טרררר  היה  זה  הצלצול  של סיום הלימודים.  רצתי הביתה כמו מטורף והתנגשתי בדרך ב-3 אנשים, 2-עצים, פח, ואז גם באמא שפתחה את הדלת.

" אייייייי"  צעקתי כשנפלתי.

"יואבי, מה קורה לך"? שאלה אמא.

"כלום, כלום. הכל בסדר, אוף"…

"למה רצת?" שאלה אמא ולא הבינה ששום דבר לא יעזור.

"אני פשוט עייף," עניתי. "ויש לי מלא שיעורים".

"טוב אז קדימה בא תאכל משהו, ואז תשב להכין שיעורי בית."

"טוב מה יש לאכול?" שאלתי.

"יש שניצל ופירה", ענתה אמא.

בקושי הכנסתי משהו לפה, ומיד רצתי לחדר והדלקתי את המחשב,  שם כבר חיכתה לי הודעה מסיגלית.

אם אתה רוצה להצטרף  קבענו ב-4 מאחורי המתנ"ס. עוד לא הבנתי למה להצטרף, אבל מיד כתבתי לה בחזרה:

בסדר אבל אולי תגלי לי כבר מה עושים .

חכה ותראה. היא כתבה.

טוב בסדר בסדר. עניתי בלית בררה,

אני אגיע למתנ"ס בשעה 4 .

אחרי ההתכתבות הקצרה הזאת כבר לא יכולתי לחכות, מה סיגלית מתכננת ומי זה קבענו בדיוק, למה היא לא סיפרה לי שיבוא עוד מישהו. כבר התחלתי לחלום על הרגע שבו ניפגש רק שנינו ביחד. אני מחכה לרגע הזה כבר מיום חמישי שעבר כשסיגלית הציעה לי להיפגש אחרי הלימודים ל"מטרה חשובה".  ככה היא כינתה את זה .ברור שאמרתי לה "כן" אפילו בלי לחשוב . עכשיו כבר יום ראשון ופשוט נמאס לחכות .

הגעתי למתנ"ס ב3 וחצי, וחיכיתי דקה ,שתיים ,ואז עשר דקות פעמיים, עוד 8 דקות היא תגיע עם ה"קבענו" שלה שאין לי מושג מי זה. ואז אני סוף סוף אגלה מה המטרה החשובה הזאת. אבל כבר 4:05 וסיגלית איננה והיא לא מהאלה שתמיד מאחרות. והיא גם לא ילדה מגעילה שמותחת אנשים סתם לכיף. כבר  4:35, התחלתי לדאוג. חזרתי הביתה וטלפנתי לביתה, אמא שלה ענתה לי. שאלתי אם סיגלית בבית, והיא ענתה שלא, היא קבעה עם איזה ילד מאחורי המתנ"ס והיא בכלל צריכה לסדר את החדר שלה. אבל אבל.  גמגמתי. אני הילד שאיתו היא קבעה והיא עוד לא הגיעה, היא לא כאן. "מה זאת אומרת לא הגיעה" שאלה אמא שלה "היא יצאה כבר לפני מלא זמן קבעתם ב 4  זה מה שהיא אמרה לי והיא יצאה אפילו בשעה 3 מרב שחיכתה כבר להיפגש אתך". "אבל אני כאן מ 3 וחצי, ולא ראיתי אותה איך זה יכול להיות"? שאלתי . "אני מצטערת אני ממש לא יודעת אבל אני ממש מתחילה לדאוג. מה קרה לה? איפה היא ?אני צריכה לנתק, אני אטלפן למשטרה אם היא לא תחזור עד 6". "בינתיים אני אשאל כל מי שאני מכיר אם הוא ראה אותה", הצעתי. "רעיון מעולה גם אני אכין שלטים. טוב להתראות"  היא ניתקה לי.

הייתי ממש בלחץ. או שסיגלית עובדת עלי, או שקרה לה משהו רע. האפשרות הראשונה לא נראתה לי הגיונית סיגלית ילדה ממש נחמדה. והיא גם לא הזיקה אף פעם לאף אחד. אבל על האפשרות השניה לא העזתי לחשוב, פשוט פחדתי. בסוף הלכתי על האפשרות השניה. כי אנחנו גרים במרכז תל אביב. כמעט כל יומיים יש פיגוע, וזה בהחלט נשמע לי יותר הגיוני משסיגלית מתחה אותי, אבל גם יותר מפחיד.

עברו יומיים, וסיגלית איננה. מלא ניידות משטרה מגיעות לשכונה שלנו וחוקרות את השטח, אבל לא מוצאים דבר. אפילו לא זכר קטן לסיגלית. כעבור כמה ימים, הודיעו לנו שכנראה סיגלית נחטפה. לא ידוע אם היא חיה, או לא. התפללנו לשלומה כל יום בבית  הספר, ובבית. חיכינו שהיא תחזור. אבל זה לא קרה.

אחרי שבועיים שסיגלית נעדרת, התחיל החופש הגדול.  הלכתי ללונה פארק, עם גדי חברי הטוב.  עלינו על  הגלגל הענק, המכוניות המתנגשות, רצינו לעלות על הקרוסלה, אבל היה תור נורא ארוך. קנינו קרטיבים מרעננים. ועלינו על אוטבוס הביתה.

בתחנה היו 3 אנשים .אישה עם בנה התינוק, ועוד איש על הספסל, שכל הזמן הציץ בשעונו. האוטובוס הגיע, עליתי עם גדי. גם האישה ובנה עלו. האיש נשאר על הספסל, והמשיך להציץ בשעון שלו, כאילו שפתאום יצא ממנו איזה משהו.

הנהג לחץ על הכפתור והדלת החלה להיסגר. כשלפתע צעק גדי: "רגע הנהג התיק שלי נשאר בתחנה, שכחתי אותו למטה". "נו מהר ילד, לך תביא את התיק שלך. קדימה, קדימה". גדי יצא. האיש בתחנה הסתכל עליו, ואז הסתכל מסביב  כדי לראות שאיש אינו מבחין בו, (אותי הוא לא ראה כנראה.)  ובמהירות רבה שלף אקדח שחור ומפחיד. מפחיד מאד.  גדי נבהל והרים ידיים תוך כדי ריצה לכיוון דלת האוטובוס.   אני חייב לומר שממש נבהלתי. ממש ממש נבהלתי. פחדתי שיקרה משהו לגדי, חבר שלי. מה האיש רצה ממנו? מה גדי עשה לו בכלל? גדי עלה מתנשף כולו, הנהג התחיל לנסוע. גדי התעלף. כמה נשים שהיו על האוטבוס התחילו לשפוך עליו מים. האיש מהתחנה התחיל לרוץ, ולירות לכיוון האוטבוס. הנהג טילפן למשטרה. אבל מרב בהלה הוא לא דיבר ברור. ולכן המשטרה לא הבינה מה הוא רוצה. השוטר שניסה לדובב את הנהג בטלפון, לא הצליח, אז הוא ניתק. "איזו מן משטרה זאת"? צעק איש אחד. נכון, נכון. הסכימו איתו כולם. בתוך כל ההמולה, אישה אחת הזמינה אמבולנס לגדי. הפרמדיק הנשים אותו, והוא חזר להכרה. לקחו אותו לבית החולים, והודיעו ל

הוריו. כשהגעתי הביתה הייתי מותש. סיפרתי לאמא הכול. התחלתי לחשוב שהאיש בתחנת האוטובוס קשור להיעלמותה של סיגלית. החלטתי לבדוק את העניין. אבל לא עכשיו, עכשיו אני הולך לנוח. אני אתחיל לברר מחר.

השעה 6:00 קמתי מהר, התלבשתי, צחצחתי שניים, נטלתי ידיים, שטפתי פנים ורצתי למטבח. שם חיכתה לי הפתעה: אמא ישבה ליד שולחן המטבח ומולה שוטר עם כובע ומדים. ואז אמא קמה, הגישה לו קפה ועוגה וחזרה לשבת. לא בדיוק שמעתי על מה הם מדברים. אבל הבנתי שהם מדברים על מה שקרה אתמול.  "בוקר טוב", אמרתי. "אני יכול לקבל שוקו בבקשה"? שאלתי. "רגע אחד מתוקי. אני קצט עסוקה עכשיו. אתה יכול להכין לבד"! אמרה אמא. "אבל אני לא יודע איך מכינים שוקו". עניתי. "אוי נו באמת.  שתי כפיות סוכר, כפית קקאו  מים חמים וחלב" אמרה אמא. הכנתי שוקו. יצא יחסית טעים. הכנתי חביטה וסלט לארוחת בוקר. כשסיימתי לאכול, פיניתי את הצלחת, והלכתי לחדרי. בשעה 12:45 רציתי לבקש מאמא לבקר את גדי בבית החולים. אך השוטר עוד דיבר איתה. כשהיה לה זמן היא ענתה: "בסדר אבל תזהר ממש אני כבר מפחדת לשלוח אותך לבד, שלא יקרה לך משהו". "אל תדאגי" אמר לה השוטר. "יש שוטרים בכל מקום אחרי המקרים בזמן האחרון". "טוב תלך, אבל תשמור על עצמך". החליטה אמא לבסוף. "ביי" קראתי מחוץ לדלת. "להתראות מתוק שלי ביי". אמרה אמא.

שהגעתי לבית החולים, שאלתי איפה נמצא גדי בן נעים. ואמרו לי שהוא השתחרר אתמול בערב. רצתי לביתו, כשהוא פתח  הוא אמר לי שכשהוא היה בתחנה והאיש איים עליו נפלה לאיש מעטפה. גדי לקח אותה והיום בבוקר הוא פתח אותה ומצא מכתב ותמונה. המכתב היה בערבית אז הוא לא הבין כלום, אבל התמונה היתה ברורה מאד. סיגלית אזוקה בידיה וברגליה, קשורה לכיסא, ופיה קשור במטפחת הדוקה. זה היה מפחיד. ממש מפחיד.  שאלתי את גדי מה הוא הולך לעשות במכתב והוא אמר לי שיש לו אפליקציה בטלפון שהוא יכול לסרוק מילים וזה מתרגם אותם לאנגלית. ומשם אפשר לתרגם בגוגל טרנסלייט. מצויין אמרתי. אז קדימה  לעבודה. סרקנו את המכתב והעברנו לגוגל טרנסלייט.  ולא תאמינו מה היה כתוב שם.

"סאלם עליכום  אחמד.                                                                    תפסתי ילדה יהודיה, קטנה ומעצבנת. היא נמצאת במרתף של ביתי, בא אלי כמה שיותר מהר.  (רחוב אלנבי. בית פרטי מספר 68)                                                                               שלך, מוסטפה."

אוקיי מה עושים עכשיו? שאל אותי גדי בבהלה. לא יודע. אולי נראה את המכתב הזה למשטרה. הם יטפלו במקרה הזה הכי טוב. עניתי, לא פחות מבוהל ממנו. והוספתי: מה שלא נעשה, צריך לעשות בזהירות. מדובר בחיים של סיגלית. צריך לעשות הכל מושלם ובדיוק מוחלט. בא נתחיל קודם כל בתיכנון. אמר גדי. של מה? שאלתי אותו. של מה נספר לשוטרים. אמר גדי בטון מזלזל. מה כבר יש לתכנן בא פשוט נתקשר. אמרתי. התקשרנו למשטרה העירונית, וסיפרנו מההתחלה עד הסוף, הכול. מיום חמישי שבו קבעתי עם סיגלית עד לתמונה והמכתב. הכול. השוטר שאל איפה אנחנו נמצאים. מסרנו לו את הכתובת של גדי. הוא אמר שהוא מיד מגיע.

ובאמת אחרי 10 דקות נשמעה דפיקה בדלת. אמא של גדי מיהרה לפתוח ולא הבינה למה בפתח עומד שוטר. מה מה למה. היא התחילה לגמגם. למה משטרה? היא שאלה בסוף, אחרי שנרגעה. אני וגדי צחקקנו. אני הזמנתי אותו אמא. אמר גדי. כנראה מצאנו קצה חוט לסיגלית. סיגלית שאיתך בכיתה? אמו שאלה אותו. כן, כן. היא. טוב אז בבקשה, תכנס. היא אמרה לשוטר. השוטר נכנס, הובלנו אותו לחדר של גדי. טוב. תראו לי בבקשה את המכתב. הראתי לו, אהה כן, כן. טוב ואיך אתם יודעים שהוא החוטף של החברה שלכם? הוא שאל. תראה זאת היא. אמר גדי ומסר לידיו את התמונה, שהייתה עם המכתב. עכשיו זה כבר יותר ברור אמר השוטר. הרבה יותר ברור. מה כל כך ברור? שאלנו אני וגדי. שזה מוסטפה, הוא מוכר מאד למשטרה, אמר לנו השוטר. אף פעם לא הצלחנו לתפוס אותו. אבל עכשיו, עכשיו שאני יודע איפה הוא גר, אפילו יעלו אותי דרגה. איזה יופי, חשבתי לעצמי. חברה שלנו נחטפה ומה שאכפת לו זה שיעלו אותו דרגה. מקסים. טוב ילדים להיתראות אני ממהר, רק תנו לי את המכתב והתמונה. ביי. הוא הלך.

איזה חצוף קרא גדי כששמע שהדלת נסגרת. ממש חצוף. הסכמתי איתו, מה שחשוב לו זה רק שיעלו אותו בדרגה. לגמרי הסכים גדי, והוסיף: ואני גם לא חושב שהמשטרה באמת תעשה משהו פעם בשביל האזרחים. אז בא נעשה משהו בעצמנו, הצעתי. אבל מה בדיוק שני ילדים בני אחת עשרה וחצי יכולים לעשות? הוא שאל אותי. לא יודע, אבל קודם להכיר קצת את השטח. ואז לחפש דרכי מילוט ודרכים להכנס לדירה. וגם צריך לערוך מעקב אחרי נו איך השוטר אמר שקוראים לערבי הזה? מוסטפה, אמר גדי. וזה גם כתוב במכתב שמצאתי. ואגב אתה זוכר איפה המוסטפה הזה כתב שהוא גר? שאל גדי. לא, עניתי. אבל זה כתוב במכתב. לא כבר לא השוטר לקח את המכתב, שכחת. כנראה ששחכתי, התלוצצתי. זה לא מצחיק, אמר גדי בטון אחראי. אחראי מדי בשביל לצאת מהפה של גדי.  אז מה עכשיו רק התחלנו וכבר נתקענו?, שאלתי. מסתבר שכן, אמר גדי. נתקענו. כבר חשבנו לוותר, ולסמוך רק על המשטרה. כשלפתע גדי אמר: "איך שכחתי הרי אני יכול לבדוק בטלפון שלי. צילמנו את המכתב כדי לסרוק". "מעולה" אמרתי. פתחנו את התמונה, תירגמנו מאנגלית לעיברית. "מעולה", קרא גדי בשמחה. "נתחיל מחר". אמרתי, ואז נזכרתי שאני צריך לחזור הביתה. ביי, קראתי. להתראות השיב גדי.

חזרתי הביתה. "מה קורה?", שאלה אמא.

"הכל בסדר" עניתי.

"תאכל ארוחת ערב ותלך לישון. אתה נראה עייף." פסקה אמא.

אכלתי חביתה ותפוח, והלכתי לישון.

יום למחרת, אני וגדי נפגשנו במרכז המסחרי של השכונה. קנינו משקפת, אוכל ושתיה ויצאנו לדרך. אל ביתו של מוסטפה.   כשהגענו הצצנו מהחלון וראינו את מוסטפה שותה קפה. הוא היה לבוש בבגדים מכובדים.

"אולי הוא הולך לפגישה." הצעתי רעיון.

"הלוואי" מלמל גדי. "אם לא אז אנחנו תקועים."

ובאמת אחרי חצי שעה הוא יצא מהבית. גדי התחיל לרעוד, בכל זאת זה איש שכיוון אליו רובה. מוסטפה נכנס לרכב ונסע.

"יש" קראנו אני וגדי ביחד.

מצאנו אבנים ושברנו את החלון, נכנסנו בשקט. פחדנו שאולי יש עוד מישהו בבית. היינו בשקט ופתאום שמענו קול בכי חרישי מן הרצפה. התקדמנו בעקבות הקול. הגענו לדלת שמובילה למטה, ירדנו בחשש. וראינו שם את סיגלית. בדיוק כמו בתמונה: אזוקה בידיה וברגליה, קשורה לכיסא, ופיה קשור במטפחת הדוקה. רק שהפעם היא גם בכתה. סיגלית! התנפלנו עליה בחיבוקים. אהה היא קפצה עלינו או שבעצם הוא קפץ. "מוסטפה ידע שתגיעו אז הוא ביקש שאתחזה לילדה ואבכה. אני מבין שאני שחקן מצויין". אמר נער כבן 14. התחלנו לברוח יצאנו לכיוון החלון שממנו באנו אבל שם חיכתה לנו הפתעה, מוסטפה. הם לקחו אותנו בכח לחדר בקומה העליונה, קשרו ואזקו אותנו. ואז בפינה ראינו את סיגלית. הם קשרו לנו את הפה, לא יכולנו לצעוק או לזוז. בכיתי. פחדתי מאד, מה חשבתי שאצליח להציל את סיגלית. אין לי נשק ואני לא חזק. אמא בטח תדאג לי. אבל לא עברה שעה ופתאום שמענו יריות, צעקות וקללות. לחדר בו היינו הגיעו שוטרים. שמענו שוטר צועק: "מה חשבת מוסטפה שתצליח לברוח כל כך הרבה זמן. חה חה חה. במשטרת ישראל לא משחקים".

השוטרים החזירו אותנו הביתה. ואת מוסטפה והנער שלו לקחו לתחנת המשטרה. סיפרנו להורים הכל. האמהות בכו, האבות נלחצו, וכל השכנים יצאו לשמוע מה קרה. באו מלא עיתונאים וצלמי טלוויזיה, סיגלית סיפרה להם שהיא באה למתנ"ס ושם איש אחד ביקש ממנה להראות לו איפה רחוב דוכיפת. היא הסבירה לו אבל הוא לא הבין וביקש ממנה להראות לו. היא לא הסכימה לעלות לרכב שלו, אז הוא הכנים אותה בכח וברח. זהו עכשיו יום למחרת אני שותה שוקו חם עם קצפת, וקורא את הסיפור שקרה לנו בעיתון, תחת הכותרת: "החטיפה מן המתנ"ס" ההורים של סיגלית נרגעו ממה שקרה. בשכונה הכל מתנהל כרגיל. גדי לא שוכח יותר את התיק בתחנת האוטובוס. ומוסטפה ונערו יושבים בכלא למאסר עולם. הכל יפה וטוב החיים ממשיכים כרגיל. ואני חושב שחוץ מ-3 משפחות (שלי, של גדי ושל סיגלית.) עוד מישהו זוכר מה שקרה. לכן כתבתי את הסיפור הזה.

 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן