היה זה יום שלישי. אוריה קמה ממיטתה בקפיצה, היא לא ישנה כל הלילה, היום היא מתחילה את לימודיה בחטיבת הביניים. היא לבשה חולצה לבנה וחצאית ג'ינס, את שערה הזהוב אספה עם קשת ורודה ותהתה לעצמה אם היא לא ילדותית מידי. היא נכנסה למטבח, דחפה לפיה 3 עוגיות ורצה לתחנת האוטובוס.

"התחנה הבאה, רח' התאנה". זאת התחנה ששני, חברתה הטובה עולה בה. שני נכנסה לאוטובוס וראתה את אוריה מרימה את ידה וקוראת לה לשבת לצידה, "את מתרגשת?" שאלה אוריה, ובלי לחכות לתשובה הסבירה כמה שהיא מתרגשת ומחכה לראות את הכיתה החדשה ואת הבנות.

שני בחרה לשתוק , היא היתה מבועתת מפחד, מה יגידו הבנות? והאם המורה תהיה נחמדה?

לשני יש בעיה בדיבור, היא מגמגמת. בבית הספר בו למדה בשנה שעברה לא כל הבנות קיבלו את בעיית הגמגום וגם למורות לא היתה סבלנות להקשיב לשאלות שלה. השנה, שני החליטה שהיא תיכנס לכיתה ולא תדבר, כך הבנות לא יהיו מודעות לגמגום שלה ויחשבו שהיא רק ילדה ביישנית. התוכנית נהרסה כאשר המורה ביקשה מכל ילדה להגיד את שמה ומה היא אוהבת לעשות. כשהגיע תורה של שני היא פתחה את פיה בפחד: "קו…קוראים לי ש…שני ואני או…אוהבת לצ..לצייר" היא הרכינה את ראשה והסתכלה אל אוריה בחוסר אונים, אבל אוריה לא התייחסה, היא צחקקה עם שאר הכיתה למשמע הגמגום. "היא כנראה מתרגשת" קראה המורה, "גם אני מתרגשת, ואני בטוחה שכל אחת מאיתנו מתרגשת" הכיתה השתתקה והמורה קראה לבנות להמשיך את סבב השמות…

"טררררר…" הצלצול נשמע, שני לקחה בחיפזון את ילקוטה ורצה לתחנת האוטובוס לעומת אוריה שנשארה בכיתה לפטפט עם חברותיה החדשות.

שני ישבה לבדה וחיכתה רק שהנסיעה תיגמר, כעבור כרבע שעה שנמשכה כנצח שני הגיעה לביתה, שם חיכתה לה אמה עם חיוך על הפנים, "איך היה היום הראשון בכיתה ז'?" שאלה בהתלהבות, "ב…בסדר" ענתה ורצה לחדרה, היא קרסה על מיטתה ובכתה, היא כנראה נרדמה כי כשפתחה את עיניה חושך שרר בחוץ, היא פנתה אל הסלון, שם חיכתה לה אחותה הגדולה שירה, "איפה היית?" שאלה "אוריה התקשרה אליך!" הוסיפה "א..אני הייתי ע..עייפה אז נח..נחתי קצת" ענתה שני, "א…אני אתק…אתקשר לאוריה עו..עוד מ..מעט," הבטיחה, אבל שכחה מההבטחה.

למחרת כשהגיעה לכיתה חיכתה לה שם אוריה בסבר פנים יפות אך שני התעלמה ממנה, "התקשרתי אליך אתמול, אבל לא ענית לי" ניסתה לפתוח איתה בשיחה, אבל שני לא שיתפה איתה פעולה ולא הגיבה. אוריה חשבה לעצמה, מה פשר התנהגות זאת של שני?, והבינה. היא ידעה שגם אם תנסה להתנצל לא יהיה לה תירוץ להסביר למה התנהגה כך. היא השפילה מבט וישבה בבושת פנים.

השיעור התחיל, "שני, את לא איתנו" קראה המורה בעצבנות, "ס…סליחה, א…אני אנסה ל…להתרכז יו…יותר" השיבה בהתנצלות תוך כדי ששמעה צחקוקים עולים ביו הבנות, היא הסתכלה אל אוריה שישבה בצד הכיתה, הפעם היא לא צחקה…

"ק…קוראים לי ש…שני" קראה ליאורה בניסיון לחקות את שני, "א…אני אוהבת ל…לצייר!" צחקה יחד עם הכיתה. שני ברחה מהכיתה עם דמעות בעיניה, הלוואי ורק יכלה לדבר כמו כולם, חשבה בעצב ורצה אל החצר, אילו רק יכלה לקבור את עצמה איפה שהוא, רק חסר לה שיראו אותה בוכה. "שני!" נשמע קולה של אוריה, "איפה את?" צעקה, שני לא ענתה, היא היתה פגועה מידי. אילו רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור, עוד לפני התאונה, עוד כשהיא היתה מדברת רגיל…

שני היתה ילדה פטפטנית, היא היתה תוססת בחברה ורגישה לכולם. כשהיתה בכיתה ב' נסעה עם אמה לחברתה אוריה, גשם ירד בחוץ וערפל כבד כיסה את הכביש. אמה סטתה מהדרך והחליקה לעבר משאית שנסעה לפניהם, המכונית התנגשה במשאית בחוזקה רבה. בדרך נס שני לא נפצעה כלל אבל נשארה עם טראומה לכל החיים ומאז היא מגמגמת.

"שני!" הפעם קולה של אוריה היה יותר חזק, היא עמדה לידה עם עיניים דומעות "איפה היית?" כל הכיתה חיפשה אותך, הם הכינו לך מכתב סליחה והבטיחו שלא יתייחסו אליך ככה שוב פעם, דאגתי לך" יבבה. "אני לא רוצה לחזור אל הכיתה!" אמרה שני בנחישות ובמהירות, היא אפילו לא הבינה שאמרה משפט שלם בלי לגמגם כלל, עד ששמעה את מחיאות הכפיים המאושרות של אוריה, שני קלטה את המאורע וצחקה מרוב אושר, "את יכולה לדבר!" צעקה אוריה, "נכון!" שמחה שני, דמעות של אושר זלגו מעיניה, היא נתנה יד לאוריה ושתיהן צעדו יחד לעבר הכיתה בקולות של צחוק והקלה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. מוריה לוי הגב

    סיפור מדהייםםם ממש לימד אותי ונהנתי מכל רגע. תמשיכי לכתוב את כותבת בצורה מרתקת♡

    דרג
  2. צביקה הגב

    וואו! סיפור ריאליסטי ויפה, עם סוף של "מעז יצא מתוק".

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן