עוד דמעה, עוד בכי, שוב שמחה, זה כל כך מבלבל, מתי זה יגמר?

שלום אני ליאורה וזהו סיפורי.

זה היה לפני שנה וחצי בערך, ב-25 במאי. הייתי בחתונה עם סבתא שלי, אחים שלי ודוד שלי. חיכיתי שגם ההורים שלי יבואו אבל הם לא הגיעו. נכנסתי לאוטו כדי להתקשר אליהם ולראות למה הם לא באים והם אמרו שהם בבית חולים עם אחי אילן ושהם לא יוכלו להגיע. התחלתי לבכות. הייתי כל כך מבולבלת. לא ידעתי למה הם בבית חולים והייתי כל כך מאוכזבת שהם לא יגיעו לחתונה. דוד שלי וסבתא שלי אמרו לי לצאת מהאוטו ולהצטרף למסיבה ושמחר ההורים שלי יסבירו לי הכול.

ביום שלמחרת הלכתי לבית החולים "שניידר". זה בית חולים לילדים, ששם ההורים שלי ואילן, אחי, היו. אח שלי ישב על המיטה בפיג’מה הצהובה של בית החולים וההורים שלי היו בכורסא הכחולה לידו. ההורים שלי קמו ולקחו אותי למטה. הם הושיבו אותי באחד הכיסאות ואמרו:" לאילן יש סרטן" הרגשתי דמעות בעיניים. "זה סוג של סרטן הדם" הם המשיכו. כמה דמעות זלגו על הלחיים שלי. הם ניסו להרגיע אותי ואמרו שלילדים זה הרבה יותר קל להתרפאות מזה. בת המצווה שלי הייתה אמורה להיות בשנה הזו אבל ההורים שלי אמרו שזה יצטרך להידחות. הייתי גם אמורה לעשות פרויקט בת מצווה עם אמא שלי, בו נבקר ניצולי שואה, אבל ההורים שלי אמרו שהם יהיו עסוקים מדי עם אילן אז לא יהיה לי לנו זמן להשתתף בפרויקט.

כבר בשבועות הראשונים הרגשתי שינויים בחיי, המורות והיועצת התחילו להוציא אותי משיעורים ולדבר איתי. הכיתה ידעה מזה אז הם התנהגו קצת מוזר. ההורים שלי היו בבית הרבה פחות. הרגשתי שנהייתי הרבה יותר שקטה וסגורה כי לא היה לי עם מי לדבר וגם לא רציתי לדבר, פשוט שמרתי הכול בבטן. כל לילה ההורים שלי היו מתחלפים אחד עם השני, יום אחד אימא שלי בבית וביום שלאחר מכן אבא שלי היה בבית אז לא ראיתי את שניהם ביחד רוב הזמן. בנוסף גם בשבתות לא היינו ביחד אז הרגשתי שהמשפחה שלנו קצת התפרקה. לפני שאילן חלה היינו משפחה ממש קשורה, מגובשת ותמיד הינו ביחד, ושם אחד בשביל השני. עכשיו כשהוא חלה הרגשתי שהקשר שלנו קצת התחיל להתפוגג.

בערך שלושה שבועות לאחר מכן השיער של אילן התחיל לנשור וזה ממש הפריע לו, אז הוא ובן דוד שלי גלחו את השיער שלהם. בן דוד שלי עשה את זה כדי להראות לאילן שהוא לא לבד. לא הייתי רגילה לראות אותו כך וידעתי שייקח לי קצת זמן להתרגל זה.

אח שלי התחיל לקבל הרבה תשומת לב ומתנות, לא אשקר, קצת קינאתי בו. אימא שלי אמרה לי שחוץ ממתנות הוא גם מקבל הרבה דברים קשים, בדיקות ומחטים אז אין לי מה לקנא. ידעתי שלא רציתי להיות במקומו אבל עדיין קינאתי בו וגם רציתי קצת תשומת לב ומתנות.

הזמן עבר והתחלתי להתרגל לזה שההורים שלי לא בבית, שלאילן יש קרחת ושהעולם מסתובב סביב אילן כרגע. מדי פעם אילן היה משתחרר לכמה ימים וחוזר הביתה, כשהוא לא היה מטופל בכימותרפיה. רוב הזמן הוא לא היה בבית לשבת, אז כשהוא כן היה, הייתי ממש שמחה להיות שוב משפחה שלמה לשבת. אני זוכרת פעם אחת, כשאילן השתחרר לשבת, הייתי ממש שמחה, התארגנתי מהר ולא יכולתי לחכות. אימא שלי הדליקה נרות שבת ופתאום לאילן עלה החום. אימא שלי נכנסה מיד לאוטו ולקחה את אילן לבית החולים. אני זוכרת שבכיתי ובכיתי, כל כך רציתי לאכול כל המשפחה ביחד בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הלכנו לבני דודים שלי לאכול ארוחת שבת, נכנסתי ורצתי לשירותים ובכיתי עוד. בת דודה שלי פתחה את הדלת, נתנה לי חיבוק ואמרה לי לשטוף פנים ושיהיה בסדר. היא באמת עזרה לי, דאגה לי, ואפילו שהייתי מאוד עצובה היא הצליחה לשמח אותי.

כל השבת ישבתי וחשבתי לעצמי שיש עוד הרבה משפחות שיש להם אחים או כל סוג של משפחה בבית חולים. נזכרתי בזה שעמותת "זיכרון מנחם " תמיד לקחו אותנו לבילוים וכל מיני דברים אז חשבתי לעצמי שאולי אני יכולה לארגן דברים כמו ירידי חסד והופעות כדי לגייס כסף בכדי לעשות דברים מהסוג הזה עבור המשפחות הללו. חיכיתי ששבת תצא, כי אסור לתכנן דברים בשבת, ואז התחלתי לתכננן: ירידי חסד, ירידי תרומת שיער, הופעות שאני וחברותי ננגן בהן, מכירת חצר וכו'’. סיפרתי לאימא ולאבא שלי על הרעיון והם חשבו שזה מדהים.

הדבר הראשון שהתחלתי לתכנן זה ההופעה כי זה הכי קל, לפחות זה מה שחשבתי. אני וחברות שלי ישבנו והמצאנו שיר, הלחנו אותו והתאמנו הרבה פעמים. עכשיו כל מה שהיה צריך לעשות היה לפרסם. כתבנו בכל קבוצות הוואטסאפ, הוצאנו פליירים, סיפרנו לכולם וגם אמרנו להם שיגידו לאנשים אחרים. עבר שבוע וקנו רק 5 כרטיסים ומי שקנה אותם היו ההורים שלנו אז היינו מאוד מאוכזבות. חברות שלי אמרו לי פשוט לעזוב ושזה לא יעבוד והתחלתי גם להתייאש, אבל אז עלה לי רעיון. כמו בסרטים עם הנורה, זה פשוט צץ לי בראש. חשבתי שאולי נעשה מכירת עוגות וחלות לשבת, וכל מי שיקנה יקבל כרטיס חינם להופעה. ככה ידעו מי אנחנו וכשנעשה עוד הופעות אנשים יקנו כרטיסים כי הם כבר יכירו אותנו. להפתעתי, קנו הרבה חלות ועוגות וחילקנו להם את הכרטיסים ובמהרה גילינו שזהו, נגמרו הכרטיסים!! הייתי ממש שמחה ונרגשת וגם כשהתחלתי להילחץ, חברות שלי הרגיעו אותי ואמרו לי שזה הולך להיות מושלם. עכשיו באמת התאמנו המון, כל יום אחרי בית ספר היינו  מתאמנות, עד יום המופע.

יום המופע הגיע, "אנחנו עולות בעוד חמש דקות" שמעתי את חברתי צועקת מהצד השני של הבמה. כולם התחילו לרוץ לכל עבר, הפעם היה תורי להרגיע. אמרתי להן להירגע, עשינו מעגל "אחד שתיים שלוש וואו", התפזרנו ועלינו לבמה. היה פיצוץ, הקהל אהב אותנו, הילדים גם קנו שערות סבתא ופופקורן אז בכל זאת הרווחנו כסף. הגיע סוף ההופעה, כולם הלכו ורצנו לספור את הכסף. כל אחת ספרה כמות מסוימת ואז חיברנו. הרווחנו 5,000 שקל! זה לא ייאמן.

הדבר השני היה יריד תרומות שיער שהיה כמובן בחינם אבל אחר כך שוב עשינו הופעה וכך הרווחנו כסף. לקח שבוע בערך עד שמצאנו וארגנו את הכול כי גם היינו צריכים למצוא ספרים לגזור את השיער. הגיע היום, והגיעו מלא אנשים גם בנים וגם בנות. הבנות תרמו את השיער ואחר כך באו להופעה והבנים קנו אוכל ושיחקו בפארק. הייתה הרקדה וכולם נהנו, ריקודים, צחוקים, שקיות מלאות שיער, כל כך שמחתי. נגמרה ההופעה רצנו לאוטו והתחלנו לנסוע לזיכרון מנחם, העמותה לילדים חולי סרטן, כדי להביא להם את תרומות השיער. הגענו לשם אחרי 45 דקות בערך, ממש התרגשתי אפילו  שידעתי שאני לא מרוויחה שום כסף מזה. נכנסנו לאולם הגדול וקיבלו אותנו בשמחה ואפילו ארגנו לנו כיבוד.” תודה על השקית הזאת, זאת באמת מצווה גדולה" המנהל אמר. לפני שהספקתי לענות הוא המשיך ואמר: "אולי תוכלו לנגן פה באולם בימי רביעי אחר הצהריים, עבור הצוות והילדים? אנחנו נשלם לכם". ניסית לשכנע אותו שממש לא צריך לשלם, אבל הוא התעקש. הסכמנו על 50 שקל כל פעם. חזרנו הביתה, ספרנו את הכסף מהיריד וההופעה והרווחנו 10,000 שקל. איזה התרגשות, אני כל כך שמחה, כבר יש לנו 15,000 שקל! הכנסתי את זה לקופת החיסכון שלנו והתארגנתי ללכת לישון.

בבוקר שלמחרת בערך, בשעה 9 בבוקר הלכתי לבית חולים "שניידר" ושאלתי את אחת האחיות כמה משפחות יש במחלקה האונקולוגית, כדי לדעת כמה כסף אנחנו צריכות לגייס כדי לקחת את כל המשפחות לאיזשהו מקום. האחות אמרה שכרגע יש 15 ילדים. אמרתי לה תודה וחזרתי הביתה.

התחלתי לעשות חיפושים לכל מיני מקומות כפיים ובילוים. בסוף החלטתי שבגלל שכל כך אהבתי כשזיכרון מנחם לקחו אותנו לאילת אז גם אני אעשה את זה. ישבתי ועשיתי חישובים. " אם זה כפול זה ועוד זה" מלמלתי לעצמי והגעתי למסקנה שאנחנו צריכות לגייס 100,000 שקל, כדי להטיס את כל האנשים לאילת וגם שיהיה להם בית מלון ללון שם. זה ממש הרבה ויש לנו עכשיו רק 15,000 שקל שזה אומר שצריך עוד 85,000 שקל. ידעתי שעכשיו צריך לעבוד יותר קשה ולא רק לעשות הופעות, צריך לעשות הרבה יותר מעבר לזה. ישבתי וחשבתי, מה אפשר לעשות. היו לי מלא דפים זרוקים על הרצפה של רעיונות אבל הם לא היו טובים מספיק. החלטתי שכל המשפחות,  שלי ושל חברותיי צריכות להתגייס וככה הכול ילך ממש מהר. אז שני האחים הקטנים שלי שבני 13 ו-12 הולכים כל יום בשבוע לקחת כלב אחר לטיול. האחיות הגדולות של חברה שלי הולכות לעשות ערב סרט. האחים שלי חברה שלי השנייה הולכים למכור כיפות, הבנות יסרגו והבנים ימכרו. ואני וחברות שלי נמשיך לעשות הופעות.

ובכל זאת, צריך משהו יותר רציני. אז החלטתי שנעשה הגרלה ע-נ-ק-י-ת-! אנחנו נמצא אנשים שיכולו לתרום לנו כל מיני דברים שווים ונגיד להם שזה למטרה מאוד חשובה. בהתחלה מצאנו דברים פשוטים כמו משחק סולמות ונחשים ומשחקים קופסא, אבל אז הבנו שמשחקי קופסא ממש לא יעזרו לנו, אז הינו צריכות למצוא הרבה יותר דברים. כולנו ישבנו למשך שעה והתקשרנו לכל מיני אנשים וחברות שיכלו לתרום לנו מוצרים. בסופו של דבר, תרמו לנו כל כך הרבה דברים שהיה פשוט בלאגן אז עשיתי רשימה, תרמו לנו מחשב נייד, אייפון x, אייפד, כרטיס זוגי להופעה של עומר אדם, לינה ללילה במלון בירושלים ועוד כל מיני דברים ממש שווים. פרסמנו על ההגרלה לכולם והחלטנו שזה יהיה בעוד חודש. עד אז, יהיה לנו עוד זמן להתארגן וגם נוכל להתחיל להרוויח כסף בשאר העבודות. אז ככה השבוע שלנו עבר, ביום שלישי היה ערב סרט, בסוף השבוע קיבלנו את כל הכסף מהאנשים שאחים שלי לקחו את הכלב שלהם לטיול, הבנות עוד לא סיימו את כל הכיפות אז גם הבנים עוד לא מכרו אבל עדיין יש חודש לגמור לסרוג את הכיפות ולמכור אותם. ככה עבר חודש, עד יום לפני ההגרלה, הרווחנו כל כך הרבה, כמעט היה לנו מספיק לקחת את כולם לאילת. בלילה לפני ההגרלה אף אחד לא יכל להירדם, היינו ממש בלחץ, עם פרפרים בבטן ומלאי התרגשות. הבוקר עלה, התעוררתי בשש, בקושי ישנתי כל הלילה.

כולנו נפגשנו בשתיים עשרה בפארק והתחלנו לארגן. הקופסא הייתה במקום, הפתקים היום מוכנים, כולם רצו לכל עבר בפארק והתארגנו, כי ההגרלה בעוד שעה! "כמה דקות לפני שההגרלה תתחיל" התחלתי לומר, "רציתי להגיד מכל הלב, תודה רבה על כל המאמץ והתמיכה. בהתחלה חשבתי שזה בכלל לא יעבוד, אבל אז אתם גם יזמתם ועזרתם לי", כמעט התחלתי לבכות. כולנו התחבקנו חיבוק קבוצתי והתחלנו בהגרלה. היו שם הרבה אנשים, וקנו הרבה כרטיסים והיה לי מאוד כיף לראות את הכול משתלם בסופו של דבר. התחילה ההכרזה על זכית הפרסים, כולם שרקו, צחקו ובעיקר כל כך התרגשו. "והאייפון ל…" כולם עשו תופים עם הידיים והרגלים, "אדרת פרי!!!" כל המשפחה שלה התחילה לצעוק ולצחוק מרוב שמחה. עברנו לפרס השני, וכך גם השלישי והרביעי. נגמר הערב וכמו תמיד הגיע הזמן לספור את הכסף, גייסנו 50,000 שקל! זה ממש לא יאמן ועכשיו הגיע הזמן לספור את הכול ביחד.

אימא שלי אמרה לי שנספור את הכסף מחר כי כבר היה מאוחר. הלכתי לישון אבל פשוט לא יכולתי להירדם. אז קמתי מהמיטה והלכתי לשולחן הכתיבה בחדר שלי, הדלקתי את המנורה והתחלתי לכתוב. "תודה רבה לך ה’ על כל הטוב שהבאת לי בחודשים האחרונים. למרות הקושי בזה שאח שלי היה חולה, תמיד עזרת לי לראות את הטוב." המשכתי לכתוב עוד כמה דקות. התחלתי לכתוב את כל הדברים שקרו לי במהלך החודשים האחרונים, את הדברים הטובים ואת הדברים הרעים. את השמחה והעצבות. פשוט רציתי שתמיד יהיה לי את הזיכרון הזה איתי. אחרי שסיימתי לכתוב, רציתי לקרוא קצת פרקי תהילים כדי להמשיך להודות לה’. קראתי פרק אחר פרק עד שלבסוף הייתי עייפה והלכתי לישון.

בבוקר שלמחרת שמעתי את כולם צועקים משמחה, אז רצתי למטה ליראות מה קרה. אימא שלי ישבה שם עם דמעות בעיניים, כמובן של שמחה. ראיתי את כל הכסף מונח על השולחן והבנתי שהגענו ולסכום שרצינו להגיע אליו. אימא שלי הסתכלה עלי בגאווה, רצתי אליה ונתתי לה חיבוק. לחשתי לה באוזן:" לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיך". שתינו הסתכלנו אחת על השניה ופשוט בכינו משמחה.

כמה שעות לאחר מכן כולנו נסענו ל"זכרון מנחם" כדי להביא להם את הכסף. כל כך התרגשתי, כמעט התחלתי לרעוד. אמרתי לחברות שלי שוב ושוב שהכל בזכותם, כי באמת רציתי שהם ידעו שהם היו חלק בלתי נפרד מכל המסע הזה. הגענו לזיכרון מנחם, עכשיו באמת רעדתי, לקחתי שתי נשימות גדולות, ונכנסתי. הפעם, לא כמו פעם שעברה שנכנסנו לאולם ושם היו רק המנהלים, הפעם כל הילדים וההורים היו שם. בהתחלה לא הבנתי שזה הילדים שחולים כי היה להם שיער אבל אז אמא שלי אמרה לי שהם כולם לובשים פאות מהשיער שאני  הבאתי להם. התחלתי לבכות, הלב שלי הרגיש שהוא מתפוצץ מרוב שמחה. זה פשוט לא ניקלט שאני וחברותי הצלחנו לארגן את כל זה. אחרי שנרגעתי, הלכתי להכיר את כל הילדים כי אלה הילדים שאנחנו לוקחים לאילת. ישבנו לכמה שעות עם הילדים ואז הגיע הזמן ללכת, לקחנו כמה תמונות למזכרת והלכנו הביתה. תמיד כולם אומרים:" תמונה אחת שווה אלף מילים" אבל אני אפילו לא יכולה לתאר במיליון מילים את ההרגשה שאני מסתכלת בתמונה הזאת. עד היום התמונה אצלי בחדר וכל פעם שאני מסתכלת עליה זה עושה לי אור בלב וחיוך על הפנים.

 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. חנה אילן הגב

    הסיפור מהמם,
    האם הוא אמיתי?

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן