרום לעמותה" קראה שירן "אפשר לעשות פעילות לילדים נכים" הציעה מוריה "אפשר לבקש מהעירייה להנגיש מקומות כדי שלא יהיו עוד מקרים כמו שרעות הייתה צריכה שיעלו אותה במדרגות" קראה תמר. בכיתה עלו עוד הצעות רבות אך לבסוף נבחר הרעיון של רוני: לעשות הפנינג בתשלום לילדים בשביל להעלות את המודעות ולתרום את הכסף שהרווחנו לעמותה למען ילדים נכים

במשך שבועות שלמים אני ובנות כיתתי תכננו כל פרט ופרט בהפנינג שעתיד להתקיים בעוד מספר ימים וכל הפעילויות היו בהקשר של נכים ובעלי מוגבלויות. לפני כמה ימים שירן, אורי, רוני ואני ביקשנו אישור מהעירייה של העיר בה אנו גרות לעשות את האירוע במתנ"ס שליד חטיבת הביניים בה אנו לומדות, הם נענו בחיוב והציעו לנו לתרום את הכסף שנרוויח לארגון אהב"ה שעוזרת לנכים. כל הפרטים נסגרו ואנחנו חזרנו הביתה שמחות ומאושרות, ולגבי רעות, היא לא ידעה דבר מהמתוכנן.

היום המיוחל הגיע, אני ובנות כיתתי התחלנו לארגן את המתנ"ס  כמה שעות לפני תחילת ההפנינג ועתה, הכל מוכן, נותרו עוד כ-שלושים דקות עד תחילת ההפנינג.

ההפנינג התחיל וכל מה שנותר לעשות הוא רק לקרוא לרעות ולהראות לה את כל הדברים שהכנו למענה. הגעתי הביתה וקראתי לרעות, הכל התרחש כמתוכנן. כשהגענו למתנ"ס רעות נדהמה מכל מה שעשינו בשבילה. "וואו מיה, אני לא מאמינה שעשית את כל זה למעני" הודתה לי רעות "זה לא רק אני" השבתי לה "בלי הכיתה המדהימה שלי כל זה לא היה קורה". ההפנינג נגמר, אני ורעות חזרנו לבית שלנו מאושרות עד אין קץ.

לרעות יש חברה מאוד טובה בשם יובל והיא אינה גרה בסמוך אלינו אלא בעיר קרובה, יובל התחילה להתנדב בתחנת מד"א הקרובה לבית שלה לפני כמעט שלושה שבועות. היא הציעה לרעות לבוא למד"א שבה היא מתנדבת לחוויה מתקנת, שתראה שלא בכל סניפי מד"א מתנהגים לנכים כמו שהתנהגו אליה בתחנת מד"א שבה בקרה. רעות הסכימה והם קבעו להיפגש בשבוע הבא בתחנת מד"א שבה יובל מתנדבת.

עבר כבר שבוע מאז שיובל ורעות קבעו להיפגש וביום שני יובל ורעות התיצבו בתחנת מד"א כפר סבא. יובל עשתה לרעות סיור בתחנה: "כאן נמצאת הכיתה שבה אנו לומדים לעשות החייאות, להגיש טיפול רפואי וגם אנחנו לומדים כאן על גוף האדם. כאן נמצאים השירותים. כאן החדר של מנהל התחנה משה. כאן יש את רחבת האמבולנסים שבה האמבולנסים חונים. פה יש את המחסן .כאן יושבים המוקדנים ועונים לקריאות". רעות ויובל נכנסו לחדר של המוקדנים ולפתע רעות שמה לב שאחת המוקדניות לא יושבת על כיסא רגיל, היא יושבת על כיסא גלגלים.

רעות הבינה מיד מה יובל תכננה לעשות, יובל מצאה לה את הפתרון שחיפשה, היא תוכל  להתנדב במד"א בתור מוקדנית! הרי מוקדנית לא צריכה לרוץ או לעשות פעילות גופנית מכל סוג שהוא. יובל ורעות הלכו מיד למשרד של מנהל התחנה משה וביקשו ממנו בכל לשון של בקשה שיקבל את רעות לתפקיד המוקדנית. מנהל התחנה משה היה מאוד נחמד וענה להם בחביבות רבה שהוא מצטער, אבל אתמול הוא קיבל שלוש מוקדניות חדשות לתחנה. גם הפעם רעות חזרה הביתה מתחנת מד"א עצובה.

החופש הגדול עוד מעט נגמר וכמעט כל המקומות בהם ביקרנו לא היו נגישים לכיסאות גלגלים, למשל: היינו בבית קפה שבכניסה אליו היו מדרגות וגם בשביל להגיע לשירותי הנכים היינו צריכים לעלות מספר מדרגות, או בתי קולנוע- בבית הקולנוע שאליו הלכנו הדרך היחידה להיכנס לאולם היא במדרגות נעות וכך גם היה בעוד המון מקומות. למרות שקשה להיות נכה יש המון מקומות שקיבלנו כרטיסי כניסה אליהם בחצי המחיר כמו כרטיסים לקולנוע וגם כמעט בכל מקום יש לנו חניית נכים למעט הפעמים בהם אנשים ללא מוגבלויות או ללא תו נכה חונים בחניית הנכים, בעייני זו חוצפה כי רעות לא יכולה לצאת מהמכונית המשפחתית שלנו בלי הרווח של חניית הנכים.

היום האחרון לחופש הגיע ואני ורעות החלטנו ללכת ברגל (או להתגלגל במקרה של רעות) לסבתי שגרה במרחק כמה רחובות מאיתנו, כחמש עשרה דקות הליכה. בדרך שיחקנו כל מיני משחקים כמו ארץ עיר וכן לא שחור לבן. הגענו לפניה שנמצאת כמה מטרים מהבית של סבתי, לאחר הפניה ראיתי מראה שאני בטוחה שלא אשכח לעולם.

על הכביש עמדה מכונית, החלק הקדמי שלה היה מעוך. צמוד אל המכונית ההרוסה ראינו עוד מכונית, גם היא הייתה מעוכה, אבל בניגוד אל המכונית השנייה היא נמעכה בחלק האחורי שלה. אף מכונית לא עברה ברחוב השומם, אף אחד שיבוא לעזור.  מיד עלו בי הזיכרונות מלפני 6 שנים, סחרחורת קלה תקפה אותי ודמעות בצבצו בעיני כשנזכרתי בתאונה שהייתה לנו, התאונה ששינתה לנו את החיים, התאונה ששיתקה את רעות.

ראיתי שרעות גם חולמת ומיד ידעתי על מה, גם רעות חשבה על התאונה. רעות התעשתה מיד ולאחר כמה שניות ואמרה לי:  "מיה, אנחנו צריכות לעזור למי שנפצע, לא יכול להיות שהייתה תאונה כזו בלי פצועים." עברנו ביחד לצד השני של הכביש וראינו אדם מושלך על הרצפה, פצוע, מכוסה בדם. לא ידעתי מה לעשות, הרי אני מעולם לא למדתי רפואה או עזרה ראשונה. "אפשר לשפוך על הפצוע מים כמו שעושים בסרטים וכך הוא יתעורר" ניסיתי להפגין את בקיאותי, רעות דחתה מיד את ההצעה, "הוא יכול להיחנק מהמים". לא ידעתי מה לעשות, אנחנו לא יכולים להשאיר פה בן אדם פצוע, נוטה למות, ולא לעשות כלום.

רעות ישבה וחשבה, היא נראתה מאוד מרוכזת, לא הבנתי במה היא מרוכזת כל כך. לא היה לי זמן להבין במה רעות מתרכזת ומיד רעות התחילה לחלק לי הוראות: "קודם כול את צריכה לקחת אפודים זוהרים מהמכונית של הפצוע ואז להתקשר מהר למד"א ולהודיע להם שיש כאן פצוע קשה". רעות בדקה אם הפצוע מגיב למגע, קול או מחיאת כף.  "עכשיו את צריכה לבדוק אם הוא בהכרה" היא המשיכה. "רגע" קטעתי אותה "אני לא יודעת איך לעשות את זה" אמרתי ופרצתי בבכי, הייתי שרויה תחת לחץ גדול, גם הריח של הדם והעשן שעלה מן המכוניות לא תרם להרגשתי. רעות הסבירה לי איך אני צריכה לבדוק לו את הדופק, איך לבדוק אם הוא בהכרה, ואיך להגיש לו טיפול רפואי, לאט לאט הפחד והלחץ התחילו להיעלם ואני טיפלתי בפצוע בדיוק כמו שרעות הנחתה אותי. רעות הסבירה לי שאני צריכה להרים לו את הרגליים כדי שיתעורר ושאני צריכה להושיב אותו על כיסא. אמנם זה היה מאוד קשה ומפחיד לעשות משהו בפעם הראשונה, ועוד משהו כל כך משמעותי וחשוב, אבל רעות הסבירה לי את הכל כל כך מדויק שלא היה לי היכן לטעות. רעות ביקשה מהעוברים והשבים שיתנו לפצוע מעט מים ולאחר מספר דקות הפצוע חזר להכרה. שאלתי את רעות "איך את יודעת את כל זה?" והיא ענתה לי בפשטות "למדתי איך להגיש טיפול רפואי כשניסיתי להתקבל למד"א".

כל הרגשות האפשריים התערבבו לי בבטן: הייתי עצובה שקרה מקרה שכזה אבל שמחתי שהצלחנו להציל אותו, עדיין פחדתי, ליבי פעם בחוזקה. גם רעות נראתה בערך באותו המצב, היא לא ציפתה שהיא תשתמש בכל הידע שהשתמשה בו כדי להתקבל למד"א. לאחר עשרים דקות האמבולנס הגיע, המתנדבים של מד"א שבאו לחלץ את הפצוע הסבירו לנו שהתאונה קרתה ככל הנראה בגלל שמצב הרכב של הפצוע לא היה טוב והיו בו חלקים פגומים. המתנדבים הודו לנו ואמרו שבלעדינו יכול להיות שהאיש הזה לא היה חי עכשיו, הם לא האמינו ששתי בנות שאף פעם לא התנדבו במד"א ואחת מהם נכה יצילו אי פעם אדם בוגר. הגענו לסבתא, כל כך שמחנו, גם סבתא התרגשה, התמלאנו בתחושת סיפוק, אנחנו הצלנו בן אדם!

לאחר כמה שבועות הגיע לביתנו מכתב:

לרעות ומיה היקרות!

תודה שהצלתם אותי, בלעדיכן כנראה שלא הייתי כאן עכשיו.

אני חושב שאתן מאוד אמיצות! לא כל נערה מסוגלת לעשות מעשה כל כך אמיץ!

אני יודע כמה זה מרגש זה להציל חיים כי גם לי יצא לעזור לאמא ושתי בנותיה שנפגעו בתאונה.

בהוקרה רבה

חנן

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
32 תגובות
  1. אפרים הגב

    סיפור מרגש כתוב כל כך יפה. מדהים שילדה בכיתה ז' כותבת כך. יישר כח על הכתיבה, הבעת הרגש. יישר כח על הפרויקט

    דרג
  2. רפי הגב

    הסיפור מרתק, סוף מפתיע ואופטימי.
    ניכרת רגישות רבה של הסופרת לזולת.

    דרג
  3. יעל הגב

    כרמל, הרגשתי מאוד לקרוא את הסיפור והוא נתן לי הרבה נקודות למחשבה.. את כותבת נהדר!!

    דרג
  4. אלי פריד הגב

    סיפור מרתק, מרגש, בעל מסר חברתי חשוב ביותר.

    דרג
  5. תחיה הגב

    מרגש מאוד ונוגע בלב, ממש נכנסתי לסיפור!

    דרג
  6. אלישבע פרידמן הגב

    סיפור מרגש ומקורי

    דרג
  7. פרידמן הגב

    סיפור מאוד מרגש, משפיע ומעצים

    דרג
  8. אלי פרי הגב

    סיפור מאוד מושקע!
    מלמד המון על החיים
    מומלץ לקריאה

    דרג
  9. הלל שטהל הגב

    אהבתי מאוד! סיפור מהמם!
    במיוחד אהבתי את זה שבסוף הסיפור יש כמו "סגירת מעגל". שבתאונה שלהן אדם הציל אותן ולאחר כמה שנים הן זוכות להציל אדם אחר. אני חושבת שהסופרת התכוונה שנבין שאולי חנן זהו האדם שהציל אותן…

    דרג
  10. נעם הגב

    סיפור ממש יפה
    אהבתי מאוד את הקטע של ההתחלה שבו לאט לאט גילו מה הסיפור

    דרג
  11. חן פרידמן הגב

    הסיפור היה מאוד יפה
    התחברתי מאוד לקטע בו רעות ניסתה שוב ושוב להתקבל למד"א

    דרג
  12. יהודה פרידמן הגב

    אני חושב שהסיפור מאוד מרגש.
    לא ניתן לחשוב שילדה כל כך מוכשרת ומקסימה בכיתה ז כתבה אותו
    זהו סיפור ברמה מאוד גבוהה

    דרג
  13. רתם פרידמן הגב

    הסיפור מדהים ומהמם
    מאוד התרגשתי כשהם הצילו את חנן
    המכתב היה מנוסח מאוד יפה ואני מאוד התרגשתי

    דרג
  14. איתם הגב

    הסיפור מאוד יפה
    מומלץ מאוד
    אני חושב שיש לסיפור מסר מאוד חשוב

    דרג
  15. עודד הגב

    מאוד התחברתי לדמות של רעות שלא מוותרת בשום מצב
    הסיפור מעצים ויש בו ערכים מאוד חשובים כמו עזרה לאחר ולא לוותר כשצריך

    דרג
  16. אור הגב

    אהבתי מאוד את הסיפור מכיוון שגם אני מתנדבת במדא וני מאוד מתחברת לעולם הזה.
    הסיפור ברמה מאוד גבוהה ואני חושבת שאין הרבה ילדים שמסוגלים לכתוב כך
    אני מאוד מקווה שהסיפור יזכה במקום הראשון

    דרג
  17. יעל הגב

    הסיפור היה מרגש עד דמעות
    אפשר לקחת מהסיפור המון דברים לחייים
    הייתי שמחה מאוד שיספרו את הסיפור בבתי ספר ושילדים ילמדו ממנו
    אני מקווה שהסיפור יעבור

    דרג
  18. מוריה הגב

    הסיפור היה ממש יפה הוא מענין הוא מרגש ומצחיק אני חושבת שכדי לסיפור הזה לזכות בתחרות

    דרג
  19. מוריה הגב

    הסיפור מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

    דרג
  20. פרדס מלמד הגב

    סיפור ממש יפה ומרגש!
    מאוד אהבתי שבסוף הכל מתחבר
    וזה מתחבר למשפט שאני מאמינה בו:
    מי שעושה טובה לאחר מקבל תגמול על זה והעולם מחזיר לו חזרה.
    וואלה כרמל את תותחית!!
    מהאחת והיחידה פרדס

    דרג
  21. יעל הגב

    סיפור ממש יפה כול הכבוד!!

    דרג
  22. מעין אור בלאו הגב

    ממש מרגש ועוצמתי. במיוחד הקטע שהיא מנסה להתקבל למד"א.
    ממש מקסים. סיפור מנצח.

    דרג
  23. נטע הגב

    נהנתי מאד לקרוא את הסיפור שלך,
    היתחברתי אליו והזדהתי עם כל מילה!
    היה מאד מרגש!

    דרג
  24. נעמה הגב

    כרמל יקרה
    סיפור נפלא
    נהנתי והתרגשתי .בהצלחה!!!

    דרג
  25. rgu, ukyprrhs הגב

    נהנתי מאוד מקריאת הסיפור.
    את כותבת, יפה, מרתק ומעניין
    מאוד אהבתי את הסוף של הסיפור ואת המילים בשפה יפה וגבוהה
    ייש כוח❤

    דרג
  26. שירה הגב

    וואו! כל כך התחברתי למסר! סיפור מרגש ומעורר השראה!

    דרג
  27. הלל הגב

    כרמל!
    הסיפור מרגש ויפה
    כתוב ממש מעניין!

    דרג
  28. רעיה הגב

    הסיפור הזה ממש עשה לי צמרמורת!!!
    הוא לימד אותי שבאמת הכל אפשרי למרות הכל
    השפה ממש גבוהה.
    כל הסיפור לחיד ומושך ממש.
    מאז שהתחלתי לא הצלחתי להפסיק הוא היה ממש מעניין ומרגש.
    באמת אפשר ליראות את ההשקעה המטורפת.
    אם היה ספר כזה הייתי קוראת אותו.
    לגמרי מגיעה לך לזכות.
    בהצלחה♥️

    דרג
  29. שפרה אלטמן הגב

    אהבתי את אופן הכתיבה.
    הסיפור מעניין וזורם. העלילה מתפתחת לכיוונים מפתיעים.
    'סיפור פשוט' מהחיים אבל לא פשוט בכלל..
    יישר כוח לסופרת צעירה שהעתיד עוד לפניה.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן