החטופים 

'יומני היקר שלום.

עוד  יום רגיל עובר עלי,

הלכתי למכולת לקנות חלב וביצים, הייתי אצל השכנה לשתות תה, וביקרתי בקבר של בעלי.עד שהודיעו לי משהו מפתיע ולא צפוי, שהמטפלת שחטפה את ילדיי הלכה לעולמה, לפחות זה.אבל עדין לא ברור איך היא חטפה אותם ואיפה ילדיי.אני מקווה שאני אמצא את ילדי לפני שהמוות ימצא אותי.

להתראות יומני, נפגש מחר.'

אני סוגרת את המחברת העבה בייאוש, מיליון שאלות עוברות במוחי, האם אזכה למצוא את ילדי אי פעם?האם הם חיים? ואם כן האם הם מאושרים? ואין אף לא תשובה אחת. אף פעם לא היו תשובות.

ובין כל המחשבות האפלות, ישנו זיכרון אחד. זיכרון שלא עוזב אותי,  זיכרון מחריד;

היה זה יום נוסף של שמש קופחת במרוקו, הלכתי למכולת לקנות מצרכים לעוגה  לכבוד יום הולדתו השישי של בני הבכור,  אברהם. והשארתי את ילדי עם המטפלת הקבועה שלנו, זאת שתמיד שומרת עליהם. וכשחזרתי עם השקיות בידיים, אף ילד לא חיכה לי בפתח הבית. אף צחוק לא נשמע מחדר הילדים. לא קולה של המטפלת. דממה. נכנסתי הביתה בחשש ובתקווה שישנו הסבר הגיוני לדבר, שאולי הילדים נרדמו, או שהלכו לגינת השעשועים הקרובה. שמתי את השקיות מידי ורצתי במהירות לחדר הילדים. אף אחד. המשחקים מסודרים כאילו מעולם לא שיחקו בהם , הרצפה הרעועה נקייה, הכול מסודר להפליא. מסודר מידי. התקשרתי למטפלת בתקווה שהיא תענה, אך זה לא קרה.אני זוכרת שניסיתי לחשוב חיובי, להרגיע את עצמי. אבל אז הגיעו החדשות הרעות מפי המשטרה. לחץ. בלאגן. כעס. משום שנודע שזו שסמכתי עליה יותר מכל, הייתה גם זו שהחריבה את כל עולמי.

ומאז אני רואה שחור. שחור, צבע כהה וחסר תקווה. כך נראים חיי מאז.   אני זוכרת במעורפל את אותם ימים, בהם לא יצאתי מהבית, לא הסכמתי. ברחתי מהמציאות, לא ראיתי את המובן מאליו, לא ראיתי עובדות. ימים של צער ושל כאב, היו אלה .ולא ניסיתי להתגבר עליהם. כי לא נותר בי כוח. התייאשתי עוד לפני שהתחיל הכול. וכשסוף סוף התעוררתי מההזיות ומסיפורים שמכרתי לעצמי כל הזמן, כבר היה מאוחר.  הדלקתי את הטלוויזיה במחשבה רעה, בציפייה להתנער מהזיכרונות האפלים. אבל עיניי רק הביטו שוב בצבע השחור, בעוד דיווחים על פיגועי טרור, בעוד אי צדק.

* * *

אני שוב רואה חדשות בטלוויזיה שבסלון, פיגוע טרור נוסף; מחבל התאבד, נפצעו עשרות אזרחים וחייל במצב קשה.

מראים את תמונת החייל ותמונת המחבל ושניהם היו לי ממש מוכרים, כאילו שכבר ראיתי אותם פעם.  אני מנסה להיזכר מאיפה הם, ורק תמונה אחת עולה לי לראש; כעס, שחור,  יום הולדת, מרוקו, ילדים ומטפלת.

לא! זה לא נכון, אני מסתכלת עוד פעם כדי לנסות לשכנע את עצמי שזה רק הזיה.

אני רצה לחדר שינה, מוציאה מתחת למיטה ארגז ישן ומלא אבק אני פותחת אותו בהיסטריה, ומוציאה תמונה את גדולה ושתי תמונות קטנות.

אני מסתכלת בתמונה הגדולה שלי עם ילדי ובעלי. דמעות מתחילות להציף אותי, מנגבת אותם במהירות,  אני לוקחת את שתי התמונות הקטנות, אחד של אברהם, והשני של בני הצעיר, ישראל. ותוך כדי מנסה להבדיל ולבדוק אם אני רואה נכון או לא. אבל משהו מוזר ולא הגיוני עולה לי לראש,  שגם אם כן, אחים לא יהרגו אחד את השני. הבן שלי לא יתאסלם!, וחוץ מזה מי ירצה לעשות כזה דבר?

דפיקות בדלת קוטעות את מחשבותי, אני הולכת לדלת ותוך כדי מנגבת את הדמעות שהצטברו, אני פותחת את הדלת בהיסוס ומוצאת שני שוטרים במדים, פניהם רציניים ואדישים.

"גברתי" מתחיל השוטר שמלפנים לומר.

"אני השוטר דן, ואיתי נמצא השוטר רפאל." המשיך דן.

אני מתחילה להילחץ, איך הם קשורים אלי? אף פעם לא ראיתי או דיברתי איתם…

"בואו היכנסו" אני אומרת בחשש

הם נכנסים בלי לומר מילה. אני מלווה אותם לסלון לספה שלפני שתי דקות ישבתי עליה עם התמונות. אני לוקחת את התמונות ושמה אותם בספיריה. הלכתי להביא להם תה, בזמן שהם ישבו ולחשו משהו אחד לשני. "בבקשה, התכבדו" הנחתי את התה ואת העוגיות. הבאתי לעצמי כיסא והתיישבתימולם.

"גברתי" התחיל רפאל , "כפי שזכור לך באת אלינו לפני חמש עשרה שנה בטענה שחטפו לך את שני ילדיך, ועד עכשיו אנחנו חוקרים ועושים את כל מאמצינו."

"אני מודה לכם מאוד" אני לוחשת להם בניד ראש.

"אנחנו חושבים שמצאנו קצה חוט, אבל לפני כן. יש לך אולי תמונות של ילדיך מפעם?"

אני קמה ופותחת את הספרייה ומוציאה את התמונות.

הם לוקחים מידיי, ומביטים זמן ארוך יחסית, ובוחנים כל תו פנים, ומידי פעם מסתכלים אחד על השני ומהנהנים קלות.

הם החזירו לי את התמנות ואני מלטפת אותם, ויכולה להרגיש את פניהם כאליו הם היו לציידי. "כן. גברתי, לפני כשלוש שעות היה פיגוע, מחבל התאבד וחייל במצב אנוש"

"כן, אני יודעת, לפני חמש דקות ראיתי בחדשות."

יופי, אז.." דן נעצר, הסתכל על השוטר השני בחשש, ורפאל הנהן בפנים רציני. "…גילינו שהחייל הוא בנך הצעיר." ותקע את מבטו ברצפה, ואז המשיך "והמחבל הוא היה בנך הבכור."

לא! זה לא הגיוני!! אני מתחילה לרעוד ודמעות פורצות בלי מחסום. "לא! לא! לא! בבקשה תגידו שזה לא נכון. זה לא יכול להיות…" אני בוכה ונופלת מהכיסא, ראיתי מטושטשת מדמעות.

"גברתי!" צועקים השוטרים ומחזיקים בי שאני לא אתמוטט על הרצפה. אחד רץ למטבח להביא לי כוס מים וטישו. והם מושיבים אותי על הספה ונותנים לי להירגע. אני ממשיכה לבכות בשקט, "ואתם יודעים איך היא חטפה אותם?"

"לא, אמרו לנו שחטפו אותם, אבל הם באו הם הראו לנו תמונות שהיו להם ועשינו אחד ועוד אחד. שאלנו אותם אם הם זוכרים איך חטפו אולם, אבל הם לא זכרו, גילו מאוחר יותר שהמטפלת נתנה להם כדור שינה." אבל ואמר רפאל בשקט.

בסופו של דבר הם נתנו לי את שם הבית חולים שבו היה ישראל, ואת הבית קברות שבו קבור מי שהיה פעם אברהם, אבל היום קראו לו מוחמד. ואז הם הלכו והשאירו אותי עם כל הצער.

אני עומדת מול פתח בית החולים "אסף הרופא" ובוהה באנשים שבפנים, אני רועדת מרוב התרגשות. אני הולכת לפגוש את בני, לאחר 30 שנה!

אמרו לי שיש לו אישה בהריון, וילד אחד, אני סבתא! תמיד חשבתי שאולי אני סבתא, אבל ממש לא הייתי בטוחה, כי מי אמר שהם חיים, עד שהתברר לי.

אבל עם כל ההתרגשות אני עצובה, כי בכל זאת התאבד לי ילד, אני לא מבינה למה הוא התאבד, היה לו נפלא במרוקו, הו אכל הזמן חייך וצחק עם אח שלו. ולאחר 30 שנה הוא מתאבד ופוצע את אח שלו שהוא כ"כ אהב!

"סליחה צריכה עזרה?" מישהי ליטפה אותי ואני קפצתי מרוב בהלה.

"אה, האמת שכן, את יודעת איפה שוכן החייל שנפצע בפיגוע?"

היא נראתה מהססת "אם אני זוכרת נכון אז הוא אמור להיות בקומה השלישית, תשאלי שם רופאים, הם ילוו אותך אליו. אני יכולה לשאול מי את?"

ואו איך אני עונה לה?  "אני אמא שלו" נראה לי….

"אבל הוא אמר שאין לו אמא" היא מתחילה לחשוד

"כן, הוא פשוט לא יודע שיש לו אמא…" אני מתחילה לדמוע "זה סיפור ארוך, ברשותך אני יעלה לקומה השלישית.."

"טוב, סליחה אם הייתי חטטנית מידי, אבל שיהיה לך בהצלחה…" היא מנופפת לי לשלום והולכת.

אחרי חיפושים וטיולים בבית חולים, אני מוצאת את עצמי שוב בוהה אבל הפעם בדלת של החדר של הבן שלי. אני מנסה לשלוט על היד שלי ולהפסיק לרעוד אבל לא מצליחה. אני מנסה להושיט יד לידית ולפתוח אותה אבל גם זה דורש מאמץ, אבל בסופו של דבר אני פותחת את הדלת ונכנסת בהיסוס וראה בחור בערך בן 34 , מחובר לכל מיני מכשירים שמסמנים את פעימות ליבו, ישן שנה עמוקה, הוא עם שיער חום בהיר דומה לשלי. והפנים שלו דומות לבעלי.

זה הוא. מצאתי את ילד שלי! הילד האחרון ששרד! והפעם אני לא מצליחה להשתלט על הדמעות, אבל הפעם לא אכפת לי כי אלה דמעות של אושר. אני מושיטה יד ללטף את פניו , אני נוגעת בחשש בלחיו ויש לו פנים עדינות ורכות ,הוא מתחיל לזוז ולהתעורר, אני מחזירה את ידי והולכת צעד אחורה כדי לא להבהיל אותו. אחרי שהוא התעורר לגמרי בלי לשים לב אלי, הוא סובב את ראשו לכיווני ונעצר מיד והביט בי. "בני, זה אתה?" כולי רועדת,

"אמא?" הוא ושט את ידו לכיווני

"בני יקירי!" ואני פורצת בבכי מתוק.

"אמא, אמא, אמא זה הגיוני שאחרי כל השנים מצאתי אותך?" הוא מתחיל לחייך ודמעות מתחילות לזלוג מעינו.

ושנינו בוכים שעה שלמה ומשלימים את כל ה30 שנה שהפסדנו אחד עם השני.

לאחר שנרגנו התחיל לומר ישראל  " אמא, אני רוצה שתכירי את אשתי מיכל, ואת בני אברהם."

"אברהם?" אני שואלת המומה.  "זה היה שם של אחיך לפני שהתאסלם.."

"אני יודע, לכן קראתי לו ככה." השיב בשלווה

"אוי ישראל, אוי" אני מתחילה לבכות שוב אני לא רוצה לדעת כמה פעמים בכיתי היום, אבל אני מנגבת את הדמעות ומחליטה להיות  גיבורה בשביל ישראל.

"אמא, תכירי את מיכל ואת אברהם." ובדיוק בתזמון מושלם נכנסת אישה יפה עם ובטן קטנה, עם  ילד קטן וחמוד לכל היותר בין 4.

"שלום, אני מיכל אשתו של ישראל, וזה בני אברהם." ומיכל מלטפת את ראש בנה.

"שלום, אני מירים, אמא של ישראל."

"אז אברהם, תגיד שלום לסבתא שלך." מחייכת מיכל

"סבתא!!!!!!!!!!!" רץ אלי אברהם ונותן לי חיבוק חזק, ואני מחזירה לו.

"שלום נכדי היקר, אברהם, מה שלומך?"

אני קמה ונותנת חיבוק גם למיכל.

אני נשארת שם זמן רב עם משפחתי החדשה, אני לא זוכרת אי פעם שחשתי מאושרת כמו עכשיו.

* * *

לאחר זמן מה מאז שהכרתי את משפחתי, העברתי את קבר של בני הבכור מוחמד ליד הקבר של בעלי והחזרתי לו את השם אברהם.

יום אחד אני יושבת בבית וכותבת ביומן שלי כמה אני מאושרת ושאף פעם לא הרגשתי יותר שלווה, ואז  אני מקבלת טלפון מישראל הוא מספר לי שמיכל ילדה בת. אני תוך שניה נועלת את הבית וטסה לבית החולים. אני נכנסת בריצה לחדר שלה ומוצאת שם תינוקת יפיפייה, אני מברכת את מיכל ואת ישראל, ולוקחת את אברהם ליום כיף, ונותנת למיכל יום מנוחה.

לאחר שבוע עושים מסיבה לתינוקת החדשה, ואני פוגשת את משפחתה של מיכל ואם אותי, ואני חייבת לציין שהם ממש חמודים!

אני נותנת לאושר לחדור לתוכי, ועלי התינוקת החשדה ושמה גפן.

ועושים תמונה משפחתית של כולם, ואף אחד לא חסר.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן