מכתב של דמות מרכזית ברומן "אל תיגע בזמיר" – אטיקוס פינץ'  – לרעייתו המנוחה.

 

מכתב של אטיקוס לרעיתו המנוחה

סקוט הולכת לישון בשמונה בכל יום וגם בדיוק שעה אחריה, ואז אני מרשה לעצמי להשבר. כשאני איתם אני תמיד מחייך, אופטימי. אני  מספר להם כמה הערכים הם חשובים, ואיך עלינו להיות טובים ולהקשיב למצפון שלנו בכל מחיר. אך כשהבית ננודם ושוקט אני נשען על קיר חדרם דקות אחדות, מקשיב לנשימותיהם העדינות ואז אני נשבר. לפעמים אני מסיר אפילו טיפה או שתיים מעייני. קליפורניה תפסה אותי כמה פעמים היה ניתן להבחין שהיא חשה במבוכה וישר התרחקה היא לא רגילה לראות את " אדון פינ'ץ" האמיץ והגיבור נוהג בתגובה רגשית הראויה לנקבות בלבד. לא רציתי שהיא תתרחק רציתי שהיא תבוא ותגיד לי מילים טובות, היא הכושית הנבונה ביותר שהכרתי בחיי, כן, גם אני גזעני בסופו של דבר, החברה משפיעה עלינו. אלו רגעים שבהם אני מרגיש בודד וגלמוד. רגעים שבהם אני מרגיש שכל מלחמתי היא לחינם, היא לא שווה את הקרבנות הרבים.

למה נכנסתי לזה? אין לי מושג. כן, כן אני יודע צדק, מוסריות, רצון האל, והבדלים בין טוב לרע. אני מרצה על הערכים האלו כל יום כלפי הסובבים אותי ומדבר עליהם בהתלהבות. הם לא מרחמים עלי או עוזרים לי כי בטוחים שטוב לי ושאני שלם עם ההחלטה שקיבלתי. אבל כולם אנושיים וכולם צריכים חיבוק. כך אני יושב שלוש שעות לפעמים ארבע, מנסה לקרוא ספר אך לא מצליח להתרכז. ואז אני נרדם בעוד אני מרגיש מרוקן מכוחות.

ואז אני קם כי כוח החיים הוא המניע להמשיך לעשות דברים. במקרה שלי אלו הילדים, הם מה שמחזיק אותי בימים אלו. אני מרגיש כ"כ רע ליידם, שפעלתי האנוכיות כלפיהם, לא חשבתי כיצד זה יבוא על חשבונם כשאכנס לתוך הסיפור, והנה הם נפגעים מכך אף יותר ממני. אז אני עוטה את ארשת הפנים השמחה, הרצינית והמאופקת עד שהם הולכים לבית הספר. ואז המחשבות שבות להתרוצץ במוחי, שוב אני נזיר ממרוגוע. מדוע עשיתי זאת?

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את תום. אני זוכר העיקר את עיניו מלאות היושר והתום פשוטו כמשמעו. המקרה הזכיר  לי ילד קטן ההולך לבית ספר עם אביו ביומו הראשון. הילד מלא בציפייה והתרגשות בעוד האב יודע כי יקומו עליו רוחות רעות אשר אינו יודע עליהם, האב מרגיש צורך לגונן על הילד ולהשאר איתו. כך הרגשתי כלפי תום. כשראיתי אותו לראשונה חשתי כי על אף כל הסבל שעבר יש בו יופי ואהבה לבריאות ולחי. התקווה בעינייו כאשר שמע כי אייצג אותו במשפט חדרה עמוק בליבי וחשתי כי לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא אעשה כמיטב יכולתי בהגנה עליו.

אהובתי, זוכרת פעם כשהכול היה פשוט יותר. היינו זוג צעיר ואוהב. באותה התקופה יעדנו על אותם "הכושונים" אך לעולם לא תקשרנו או חיינו איתם. היה ברור לכולנו כי הם לא ראויים לחיות כשווים בחברת בני אדם. ואז יום אחד הם התחילו לחיות ביניינו, חיים רגילים כשל כולם. גילינו כי הם אינם יצורים מבעיתים אלא כמונו עם כל חולשותינו ומעלותנו. אז הכול נהיה מסובך.

במהלך עבודתי אני מתקדם בקצב איטי משל החילזון. עוצר כל כמה דקות, שוטף את הזיעה שנגרה במצחי, מוריד את המשקפיים ונהנה למשך כמה שניות לא לראות כלום, להיות שרוי בחושך שמרחיק מהמציאות למשך שניות אחדות. השכל וההיגיון משתלטים עלי ואני ממשיך לעבוד ואז שוב אני נעטף במחשבות, מרגיש שהם כולאות אותי בשרשרת ברזל. אז אני חושב עלייך ועל הילדים. וודאי את חושבת שאני מאופק בקרבתם אולי אפילו מציג הצגה בה השחקן הראשי הוא אטיקוס הכול יכול. ואז שוב ההתחבטות הנפשית והשאלה הנוקבת האם פרשת תום שווה את הקרבנות שעליי להקריב בשבילה…

עוד שבוע המשפט, וידוע לי שלא אזכה. אך לפחות אדע שניסיתי. הלכתי לתום והסברתי לו מה בדיוק הולך להיות. הוא הביט בי בעיניו התמות ושאל אותי מדוע אני עושה זאת ונתתי לו את משל הזמיר, הוא חייך ורציתי להשאר איתו עוד שעות רבות. כשחזרתי לביתנו ראיתי את הילדים ודברנו לגבי המשפט, הם הילדים החכמים ביותר שפגשתי וניכר שהפרשה חישלה אותם, באותו רגע הבנתי  כי הם הילדים היחידים בכל עיירת מייקום שאינם טפשים. לראשונה זה זמן רב חשתי כי יש פירות לעמלי.

אטיקוס.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן