חזרתי הביתה מבית הספר כמו בכל יום בשתיים בצהריים, אבל ברגע שפתחתי את הדלת הבנתי שמשהו לא בסדר, זה לא היה בלגן של האחיות הקטנות שלי, היו בגדים על הרצפה, השולחן היה הפוך, המקרר היה פתוח וראיתי 3 בקבוקי יין שבורים על הרצפה. בדקתי בכל החדרים ולא ראיתי את אמא, שהייתה אמורה כבר להיות בבית בשעה הזאת, בדקתי אולי אבא בבית אבל גם אותו לא מצאתי, התחלתי להרגיש רע, החלטתי שאני אלך לגלי השכנה, שהבת שלה חברה שלי ואני מרגישה אצלם כמו בבית. כשהגעתי ראיתי את אמי יושבת על הכיסא במטבח עם עיניים אדומות מבכי.

לפני שאני ממשיכה אני רוצה לספר לכם על עצמי, קוראים לי מאי, אני גרה בתל אביב, יש לי 2 אחיות קטנות ,אני בת 13 ואני לומדת בכיתה ז'. אני נחשבת ילדה די מקובלת בכיתה ויש לי הרבה חברות, כמעט כל יום אני לומדת עם חברות שלי, אבל יש לי הרגשה שזה לא יקרה היום.

התקרבתי טיפה לאמא והייתי בהלם, אף פעם לא ראיתי אותה כך, היא תמיד הייתה שמחה, מטופחת ועם פנים מאושרות אבל עכשיו העניים שלה היו אדומות וזה נראה שעבר עליה משהו קשה מאוד. בשנייה אחת החוורתי "זה קשור לאבא? לעלמה? למעיין?" שאלתי.

"לא" ענתה אמא "עלמה ומעיין בסדר, הן עדיין בצהרון".

נרגעתי טיפה אבל עדיין הייתי מודאגת, "אז מה קרה?" אמא לא ענתה והתחילה לבכות עוד פעם, היא סימנה לגלי השכנה שתמשיך אותה.

גלי נאנחה והתחילה לספר "היום אבא שלך וחבריו למשרד קבלו קידום בעבודה הם פתחו בקבוק יין ושתו טיפה, אבל אבא שלך כנראה שתה קצת יותר מידי. בדרך כשהוא נהג הביתה הוא עשה כמה תאונות קטנות. בינתיים חבר של אבא שלך התקשר לאמך ואמר לה שעוד מעט אבא יגיע הביתה והוא יהיה טיפה שיכור. אבל הוא לא ידע עד כמה…

כשהוא הגיע הביתה הוא כנראה כבר שתה יותר מידי ולא היה אכפת לו מכלום, הוא רק חיפש עוד יין. כשאני שמעתי את הרעש הגעתי אליכם וראיתי אותו כבר ישן, העברנו אותו למיטה ובאנו לכאן".

עברו לי מלא מחשבות בראש, מה יהיה עם אבא? הוא ילך לכלא? ואיך נתפרנס? הרי אמא לא עובדת.

אמא נרגעה קצת והחילה לדבר כאילו היא קראה את מחשבותיי, "אל תדאגי, אבא יהיה בסדר ואני אנסה למצוא עבודה. אחר כך קמה, הודתה לגלי והלכה הביתה. אחרי שהרמנו את כל הדברים ושטפנו את הבית, אמא הכינה לשתינו תה ופתחה חבילת עוגיות. התיישבתי על הספה וחיכיתי שתתחיל. "בדיוק היום ראיתי מודעה בעיתון" אמרה, "על בית ילדים של בנים ובנות מגלאי 8-16 ואני רוצה לשלוח אותך לשם, אבל חשוב שתזכרי שאבא שלך לא עשה שום דבר רע ואת לא תישארי שם הרבה זמן, בסדר?"

בסדר עניתי, למרות שעדיין הייתי בהלם מכל מה שקרה. אחר כך עליתי לחדר והלכתי לישון. למחרת בבוקר קמתי, התלבשתי וירדתי למטה אבל לא ראיתי אף אחד. בדקתי בכל החדרים אבל אף אחד לא היה בבית, הלכתי למטבח וראיתי פתק על המקרר על הפתק היה כתוב: למאי היקרה, הלכתי לסידורים ואחזור רק בצהריים, כעת אין אף אחד בבית חוץ ממך, שמתי את עלמה ומעיין אצל גלי ושמתי לך אוכל במקרר, תאכלי ארוחת בוקר קטנה ותלכי לבית ספר, ניפגש אחרי הלימודים ונדבר, בהצלחה במבחן היום אמא.

כשהגעתי לבית ספר החלטתי לא לספר בינתיים כלום לאף אחד, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי – דניאל, ניסיתי לחייך הרבה ולשמור על פנים רגועות, המבחן היה בסדר והיום לא היה נורא כמו שחשבתי בהתחלה, אבל עדיין כבר רציתי לסיים עם היום הזה.

כשחזרתי  הביתה ב-14:00 בצהריים ראיתי את אמא יושבת ליד השולחן במטבח ולידה כמה טפסים עם הרבה שאלות, כשהיא ראתה אותי היא נעמדה מיד ולחשה לי "אל תדאגי הכל יהיה בסדר, גם אבא יהיה בסדר. כמו שאת רואה אני מתחילה למלא  את הטפסים, אז כדאי שתתחילי לארוז ותספרי לכמה חברות שאת עוזבת, גם אני סיפרתי למנהל שאת עוזבת ולא פירטתי יותר מידי אבל קודם נאכל ואז נתחיל".

אכלתי ארוחת צהריים ועליתי למעלה, החלטתי קודם שאני אארוז, ורק אז אכתוב לדניאל כדי שאני לא אאלץ לדבר איתה פנים מול פנים. ארזתי בגדים וכמה דברים אישיים וירדתי למטה. התיישבתי על הכיסא במטבח וחיכיתי שאמא תתחיל לדבר.

"מאי", אמרה, "את כבר ילדה גדולה ואני מרגישה שאני יכולה לדבר איתך על זה, אבא היה היום במשפט, היו כמה אנשים שתבעו אותו על התאונות ועל זה שהוא נהג שיכור, ובגלל שאבא לא מוכן לשלם את הקנס אני לא יודעת מה יקרה, אבל אני חוזרת על זה, וחשוב שתזכרי שאבא הוא לא אדם רע".

"בסדר אמא, אבל מתי יוצאים? אני לא רוצה לספר לכולם ועדיף שנעזוב כמה שיותר מהר". "אז תעלי להתארגן ועוד שתי דקות נצא". עליתי למעלה וכתבתי לדניאל: "היי דניאל, סליחה שלא כתבתי קודם אבל לא היה לי זמן, רציתי להגיד לך שאני עוזבת. אני לא רוצה לפרט על זה, קשה לי מידי, אבל אל תדאגי, אני אחזור. תמסרי ד"ש לכיתה בשמי." סגרתי את המזוודה ותכננתי לרדת למטה אבל אז שמעתי את הטלפון מצלצל, הסתכלתי וראיתי שזאת דניאל, נאנחתי ועניתי לה. "מאי" התחילה להגיד בלי הקדמות "מה זאת אומרת את עוזבת?? אני אפילו לא בתל אביב ואני לא אספיק להיפרד ממך" התלוננה וכמעט בכתה. דיברנו קצת, העברנו חוויות ונפרדנו וירדתי למטה. ראיתי את אמא מתכוננת ליציאה ורק אז זה הלם בי, פתאום הבנתי שאני בעצם מתחילה חיים חדשים, עם אנשים חדשים ולא מוכרים ושאני נפרדת מכל החברים שלי.

"את באה?" שאלה אמא וקטעה את מחשבותיי.

"כן" עניתי, הסתכלתי פעם אחרונה על הבית ויצאתי ממנו.

נסענו כרבע שעה והגענו, המבנה שראיתי לא היה דומה בכלל למה שדמיינתי, הוא היה צבוע בצבעים בהירים ובחוץ הייתה גינה יפה עם הרבה פרחים ועצים שאפשר לטייל בה בשעות הערב. אמא ראתה את התפעלותי ואמרה שזהו בית ילדים חדש שנפתח לפני כשבוע ואמורים להגיע היום הרבה ילדים והיא בטוחה שיהיה לי כאן טוב, גם אני קיוויתי כך.

"קדימה" אמרתי "נראה לי שאני צריכה להיכנס, אני אתגעגע אליך מאוד".

"גם אני אליך מתוקה שלי ובבקשה תשמרי על עצמך".

"ודבר אחרון אמא, את יכולה בבקשה לא לספר שום דבר לאיש אפילו לא לחברות שלך כי את יודעת איך הכל מתגלגל".

"בסדר" ענתה לי, התחבקנו חיבוק אחרון ונכנסתי בשער.

כשנכנסתי הופתעתי מאוד, זה לא מה שציפיתי מבית ילדים. ראיתי רחבה גדולה ומוארת, היו שם כורסאות, מדפי ספרים, פינות להכנת שעורי בית וארון עם הרבה משחקים לילדים. הכל היה נקי והייתה הרגשה נעימה. פתאום ראיתי אישה כבת 20, עם שיער שחור וחלק. כשראתה אותי היא נגשה אלי ושאלה: "שלום, בת כמה את. איך קוראים לך?"

"שלום, קוראים לי מאי, ואני בת 13, את יודעות לאיפה אני אמורה להגיע?"

"איזה קטע", ענתה, "אני המדריכה שלך השנה וכל דבר שאת צריכה את יכולה לבוא אלי ולשאול אותי, עכשיו אראה לך את רז, מנהל המקום, והוא יסביר לך הכל, ברגע הראשון הוא נראה מאיים, אבל אל תדאגי הוא בן אדם נחמד". אמרה, והובילה אותי לחדרו של המנהל. "שלום" אמרתי ונכנסתי בהיסוס לחדר "אמרו לי שאני צריכה להגיע לכאן".

"כן, את יכולה לשבת, אני מניח שכבר ראית את הסלון שלנו ופגשת את המדריכה שלך. ראיתי אותך מהחלון, באת עם אמא שלך, נכון?"

"כן" עניתי ולא הבנתי למה הוא מתכוון.

"אז את בטח מאי", אמר "דיברתי עם אמא שלך והיא סיפרה לי קצת עלייך, עושה רושם שאת ילדה מאוד מוכשרת ואת תשתלבי פה מצוין", דיברנו קצת, סיפרתי לו מה התחביבים, הוא הראה לי את החדר אוכל, הכיתות, המקלחות והשירותים ואת חדר המדריכות ואז עלינו לקומה העליונה. הוא פתח דלת של חדר, הביא לי את המפתח ואמר "זה יהיה החדר שלך, תתפסי מיטה, תסדרי את הבגדים ובשבע יש ארוחת ערב, בהצלחה". אחר כך הוא סגר את הדלת וניגש לקבל ילדים אחרים. שמתי סדין על המיטה, סידרתי את הבגדים בארון ושמתי את כל שאר הדברים שהבאתי במגירה ונעלתי ואתה. אחרי שסיימתי שמעתי את רז המנהל במסדרון מדבר עם מישהו ואז הוא פתח את הדלת הכניס שתי בנות מלמל משהו קטן, יצא וסגר אחריו את הדלת. הסתכלתי עליהן, הן היו עם שתי מזוודות ממש גדולות, אחת הייתה עם שיער מתולתל ואחת עם שיער חום גלי, הן נראו מטופחות ומבית טוב, "מעניין למה הן כאן" חשבתי לעצמי.

"שלום", אמרה לפתע הילדה המתולתלת "קוראים לי יעל וזאת הדס". "היי" מלמלה הדס, היא הייתה נראתה ילדה ביישנית אבל מהר מאוד הבנתי שהיא לא באמת כזאת. דיברנו קצת, סיפרתי להן למה אני כאן והן סיפרו לי למה הן באו, רק אז הבנתי שאני לא באמת מסכנה, אני לא יתומה ומתי שאני רוצה אני יכולה לפגוש את ההורים שלי ואילו להן לא נשאר אף אחד, טוב כמעט אף אחד. הן סיפרו לי שהמשפחות שלהן חברות מאוד טובות, לפני חודשיים ההורים של שתיהן נסעו לחתונה והן נשארו לבד בבית, בדרך הם עשו תאונה וההורים של יעל ואבא של הדס נהרגו אבל אמא של הדס במצב קשה בבית חולים והיא לא יכולה לגדל אותה, הן עד עכשיו עברו בין כמה בתים עד שהגיעו לכאן. ממש ריחמתי עליהן, חשבתי על עצמי, איך אני הייתי מתמודדת עם מצב כזה. אבל אז פתאום הדס החליפה נושא, "אז מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?"

"אני אוהבת לבשל ולאפות" עניתי

"בדיוק כמונו, שמעתי שיש כאן המון פעילויות, אפשר לבקש מהם שיעשו משהו גם על זה". דיברנו עוד קצת וגילינו שיש לנו הרבה נושאים משותפים לדבר עליהם, אבל פתאום שמענו את רז המנהל קורא לכולם לבוא לאכול. ירדנו למטה ונכנסו לחדר אוכל, הוא היה יפהפה, הוא היה גדול ובאמצע היה שולחן גדול, היו מנורות שהשתלשלו מהתקרה ותמונות יפות על הקיר. אחרי שכולם יתיישבו רז התחיל לדבר: "שלום לכולם, אני מקווה שהכרתם אנשים חדשים, יש פה ילדים מגיל 8-16 ולכל גיל יש מדריכה, כל בעיה שלכם אתם פונים אליה והיא תעזור לכם. מחר נחלק אתכם לכיתות ותהיה לכם פעילות עם חבריכם, כל יום בשבע וחצי ארוחת בוקר עד שמונה ורבע ואז תלכו לכיתות, בהצלחה ולילה טוב."

למחרת קמתי מוקדם בבוקר מהתרגשות וירדתי לחדר אוכל, אחרי שאכלתי והתארגנתי הלכתי מרחב של הכיתות וחיכיתי עם יעל והדס עד שכולם יגיעו, היינו היחד באותה כיתה ואחרי הלימודים למדנו למבחנים, ממש כמו בבית רגיל פשוט בלי הורים.                      הזמן עבר מהר וכמעט שכחתי שאני בלי אבא ואמא שלי אבל יום אחד קרה משהו לא צפוי, ירדתי כמו בכל יום לחדר אוכל אבל אז ראיתי את דניאל לא הבנתי מה קורה, מי סיפר לה שהגעתי לכאן? רצתי מהר לחדר ונשכבתי על המיטה, פחדתי שהיא תגיד לכולם מה קרה. שהיתי בחדר עד הצלצול של הפסקת 10 וראיתי את יעל והדס נכנסות. "הנה את" קראה הדס "יעל סיפרה לי שלא הגעת היום לשיעור וממש דאגתי לך, מה קרה? למה את כל כך חיוורת?" סיפרתי להן על דניאל איך פתאום ראיתי אותה ובטוח היא עכשיו תספר לכולם שאני בבית ילדים. יעל והדס אמרו לי שאם היא באמת חברה טובה היא לא תגיד כלום וכדאי לי לדבר איתה. אחרי כמה דקות ירדתי למטה וראיתי שהיא עדיין שם, התחרטתי ורציתי לעלות שוב למעלה, אבל אז ראיתי אותה מסתכלת עלי במבט המום, נאנחתי וניגשתי אליה, הצעתי לה לעלות לחדר שלי והבאתי מהמטבח כוסות  ובקבוק מים לי ולדניאל, התיישבתי על המיטה וסיפרתי לה הכל! הרשיתי לעצמי טיפה לפרוק את זה מעלי. אחרי שסיימתי דניאל ישבה לידי עוד יותר מופתעת אבל אז התחילה לדבר "אני בסך הכל באתי לכאן עם אמא שלי כי היא רוצה לעבוד כאן ופתאום אני רואה אותך, זה פשוט לא הגיוני".  אחר כך דיברנו עוד קצת ודניאל נפרדה ממני והלכה לאמא שלה, ברגע שהתכוונה לצאת, אמא שלי נכנסה לחדר היא הייתה מאושרת ועל פניה חיוך גדול, לא הבנתי מה קורה קודם אמא ואז דניאל?

"את לא מאמינה" התחילה אמא לדבר "שכרנו עורך דין והוא הצליח להוציא את אבא צודק במשפט, דיברתי כבר עם רז ואנחנו הולכות" אבל אז היא ראתה את המבט שלי בבת אחת גם פניה השתנו.

"מה קרה? את לא שמחה?" שאלה

"ברור שכן, פשוט הכל עבר כל כך מהר, בטוח אי אפשר להישאר כאן עוד חודש?" שאלתי למרות שכבר ידעתי את התשובה.

"אני מצטערת מאי, עוד מעט מתחילת שנת הלימודים וגם בלי קשר, אני ממש התגעגעתי אליך".

"בסדר" עניתי "אני אלך לארוז ולהיפרד מכולם". אחרי כשעה כבר היינו בחוץ אחרי שנפרדתי מיעל, הדס,רז וכל השאר ויצאנו לדרך, עברו לי הרבה מחשבות בראש, אני יודעת שאמא רוצה רק לטובתי אבל קשה לי בפרדות ואני לא יכולה לעבור ממקום למקום כל פעם.

"אני יודעת מה את חושבת" אמרה אמא "אבל אם את ממש רוצה את יכולה לבקר כאן מידי פעם"

"כבר החלטתי" עניתי לה "אני יודעת שזה טיפה רחוק אבל אני אעשה כאן את השירות לאומי שלי".

כשהגעתי הביתה לא היה לי כוח לכולם, יש הלכתי לישון, בבוקר התלבטתי אם ללכת לבית ספר או לא אבל אז אמא אמרה שלפחות כדאי לי להיפרד מכל החברים לפני שאני יוצאת לחופש. שהגעתי לכיתה כמעט התעלפתי , היו שם מלא שלטים ובלונים וכל הכיתה קפצה עלי בשאלות ואז הבנתי שדניאל, כמו חברה טובה לא אמרה כלום רק שאני חוזרת, רציתי לענות להן אבל המורה השתיקה אותי ואמרה שזה יחכה להפסקה, היא בינתיים תחלק תעודות. ישבתי ליד דניאל וחייכתי לעצמי, ידעתי שזאת עוד התחלה, אבל הפעם זאת תהיה התחלה חדשה שתוביל אותי לדרך טובה, כמו שאמא שלי תמיד אומרת כשנסגרת דלת אחת נפתחת אחרת.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן