הרופא יצא מהחדר עם פרצוף עצוב, לא היינו צריכים שהוא יגיד לנו, כבר הבנו לבד-אמא נפטרה.

שנייה, בואו נעשה סדר, קוראים לי יובל, אני גרה בחולון ואני בת 16 אבל הסיפור התחיל לפני כמה שנים כשהייתי בת 12, קצת אחרי מסיבת בת המצווה שלי. היינו משפחה רגילה, אפשר לומר אפילו נורמלית-אמא, אבא, אפרת, עומר, נועה, אלון, ואני-הבכורה. אבל כל זה ישתנה כשאמא הלכה לבדיקה סדרתית שמתקיימת פעם בשנה ובה בודקים אם יש נקודות חן מסוכנות או כל מיני מחלות. מהבדיקה אמא חזרה בוכה כי בבדיקה גילו שלאמא יש סרטן במעיים, שבוע אחר כך גם לאבא היה בדיקה כזאת וגם לו גילו סרטן, מאותו יום החיים שלנו ישתנו אני ואחים שלי הסתובבנו בין בתי השכנים בזמן ששכנים אחרים הסיעו את ההורים שלי לניתוחים ובדיקות בבתי חולים.

יום אחד כשבאנו עם השכנה שממולנו לפגוש את אמא בבית החולים אמרו לנו שאמא בבדיקה אחרונה ואנחנו לא יכולים להיכנס, השכנה התעצבנה והתחילה לצעוק על הרופא: "מה זאת אומרת שאתם לא נותנים להם להיכנס?! זה יום ביקור!" אחרי שהרגעתי אותה היא התנצלה ואמרה שהיא צריכה לחזור לעבודה, אז היא השאירה לי כסף כדי לחזור הביתה באוטובוס ואחרי בערך שעתיים שבהם חיכינו מחוץ לדלת החדר של אמא נתנו לנו להיכנס.

נכנסנו בדלת וממול וראינו אותה, את אמא, מחייכת, אמא שכבה במיטה ארוכה עם סדין ושמיכה של בית החולים, היא הביטה בנו בעניים הירוקות והמבהיקות שלה, וחייכה בחיוך הכובש שלה אלינו, אמא הייתה קירחת אבל זה לא היה אכפת לנו רצינו רק לראות אותה ולהיות איתה כמה שרק אפשר.

אחי עומר התיישב בכיסא ליד המיטה של אמא וחיבק אותה, התקרבתי גם ושאלתי אותה למה לא הסכימו לנו להיכנס ולמה הרופא אמר בדיקה אחרונה, אמא הגדילה את החיוך ואמרה שהיא עוד שבוע חוזרת הביתה ובדקו אותה בדיקה אחרונה לראות שבאמת אפשר לשחרר אותה. התרגשנו ואת הדרך חזרה הביתה באוטובוס העברנו בחיוך מרוח על הפנים.

שבוע אחר כך אמא כבר הייתה בבית ולביקור הבא אצל אבא נסענו איתה, הפעם כן נתנו לנו להיכנס אפילו בלי לחכות! נכנסו וראינו את אבא, בדיוק כמו בביקור אצל אמא, מחייך, קירח(למרות שזה לא היה מיוחד),ומביט אלינו בעניים הכחולות שלו.

הביקור אצלו היה די דומה לביקורים קודמים אצלו ואצל אמא, נכנסנו ודיברנו איתו, סיפרנו לו כל מיני דברים ובגדול היה כיף בעיקר בגלל שהוא אמר שגם הוא עומד לחזור הביתה! יש! חשבתי סוף סוף נחזור להיות משפחה נורמלית!

חודש אחר כך גם אבא היה בבית ואז התחלנו להעריך יותר את החיים: שיחקנו, יצאנו לטיולים, הלכנו לבית ספר ואפילו פעם אחת טסנו לפריז.

חוץ מזה שבמקום ללכת לבדיקות פעם בשנה אמא ואבא הלכו לבדיקות פעם בחודש, לא היה אכפת לי מזה שהם קרחים או משום דבר אחר שחכנו מהמחלה ומהעבר, חיינו את הרגע, עד ששפעם אחת באחת מהבדיקות גילו שאמא חולה שוב, הפעם יותר חמור, אבל הפעם יכולנו להתמודד עם זה-היינו עם אבא ולא עם השכנים!

בהתחלה היא הייתה נראית בסדר אבל המצב של אמא הדרדר, אבא ניסה להסתיר מימנו את זה, אבל זה לא עזר גילינו על זה בפגישות שהיו לנו אצל אמא כל יום שלישי, כל פעם ביקור לאחר ביקור, פגישה לאחר פגישה ראינו שהמצב של אמא נהיה יותר ויותר קשה. עכשיו זה אולי נשמע לכם קל, כאילו בעצם רק אמא שלי סובלת, אבל גם לי היה קשה, אבא שלי עבד מישרה כפולה כדי לכלכל את המשפחה שלנו וזה אומר שהוא יצא מוקדם לעבודה ואני הייתי צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר כדי להכין חמש ארוחות צהריים וחמש ארוחות בוקר, לי ולכל האחים שלי. אז אני הולכת להעיר אותם זה יוצא שבערך ב-שש וחצי כולם כבר ערים והולכים להתלבש, זה אולי נשמע לכם מוקדם אבל הבית ספר רחוק ויש לנו דרך ארוכה, אז כי להגיע בזמן לבית ספר אנחנו יוצאים מוקדם, כשאמא לא הייתה חולה היא הייתה מסיעה אותנו אבל המצב לא ככה ואנחנו הולכים ברגל.

כשאנחנו יוצאים בסופו של דבר מהבית יש מדרגות ואז פארק וחניה ועוד מדרגות וכביש ומדרגות… והדרך ארוכה בקיצור, כשאנחנו מגיעים לבית ספר בסופו של דבר אחרי הרבה עצירות והתלוננויות אנחנו נפרדים וכל אחד הולך לכיתה שלו.

באחד הימים בבית ספר היה יום רגיל, בכללי כל הימים שלי בבית ספר נראים אותו דבר-אין לי הרבה חברים… יש לי רק את תום, תום זה החבר היחיד שלי ואתו אני מדברת.

היום שלי היה רגיל, חוץ מזה שבסוף היום אבא אסף אותי מוקדם כדי לבקר את אמא בבית החולים, הפעם לא היו עיכובים ונכנסנו לחדר כדי לראות את אמא.

ראינו את אמא מחייכת אלינו כמו בכל יום שלישי, חייכנו אליה והתקרבנו אליה, דיברנו איתה כמו תמיד, ליאור סיפר על הבן של המורה בתיה שהגיע לבית ספר אתמול ועל איך שחבר שלו יאיר שמר עליו, נועה סיפרה על היום הולדת של חברה שלה מיטב, אפרת סיפרה על מעין החופרת מהכיתה שלה, ועומר סיפר על המשחק כדורגל שהוא שיחק נגד השכבה מעליו וניצח. רק אני לא דיברתי, לא רציתי להגיד לאמא שעדיין רע לי ועדיין אין לי חברות כדי לא להעציב אותה, אז באתי להגיד לה שהכול בסדר(למרות שזה לא נכון), אבל אז אמא קפאה ומכונה אחת לידה התחילה לצפצף,"תיקרא לרופא!" קראתי אל עבר אבא בפאניקה, אבא רץ החוצה בזמן שאני הוצאתי את אחים שלי מהחדר במהירות, תוך שתי דקות אבא הגיח רץ במסדרות מאחורי רופא ושלושה אחיות, הרופא והאחיות נכנסו לחדר וסגרו את הדלת, אבא התקרב אלינו והתיישב על כיסא כולנו התקרבנו גם והתיישבנו, היו בדיוק שש מקומות.

שעה לאחר מכן בערך הרופא יצא מהחדר עם פרצוף עצוב, לא היינו צריכים שהוא יגיד לנו, כבר הבנו לבד-אמא נפטרה.

אבא התחיל לבכות, הוא הסתובב וניסה להסתיר מימנו את זה אבל אני ראיתי, הרופא קרא לנו להיכנס כדי לראות את אמא בפעם האחרונה, נכנסנו וראינו את אמא, לבנה כסיד, בכינו ונפרדנו מימנה בפעם אחרונה.

אבא החליט שהאיברים של אמא ימסרו לבית החולים לאנשים שזקוקים להשתלת איברים.

בבוקר יום אחרי התקיימה ההלוויה, הגענו לבית הקברות בפתח תקווה, נכנסנו בשער ועלינו אל בית העלמין, חיכינו בחוץ עד שכולם הגיעו ונכנסנו פנימה.

בית העלמין היה מחולק לשניים- צד בנים וצד בנות שני הצדדים היו צבועים באפור ולקיר היו מחוברים ספסלים לכל האורך, בצד השני באולם של הנשים היה שיש גדול שחור ועליו ישבה אלונקה כסופה אם אמא שמכוסה בשמיכה סגולה, מול האלונקה היו שתי דלתות גדולות ובצד השני של האלונקה ראינו את הצד של הגברים מביט אל אמא.

אבא דיבר ברמקול של בית העלמין ואמר הספד על אמא, אחרי אבא אח של אמא (-דוד שלי) גם דיבר, ואז קראו לי, לא הכנתי שום דבר להגיד אפילו לא תכננתי לדבר אבל באתי. דיברתי על איך אמא דאגה לנו ועל כל הטיולים שעשינו יחד…

כשחזרתי לעזרת נשים בדיוק אבא, אח של אמא ועוד שני אנשים מהעבודה של אמא לקחו את האלונקה והוציאו אותה דרך הדלת שיש ממול כהרבה אנשים מתחילים לצעוד אחריהם. אני מניחה שהם לקחו את אמא והאלונקה לקבר של אמא אבל אני לא יודעת לא הלכתי איתם שמרתי על אחים שלי בחוץ.

כשכולם חזרו נסענו הביתה, בשביל לשבת שבעה,  בשבעה ישבו הרבה אנשים: אני ואחים שלי(למרות שעם לומר את האמת הם לא הבינו את הקונצפט של הלשבת), אח של אמא-דוד שלי, ואמא של אמא-סבתא.

התיישבנו על כיסאות נמוכים בסלון, והביאו לנו אוכל, בהתחלה אכלנו רק דברים מעוגלים כמו בייגלה וביצה אבל אז אכלנו גם מרק.

היה צריך לתלות מודעות אבל, אז נידבו אותי לזה, לקחתי כמה מודעות ויצאתי מהבית. בתור התחלה תליתי על דלת הבית, ואז בכניסה לבית ובבית כנסת ובמכולת השכונתית, אחר כך חזרתי הביתה והתיישבתי באחד מהכיסאות הנמוכים שהיו בסלון.

"שלום" נכנס חבר של אמא,

"שלום" אבא ענה לו ואירגן לו כיסא כדי לשבת, הוא התקרב אל הכיסא והתיישב,

"אמא שלך הייתה אישה מדהימה" הוא אמר לי,

"תודה" עניתי לו, אבל הייתי טרודה במחשבות אז לא הקשבתי להמשך השיחה שלו עם אבא.

קמתי מהכיסא, אבא הסתכל עלי והפסיק את השיחה שלו עם האיש, "לאן את הולכת?" הוא שאל "לשירותים" עניתי לו, אבל לא באמת הלכתי לשירותים, הלכתי להתקשר לתום.   "ביפ… ביפ… שמעתי משפורפרת הטלפון ומיד לאחר מכן נשמע קול בשפופרת של הטלפון: "הלו?" התחלתי לבכות, זאת פעם ראשונה שהסכמתי לעצמי לבכות מאז שאמא נפטרה. "מה קרה? למה את בוכה?" הוא שאל אותי בטלפון "לא שמעת? אמא…" לא הצלחתי להגיד את זה, זה עוד לא נתפס לי שאמא נפטרה, איך? למה דווקא לנו?

"יובל?" תום קטע לי את חוט המחשבה "איזה אמא? שלך? היא עדיין חולה? קרה לה משהו? יובל?!"

היא… היא נפטרה, היום בבוקר"

הוא צחק " אוי, זה נוראי! " התעצבנתי, אני לא יודעת למה, כנראה בגלל שהוא צחק, אני יודעת שהוא צחק לצד השני אבל זה עדיין העליב אותי שהוא צוחק אחרי שאמרתי לו דבר כזה, ניתקתי את הטלפון, נשארתי שם עוד כמה דקות בהם תום יתקשר אלי שלושה פעמים, אבל אני לא עניתי לו, אני רק ניגבתי את הדמעות וחזרתי לסלון.

כשחזרתי לסלון הגיעו עוד כמה אנשים אבל אני לא הקשבתי למה שקרה סביבי הייתי מרוכזת בעצמי ובמחשבות של עצמי, שתי דקות אחר כך כבר נגמר הזמן חשיבה שלי ונידבו אותי ללכת לכתוב על כל המודעות אבל שתליתי מקודם את השעות תפילה בניחום אבלים. כתבתי במודעה שבכניסה לבית: שחרית: שש וחצי וערבית: תשע עשרה וחצי. כתבתי את זה גם במודעה שבכניסה לבניין ובמודעה שבבית כנסת ואז במודעה שבמכולת השכונתית. כשחזרתי הביתה הייתי גמורה! אז התיישבתי בכיסא ונחתי עד שהגיע עוד חבר של אמא: "שלום" הוא אמר

"היי"  עניתי לו, הוא התיישב מולי והתחיל לדבר, לא הקשבתי לו יותר מידי כי הייתי עייפה. אחרי כמה דקות אבא בא לדבר איתו: "מה העניינים יואב?"

"בסדר גמור" ענה לו יואב, מסתבר שיואב הוא הבוס של אמא, כי הוא התחיל לדבר עם אבא על כל מיני ענייני כספים ודברים כאלה ואחר כך הוא כתב צ'ק, כנראה הצ'ק עם המשכורת של אמא, אבל אני לא יודעת כי הייתה גמורה ונרדמתי.   כשהתעוררתי כבר היה עשר בלילה ולא הגיעו אנשים אז הלכתי לישון.

בבוקר שוב הגיעו אנשים בעיקר שכנים, קרובים רחוקים של המשפחה שלי, חברים שלנו ושל אמא מהעבודה ובעיקר אנשים שאני לא מכירה שהרגישו צורך לנחם אותנו. לא הקשבתי למה שקרה סביבי ולא כל כך דיברתי עם אנשים שהגיעו–לא היה לי כוח לזה. ישבתי עם עצמי, מדי פעם בדקתי מה עם אחים שלי וכדי שהם לא ישתעממו ירדתי איתם לסיבוב בחוץ ולקרוא לאנשים למניין אצלנו בבית.

ככה כמעט כל הימים שלי השבוע נראו, לא עשיתי יותר מידי רק דיברתי עם אנשים וקראתי לאנשים למניין. אמא נפטרה ביום ראשון אחר הצהריים אז שבת זה היה היום האחרון לשבעה כי ביום ראשון כבר יכולנו לעלות לקבר. בשבת כל מיני אנשים הביאו לנו אוכל והשבת עברה לאט, לא קרה בה יותר מידי וכולנו היינו שקטים-לא התחשק לנו לדבר.  ביום ראשון עלינו לקבר, אני לא עליתי לקבר של נשארתי שוב עם אחים שלי בחוץ.

זוכרים שאמרתי לכם שאבא רצה לתרום את האיברים של אמא כשהיא נפטרה? אז לא קברו את כולה, הוציאו לה לפני הקבורה כמה אברים שאפשר להשתיל אצל בן אדם אחר ומסתבר שכולם לאותו בן אדם, אבא ביקש לפגוש את המשפחה וככה יצא שבאותו יום נסענו לבית החולים שבו אמא הייתה מאושפזת כשהיא הייתה חולה.

נכנסנו לבית החולים ואחת האחיות הובילה אותנו למסדרון ארוך שבסופו דלת. "תכנסו בדלת שם ותתיישבו" היא אמרה לנו, הצביעה על הדלת והלכה. הלכנו במסדרון ונכנסנו בדלת.  מול הדלת היה שולחן ארוך שבצד אחד שלו היה שישה כיסאות ובצד שני ארבעה כסאות.

"זה כנראה הצד שלנו" אמרתי והצבעתי על הצד עם השישה כיסאות, התיישבנו וחיכינו… לאחר עשר דקות אמרתי שאני יוצאת לשירותים אבל לא הלכתי לשירותים יצאתי להתאוורר לא יכולתי עוד לשבת באותו כיסא, מול אותו שולחן, באותו חדר אז יצאתי וירדתי במעלית לקומת כניסה ויצאתי החוצה.

בחוץ היה מרחבים גדולים של דשא ירוק עם מדרכות שעוברות באמצע, השמיים היו כחולים עם ציפורים מצייצות בשמיים, התחלתי להסתובב במדרכות והקפתי את בית החולים עד ששמעתי קול בבכי קטן בספסל מוחבא מאחורי אחד העצים הגדולים בגינה,           התקדמתי לקול וראיתי ילדה בגילי יושבת על הספסל עם ראש בין הידיים ובוכה.

התיישבתי לידה ושאלתי אותה מה קרה, בהתחלה היא התעלמה ממני, בסופו של דבר אני מישהי שהיא לא מכירה שראתה אותה בוכה… לקח לה קצת זמן אבל אז היא ענתה לי: "אמא שלי חולה" היא אמרה לי "יש לה הרבה איברים שלא עובדים, היא כמעט מתה ואז התקשרו אלינו מהבית חולים שיש אישה שמתה ותרמו את האיברים שלה והם מתאימים לאמא שלי אז ישתילו לה אותם"

"נו, מה הבעיה?" שאלתי

"מצד אחד אני שמחה שיש לה סיכוי להירפא מצד שני עצוב לי על המשפחה השנייה, אני רוצה שיקברו את האישה נורמלי"

"אמא שלי נפטרה לפני שבועיים ואבא שלי הסכים לתרום את האיברים שלה וקברו אותה רגיל" הרגעתי אותה נשארנו שם לדבר עוד בערך עשר דקות ובסוף אפילו התברר שהאיברים שמביאים לאמא שלה הם האיברים של אמא שלי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן