"יהלי, היום לאחותך יש ביקור בבית הספר ואני הולכת לעבודה אז תהיי איתה, זה מקסימום שעתיים."

"אמאאאא, אני לא יכולה היום, נועה וורד מגיעות מהמושב לבקר אותי, אני לא יכולה לבקש מהם לבטל! הן אמורות להיות פה כל רגע!"

"אני מצטערת זה לא נתון לויכוח!"

(טוב, תנו לי לעשות לכם קצת סדר..  קוראים לי יהלי. אני בת 15 ויש לי אחות בת 11 בשם מיטל שהיא הממ… איך נקרא לזה… מיוחדת.. הממ .. כן.. מיוחדת. ההורים שלי גרושים כבר 8 שנים, ואנחנו חיות עם אמא שלי בקריית גת. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי צריכה לתת מעצמי למען מיטל ותמיד לוותר בשבילה. היא אפילו נולדה ביום הולדת 4 שלי.. לא יכלת למצוא לך יום אחרת להיולד בו?! למה דווקא ביום המיוחד שלי? שאגב, בסוף לא חגגו לי כי אמא שלי הייתה בחדר לידה.. וואו איזה יום מושלם! אבל שלא תחשבו שמיטל רעה, דווקא ממש לא! היא הבן אדם הכי שמח שאני מכירה.. כל הזמן עם השמלת פרחים שלה.. ובהתחשב בעובדה שהיא הממ… מיוחדת… זה דווקא ממש מיוחד!)

כשחזרנו מבית הספר לקחתי את מיטל לאכול גלידה. הסתכלתי על הפרצוף החמוד הזה שמרוח בקצפת, ועל הידיים המתוקות שלה, ושאלתי את עצמי איך הייתי מסוגלת לכעוס עליה? הרי זו לא אשמתה שהיא נולדה ככה?

כשחזרנו הביתה, כבר היה ערב ואמא שלי הכינה לנו פנקייקים עם שוקולד, המאכל הכי אהוב על… ניחשתם נכון, מיטל.

אחרי שכולם אכלו, קיבלתי הודעה מנועה שכתוב בה שהן חיכו לי בתחנה המרכזית שעתיים וחזרו כשהבינו שאני לא אגיע.. "וואי נכון!" "מה קרה?" שאלה אמא, " מה קרה?!" עניתי בזעם "מרוב כל הכעס שכחתי להודיע לנועה וורד שאני לא יכולה להיפגש איתן! והן חיכו שעתיים בתחנה ולבסוף חזרו הביתה. הן לא ירצו לקבוע איתי יותר! והכל בגללך ובגלל הילדה הטיפשה שלך!"

" היי, תדברי יפה לאחותך! היא ממש לא טיפשה! אלה להיפך. היא מיוחדת!  תתנצלי מיד!"

"כמובן. כי זה אשמתי נכון? דיי כבר נמאס לי להיפגע כל הזמן בגלל מיטל! והרי את יודעת טוב מאד שהיא סתומה! היא לא כמונו! אז תפסיקי כבר לשקר לכולם ותודי באמת!"

" יהלי לכי מיד לחדר שלך!"

"זה בסדר, ממילא התכוונתי ללכת מכאן!"

פשוט פתחתי את הדלת ורצתי… רצתי בלי לשים לב לזמן… רצתי תוך התעלמות מהצעקות של אימי שקראה לי לחזור… פשוט רצתי, ונתתי לדמעות לנזול במהומה .

בשלב מסוים נגמר לי הכוח. אני חושבת שזה היה אחרי שעה של בכי, ריצה, זעם, והכול ביחד.

הצטערתי שקראתי ככה לאחותי ועוד לידה, אבל לא יכלתי לשלוט בזה!

אתם מבינים אותי, נכון?

הלכתי קצת ומצאתי סמטה חשוכה, ופשוט ישבתי ובכיתי שם.

פתאום שמעתי קולות, "מחר ראשון הודיה ואני נלך דרך ההר באזור הגדול בשעה שתיים מתחת"

מה זה היה? שאלתי את עצמי.. התקרבתי קצת והתחבאתי מאחורי קיר כדי לראות מי אלה, אבל לא הספקתי לראות כי הם ברחו. אחריהם הגיעו 15 אנשים עם בגדים של תיירים ורובה בכיסים. ניסיתי לראות מה הם עושים ושמעתי אחד מהם אומר "הם ברחו" בייאוש.. פתאום, בלי שהתכוונתי, התעטשתי. (וואו איזה טיימינג גרוע) "מי זה? מי שם?" שאל אחד התיירים, ואז, בלי לחשוב בכלל, רצתי. שמעתי אותם רצים מאחורי, היו גם כמה יריות.. וכמובן שעם המזל שלי נתקלתי באבן ונפלתי.

כשקמתי, ראיתי מולי שלושה מהכאילו תיירים, ואחד מהם כיוון אלי רובה! "ידיים למעלה! מי את? מה את עושה כאן? למה ריגלת אחרינו?" אני בחיים לא אשכח את השניות האלה, הלב שלי דפק בחוזקה וגופי הזיע, " א א אני אני אני יהלי" "יהלי מה?" " יהלי.. יהלי נורמן" " למה ריגלת אחרינו? מי שלח אותך?" " מה.. מה? אני אני לא ריגלתי. ואף אחד לא שלח אותי, אני ברחתי מהבית."

"אז זה הסיפור אה? ילדה שמחפשת הרפתקאות.." ואז הוא הוציא את המכשיר קשר שלו ואמר:" קודקוד כאן מאור, אני נמצא פה בסמטה בקריית גת, מבצע את המשימה ויש פה ילדה אבודה, צריך להחזיר אותה לבית שלה! תשלחו ניידת." "אוקי, ומה עם האנשים?" "הם הצליחו לברוח, אבל אל דאגה האנשים שלנו בעקבותם." "אני לא חוזרת לביתי!" התפרצתי "יהלי אני מצטער אך זאת לא שאלה! ואמא שלך בטח דואגת לך." "אוי נו גם אתה עכשיו קובע עלי? אמא שלי דואגת רק לאחותי מיטל! ומה אתם עושים פה בכלל? הרי זה די ברור שאתם לא סתם תיירים, הרובה דיי הסגיר אתכם."

"למה את חושבת שאמא שלך דואגת לאחותך יותר מאשר לך?" "עזוב אתה לא תבין" "נסי אותי.." "אוקי, אז ככה.. אני גרה בקריית גת.. ההורים שלי גרושים ויש לי אחות בשם מיטל שהיא אוטיסטית.. עד שהייתי בת 9 תמיד קיבלתי כל מה שרציתי, והחיים שלי היו ממש טובים. אבל אז, כשמיטל הייתה בת 5 ועדיין לא דיברה, ההורים שלי החליטו לקחת אותה לרופאה, שם גילו שהיא אוטיסטית וחולה בתסמונת רט.. בסוף היא למדה לדבר בגיל 8 והיא לומדת בבית, אבל מאז חיי השתנו מקצה לקצה..

מההתחלה היה ברור שמשהו מוזר בה אבל הוריי היו בטוחים שזה יעבור עם הגיל..

ומאז אותו יום, כל פעם שמיטל צריכה משהו אני צריכה לוותר על הכל בשבילה. "עכשיו אתה מבין למה ברחתי מהבית?"

"תקשיבי, קוראים לי מאור, ואולי תופתעי לגלות, אבל יש לי אח בן 20 וגם לו יש תסמונת רט.. אבא שלי נפטר שנה אחריי שנולדתי ואני בקושי זוכר אותו.. ככה שבגיל 5 הפכתי להיות האבא במשפחה, ואני זה שתמיד דאגתי לו, כי אמא שלי הייתה צריכה לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. לא פעם הייתי צריך לוותר על דברים שלי לטובתו, אבל עכשיו אנחנו החברים הכי טובים. אז תאמיני לי שאני מבין אותך. אבל החוכמה היא להשאר חזק ולא לוותר. כי כרגע אמא שלך דואגת לך כי היא רואה שלא חזרת עדיין". "אני מצטערת אני לא ידעתי.. " "זה בסדר, אבל עכשיו הניידת הגיעה, אז אנחנו נצטרך להיפרד כאן" "רגע!" "מה קרה?" "כמעט שכחתי, שמעתי משפט שהאנשים שאתם רודפים אחריהם אמרו.. זה היה נשמע כמו קוד.. איך זה הלך? אה כן.. " מחר ראשון הודיה ואני נלך דרך ההר באזור הגדול בשעה שתיים מתחת". וזה דיי מוזר בהתחשב שמחר לא יום ראשון אלא חמישי" "וואו, תגידי את רצינית? למה לא אמרת קודם? טוב עכשיו תחזרי לבית שלך אבל תודה על העזרה… היה כיף לפגוש אותך.." "רגע מה? אני צריכה להישאר אתכם לעזור לכם לפתור את החידה! אני מחוננת, אני אפתור אותה בקלות!" "זה בסדר תודה, יש לנו כבר אנשים שמטפלים בזה. את תלכי לבית של אבא שלך אם את לא רוצה לחזור לאמא שלך, אל תדאגי כבר סידרנו את זה ואמא שלך יודעת שאת אצל אבא שלך. וכשתשמעי שהשב”כ הצליח למגר טרור תדעי שזה בזכותך" "וואו! השב”כ?! אתם מהשב”כ?" "אוי, אני לא מאמין שזה נפלט לי, את באמת טובה בזה, אולי כשתהיי גדולה תעבדי בזה.."

כשהגעתי לבית של אבא שלי, רצתי אליו בחיבוק.. באמת היתה חסרה לי קצת אהבה של אבא בכל הסיפור הזה..

"אז מה מביא אותך לכאן יהלי יקרה?" ופשוט סיפרתי לו, סיפרתי לו  את כל מה שקרה עם מיטל ועם נועה וורד, את זה שהחלטתי לברוח מהבית, ואיך שעזרתי לשב”כ ובסוף התייחסו אליי כמו ילדה קטנה ושלחו אותי הביתה לאבא שלי. הוא ישב והקשיב לי ולבסוף אמר: "אני מבין אותך, אבל לפעמים העולם של הגדולים לא מתאים לילדים ואת תצטרכי להבין את זה. מחר בבוקר אני לוקח אותך לאמא שלך ואת מתנצלת בפניה על מה שקרה וגם בפני מיטל."

"למה גם בפני מיטל? ממתי היא חשובה לך?" "מה זאת אומרת? היא הילדה שלי! וזה שאנחנו לא בקשר זה לא אומר כלום לגבי האהבה שלי אליה!" "תגיד, למה אתה לא בקשר איתה?" "זה כבר סיפור לפעם אחרת.. לילה טוב מתוקה." "למה אתה לא בקשר איתה? ספר לי!" חזרתי. "טוב, רק שאמא שלך תסלח לי.. את יודעת למה אמא ואני נפרדנו?" "לא יודעת, אני אף פעם לא שאלתי.. למה?" " בחיים של זוג נשוי לא תמיד הכל טוב.. ואצל אמא שלך ואצלי היו הרבה מריבות.." "באמת? אז איך זה שאני לא זוכרת את זה?"  ניסינו להסתיר את זה ממך וממיטל.. ובגלל כל המריבות האלו נפרדנו בדרך לא כל כך נעימה.. אמא שלך כעסה עליי ואמרה לי לעוף מהבית שלה ושהיא בחיים לא תיתן שמיטל תגדל על ידי אבא כזה.. עלייך לא היתה אפילו מריבה כי כבר גדלת איתי 7 שנים.. אני מצטער שלא סיפרנו לך.. אני מניחה שבאיזה מקום למרות כל הכעס שהסתירו את זה ממני ריחמתי על אבא, הרי בכל זאת, אמא שלי גירשה אותו מהבית ומנעה ממנו להפגש עם ביתו.. חיבקתי אותו ושנינו בכינו.. בכי של שמחה, בכי של עצב, בכי של תקווה, בכי של יאוש, בכי של אהבה..

למחרת נפרדתי מאבא ונכנסתי למונית שהשב”כ אירגן לי. כשנכנסתי ראיתי את מאור ברכב ואחרי 10 דקות של שקט בנסיעה (הוא סימן לי עם היד לא לשאול שאלות) הוא התחיל לדבר: "אז ככה, האנשים שלנו ניסו כל הלילה לפתור את החידה ולא הצליחו אז המלצתי להם עליך. יש לך 10 דקות מהרגע שאנחנו מגיעים, בהצלחה." "כשהגענו לשב”כ שמו עליי מין שקית כזאת בתירוץ שאסור לי לדעת איך השב”כ נראה מבפנים והובילו אותי לחדר ישיבות. היה בו מחשב ו12 כסאות מרופדים מסביב לשולחן ארוך ומלבני שעליו היה דף ועט. "יש לך 10 דקות,  בהצלחה" אמר מאור, "רגע, אתה לא עוזר לי?" "אני אהיה פה למקרה שתצטרכי עזרה, אני כבר ניסיתי לפתור את זה ולא הצלחתי, עכשיו הגורל של כל עם ישראל הוא על הכתפיים שלך, בהצלחה." "וואו, בכלל לא הלחצת" "טוב קדימה לעבודה" בהתחלה כתבתי את הקוד על הדף. מחר ראשון- מה זה אומר בכלל? "אתה יודע שאני ומיטל נולדנו ביום ראשון?" מאור הסתכל עליי ולא אמר מילה, היה ניכר שהוא בלחץ. "ברור, מיטל! "מה?" שאל מאור, "מיטל" אמרתי, "לפני שנה היה איזה שיר שהיא כל הזמן שרה לי אותו, נו איך הוא הלך? אה כן! לא תמיד המשמעות המופשטת היא המשמעות האמיתית, אווו" התחלתי לשיר. "אז מחר זה מחר וראשון זה?" "נו יהלי תחשבי!" אמרתי לעצמי בראש. "מה ההמשך של השיר?" שאל מאור, שסוף סוף היה ניתן לראות חיוך קטן בפניו. "ראשי תבות הם כל העניין אוווו" "בדיוק! ראשי תיבות!" "מה?" "ראשון זה האות הראשונה של כל מילה: הודיה ואני נלך דרך ההר,  וזה יוצא : הונדה. באזור הגדול זה בטח בביג שבקריית גת, בשעה שתיים, ומתחת זה מתחת לכסאות, ברור!" "לא הבנתי כלום, את יכולה להסביר?" "מחר, שזה כבר היום, אתם תמצאו בביג של קריית גת מכונית הונדה בשעה שתיים ומתחת לכסאות יש משהו.. מה השעה עכשיו?" "רבע לשתיים". "כל הכבוד יהלי, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך" אמר מאור. "קודקוד שומע עבור." "שומע" "בביג שבקריית גת יש מכונית הונדה ומתחת לכסאות שלה יש משהו.. כנראה פצצה, תמהרו! יש לכם עד השעה שתיים!" "קיבלתי עבור".

בחמישה לשתיים מאור קיבל הודעה בטלפון שכתוב בה: "אכן יש פה פצצה, חצי מהחבלנים יצאו אתמול לחופשה של יומיים מטעם המדינה והשאר במשימה אחרת, יקח להם יותר מדי זמן לחזור לכאן." "מה עושים?" שלח להם מאור "אני יודעת לפרק פצצות" אמרתי, "ראיתי את זה באיזו סדרה, בתקווה שזה באמת נכון שם." "אין סיכוי! אני לא אתן לך לסכן את עצמך ככה!" "אין ברירה אחרת!, והזמן שלנו עובר, אתה חייב לסמוך עליי!" הוא התלבט כמה שניות עם עצמו ולבסוף אמר: "בואי איתי, יש לנו פצצה לנטרל" "יש!" צעקתי ושנינו רצנו למכונית.

הגענו לשם בדקה לשתיים והלב שלי היה על מאתיים, הייתי בטוחה שכולם יכולים לשמוע אותו. מאחורי שמעתי את מאור מדבר עם מישהו בשם אייל, שאחר כך גיליתי שעובד איתו, על זה שאני רק ילדה וזה מסוכן מידי לתת לי לעשות את זה. אני מניחה שמפאת חוסר הזמן ומהלחץ אייל החליט לוותר. התקדמתי לכיוון הפצצה, הכל היה נראה לי כל כך מפחיד. התיישבתי מולה והביאו לי קאטר כדי לנטרל אותה. על הטיימר היה כתוב: עוד 10 שניות. מאור ואייל עמדו מאחורי מודאגים. נשמתי 3 פעמים, עצמתי את עיני וניסיתי להיזכר איך זה הלך בסדרה. לבסוף נשמתי פעם אחת וחתכתי את החוט האדום. לשנייה היתה דממה. ואז הטיימר כבה ופתחתי לאט לאט את עיניי. מאור וכולם עטו עליי בחיבוקים ואמרו שהצלתי היום את קריית גת. התחלתי לבכות, אבל לא היו אלה דמעות של עצב, אלא דמעות של שמחה.

למחרת, אחרי שניפרדתי ממאור ומהכתבים שראיינו אותי, אמא שלי חיכתה בחוץ ואני כל כך התגעגעתי אליה.

כשראיתי את אמא ישר חיבקתי אותה ושנכנסתי למכונית היא אמרה לי שיש לה הפתעה בשבילי.

כשהגעתי הביתה מיטל חיכתה לי בכניסה עם שלט שכתוב עליו: "גיבורת הבית".

רצתי אל מיטל וחיבקתי אותה, לא הפסקתי לבכות ובבכי אמרתי לה שכל מה שאמרתי לא באמת התכוונתי אליו ושבחיים לא הייתי מחליפה אותה בשום אחות אחרת. היא בתמורה נתנה לי נשיקה רטובה על הלחי.

נכנסתי לסלון ומצאתי שם את אבי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי ,"את זוכרת את הסוד הקטן שלנו?" הנהנתי עם הראש "אז החלטתי לדבר עליו עם אימך והיא אמרה לי שגם היא מרגישה ככה, חזרנו יהלי! והכל בזכותך!" "חיבוק משפחתי" צעקה מיטל וכולנו התחבקנו כמו בימים הטובים ההם.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
12 תגובות
  1. שירה ממן הגב

    ניריייייי
    אלופה אחת…
    סיפור מהמם וכתוב בצורה מושלמת!!כל הכבוד!!!!

    דרג
  2. אליאורה היין הגב

    מ-א-ל-ף פשוט אין מילים❣❣

    דרג
  3. הודיה רוונה הגב

    מושלם!!!!!!!!!!!!!!!!
    רואים שאת כתבת את זה…

    דרג
  4. שירה איפרגן הגב

    וואנההההה אמאלההה איזה סיפוררררררררררר מוכשרת אחתת❤️❤️❤️❤️❤️❤️

    דרג
  5. שירה עוזיאל הגב

    איזה סיפור מושלםםםם את בטוח זוכה…

    דרג
  6. חסויה הגב

    וואו!!מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!סיפור מרתק!ישר כוח!!

    דרג
  7. אורית אסתר יפרח הגב

    ניריייי מהממממםםםם אלופההההההההההה יא מוכשרתתתתת כל הכבוד

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן