המבחן הזה קשה,כולם חוץ ממני כבר עומדים לסיים אותו, כולם חוץ ממני. אני מרגישה נורא, אני לא מבינה כלום בלשון, אני רק יכולה להתרכז בצינור הדק שמטפטף מהתקרה לתוך הדלי הירוק הגדול. הכל מתבלבל, אני גמורה, כיתה י' זה לא בדיחה, חשבתי שאוכל ללמוד מספיק חומר אבל כנראה שתשע עשרה שעות של למידה בלי הפסקה לא הועילו כלל.

נשארו רק עוד שבע ילדים בכיתה והם נראים בטוחים בתשובות שלהם, אני לועסת את הסוף הדק של העט השחור, כל מה שכתוב על הדף שלי זה "אמנדה קופיאצקי" ואפילו זה כתוב בכתב גדול ופרוע. עוד ילדה סיימה מבחן, כולם מבינים ורק אני לא, מחשבות רעות מגיעות לראשי. לא! אני צריכה להתעלם, הם סתם מפריעים לי ואני צריכה להתרכז. אני לא מבינה, זה אבוד. אני אצטרך להגיש את המבחן ריק, שמונה דפים דו צדדיים ושלושים ושבע סעיפים ריקים חוץ מהרבה קשקושים וציורים קטנים  בכל הדפים. שעתיים לאחר מכן כשהמורה ציפי קראה שמות, המזכירה רחל קראה לי אל חדר המנהלת, לא הבנתי מדוע. חיכיתי לחוצה בחדרה של המנהלת, לא ידעתי למה לצפות, שיחקתי באצבעות שלי ושקשקתי את רגלי על כיסא העץ הישן. המנהלת נכנסה לחדר בצעדים כבדים עד כדי כך שריצפת הפרקט רעדה. המנהלת- גברת שוסטרמן לבשה חולצה ירוקה בהירה עם מלא דוגמאות קטנות לאורך הצווארון, הריח שנדף ממנה היה כזה של סיגריות ובושם בערבוביה, קצת פחדתי מהבצקת והנעליים האדומות המבריקות שלה. כשגברת שוסטרמן התיישבה על הכיסא הוא חרק, למען האמת חשבתי שהוא ישבר. היא שאלה אותי איך קוראים לי, מאיפה אני, כמה זמן אני בארץ…. עניתי שקוראים לי אמנדה קופיאצקי, אני מפלצלווניה שבארצות הברית ועשיתי עליה לפני בדיוק חודשיים. גברת שוסטרמן הייתה מאוד נחמדה ומתחשבת למרות המבטא האמריקאי החזק שלי. היא הסבירה שקשה למורות לפנות אלי אבל אני צריכה לעשות משהו עם העברית שלי. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה אבל ידעתי שהיא צודקת, ושעומדת בפני תקופה ארוכה שבמהלכה אני ללמוד ולהשתפר בשפה העברית. באותו הרגע לא ידעתי מה לא ידעתי מה לעשות, מורה פרטית עולה מלא כסף, כבר יש לי מלא לימודים, וחומר להשלים, יהיה לי קשה להעמיס עלי עוד. מחשבות ודאגות התרוצצו במוחי שפה חדשה זה עניין רציני!

שבוע שלם כבר חלף, לא ידעתי מאיפה להתחיל, אני עדיין בהלם מכל בעניין. בעוד שלוש עשרה דקות מתחיל שיעור לשון עם המורה רות. נגיד את זה ככה לשון זה לא המקצוע המועדף עלי במיוחד. בסוף השיעור המורה חילקה מבחנים, המורה רות קראה שמות אחד אחד כדי שתלמידי הכיתה ייגשו אליה ויאספו אותו. ברגע שהיא קראה בקול חזק עם המבטא הרוסי שלה- "אמנדה קופיאצקי" קפאתי במקום, רציתי לקבור את עצמי באדמה ולהיעלם, פחדתי לראות מה יהיה כתוב על המבחן שלי. התחלתי לצעוד בכבדות לחזית הכיתה עם שלושים זוגות עיניים בוהות בי, הידיים שלי הזיעו ממש פחדתי מתוצאות המבחן שיעברו גם לתעודה. הבטתי במבחן, ראיתי כמה הערות ואפס גדול מודגש  בעט אדום, ציפיתי לה אבל זה המבחן הראשון שבו נכשלתי ובאמת הרגשתי כישלון, ניסיתי לקרוא את הערות אבל גם זה היה מסובך מדי.

ראיתי מהבעות פניהם של שאר ילדי הכיתה שהיו מרוצים מתוצאותיהם.

רק אני ישבתי עצובה בפינה הקטנה ליד החלון הקר המעיף את הוילון לקצה השני של הכיתה.

אמנם הייתי עצובה אבל ידעתי שלבכות לא יועיל כלל. לקחתי את המבחן ורצתי במהירות אל שירותי התלמידות, התחלתי לבכות ללא שליטתי, הדמעות פשוש זלגו על פני החיוורות. שמעתי ילדה בתא שלידי מצחקקת, לא הבנתי מדוע, אבל צחוקה הדק גרם לבכי להיעלם. היא שאלה אותי אם אני בסדר שיקרתי טיפה אבל עניתי שכן אפילו שבתוך תוכי ידעתי שאיני בסדר, כנראה שהבינה מקולי המר שאני לא, לאחר שניות ספורות היא דפקה על דלת תאי. יצאתי מהתא וראיתי ילדה בגילי קצת גבוהה  עם עיניים ירוקות מבריקות וצמא בלונדינית ארוכה. שאלתי איך קוראים לה, היא כנראה הבינה מהמבטא שלי שאני לא טובה בשפה וענתה לי באנגלית שקוראים לה אליזבת' אבל כולם קוראים לה ליסה. עניתי שלי קוראים אמנדה אבל החברות שלי מאמריקה קוראות לי אמ' כשם חיבה. התחלנו לדבר וגילינו שיש לנו הרבה במשותף, היא עלתה לארץ מניו יורק לפני שש שנים וגם לה היו קשיים רבים. הרגשתי בנוח לדבר אתה. ליסה ילדה חכמה וחברותית הערכתי אותה שהיא באה אלי ודאגה לי שזה ממש לא מובן מאליו. אחרי שעות בית הספר ליסה הציעה לי ללכת אליה הביתה והיא תוכל לעזור לי לתקן את המבחן. אהבתי את ליסה וראיתי שזה יכול להוביל להצלחה בלימודים וחברות חדשה ושתי הדברים האלה דחופים לי כרגע. הגעתי לביתה הבית שלה היה בית פרטי גדול עם בריכה וחדר השינה שלה היה מהמם, הייתה נברשת גדולה שתלויה מהתקרה, המיטה שלה הייתה גדולה הסדינים שלה בצבע בז' עם פסים בצבע קרמי רך. ישבתי עם ליסה לאורך כל אחר הצהריים, צחקנו, הכרנו טוב יותר, והיא ניסתה לעזור לי אבל זה לא הלך כמו שרציתי, רציתי ללמוד להבין. חשבתי שאני יכולה ליסה אמרה שאני יכולה, אבל אני לא, אני לא מסוגלת , אם כולם כל כך בטוחים שאני יכולה אז למה אני לא מצליחה,הלוואי שכל זה היה מאחורי, למה אני לא יכולה להיות כמו כל נערה בגילי שיודעת את שפת מגוריה. אפילו שאני ויתרתי לעצמי ליסה לא ויתרה, היא אמרה שהיא עברה אותו דבר אבל לא קיבלתי את זה שעוד מישהו יכול להיכנס לדבר כזה ולצאת משהו כמו ליסה, כל כך מצליחה, חכמה, חברה טובה. למחרת בבית הספר ישבתי ליד ליסה בשיעור אנגלית והרגשתי כל כך בטוחה כי באמת הבנתי. בהפסקה היא הראתה לי שיש גם אולפן לעולים חדשים שעזר לה בקשיים שלה והוא גם בחינם. ישבתי באולפן היה זה חדר קטן חשוך, עם הד גדול, המורה ניגשה אלי אחרי שהצבעתי לשלוש דקות. גם אחרי הסברים רבים וסבלנות רבה לא הבנתי. כל מה שהמורה אמרה הרגע היה כמו סינית בשבילי.

הגעתי הביתה עם ליסה, דיברנו, היא ניסתה להסביר לי שוב, לא הצלחתי להבין, בקיצור מה שקורה כל יום. אבל היום זה היה שונה, כשראיתי את ליסה נזכרתי בחלום שחלמתי לפני חדשים וסוף סוף הבנתי מה משמעותה: זחל שכלוא בגולם שלו ואין לו דרך לצאת. כל הזמן ניסיתי לקשר את זה איכשהו אבל לא הבנתי מה זה מנסה לסמל, עליתי על זה, זה בדיוק איך שאני. אני כמו הזחל והקשיים הם בעצם הגולם שאיו לי דרך לצאת ממנו ולפרוח את כנפי.  עכשיו אם זה יש לי כוח ואני צריכה לעבוד קשה יותר אבל בסופו של דבר אני יפרח ויהפוך לפרפר. אמנם ייקח זמן עד שיעוף אבל זה שווה את המאמץ. לילות וימים ארוכים ישבתי, למדתי, השקעתי, ניסיתי ובאמת התחלתי להצליח. אני רואה תוצאות ואני כל כך גאה בעצמי. אתמול החזירו לנו מבחנים בספרות, קיבלתי שבעים ושלוש, מי שרואה ציון כזה לא ישר יתלהב מהמספר, אבל לי זה היה כמו באמת לפרוש את כנפי, אני סוף סוף מרגישה כמו שפרחתי, יצאתי מהגולם!

כעבור שנים ספורות אני יושבת פה כותבת את סיפורי לתלמידותיי וילדי, אני מקווה שסיפורי יעורר השראה ורצון לנסות ובסופו של דבר גם להצליח, ואם זה לא קורה מיד, לא להרים ידיים, אם תרימו ידיים מי יצליח בשבילכם?  

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן