בס"ד

החרם/מגיש: אלרואי ז'1

שמי יוסף ואני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לפני שנתיים כשהייתי תלמיד בכיתה ה', עשו עלי חרם. איך זה התחיל אתם שואלים? אז ככה…

בחופש הגדול לפני שעליתי לכיתה ה', עברנו דירה לישוב חדש. כשהתחילה השנה התרגשתי וכל כך רציתי להכיר כבר חברים חדשים, אז קמתי בבוקר נלהב ומאורגן לשנה שתתחיל. אמא שלי הכינה לי כריך, לקחתי את התיק שלי ויצאתי לבית הספר בהתרגשות רבה.                   

כשהגעתי לבית הספר נכנסתי לכיתה הייתי הראשון שהגיע. שחקתי קצת עד שיגיעו התלמידים ולאט לאט הם התחילו להגיע לכיתה. התחברתי פה ושם לכמה תלמידים שמם: דני, רוני וזוהר. מידי יום שיחקנו יחד בהפסקות והיינו נפגשים גם אחרי הצהריים במגרש או באחד הבתים. הרגשתי נהדר המעבר היה טוב מבחינתי.

הזמן חלף לו וכעבור מספר שבועות, רוני התחיל להתרחק ממני ולא הבנתי למה. ראיתי כמה ילדים שהם כאילו "מגניבי הכיתה" שהם: דודי, מיכאל וערן שהתחילו לגרור אחריהם כמה תלמידים והם התחילו לצחוק עלי. לא הבנתי למה והתחלתי לחשוב שזה בגלל החצ'קון שיש לי באוזן. כשיצאתי מבית הספר ערן והחבורה שלו התחילו לצחוק עלי וזה התחיל להציק לי ממש.

הגעתי הביתה ואמא שלי שאלה אותי איך עבר היום, אמרתי לה לא משהו. היא שאלה אותי למה ולא רציתי לומר לה. היא התעקשה ולא הוצאתי שום מילה. נכנסתי לחדר  והתחלתי לשחק בטלפון ופתאום קפצה לי הודעה, לא נכנסתי וזה הראה את התמונה של הניתוח שלי ששלחתי לרוני וביקשתי מימנו שישמור על זה בסוד ולא ישלח את זה לאף אחד ומסתבר שהוא שלח את זה לערן שהפיץ את התמונה הזאת לכל מקום שרק אפשר.

במקום בו גרתי, סוד זה סוד ולא הצלחתי להבין את הסיבה שרוני החליט להפיץ משהו אישי. כל כך סמכתי עליו ובאותה מידה ברגע שהבנתי מה הוא עשה התאכזבתי ונפגעתי. הרגשתי שאין לי על מי לסמוך, רק על עצמי. התקשרתי לרוני והוא לא ענה לי, מה שגרם לי להתחיל לחשוב שהוא הצטרף לחבורה שלהם ופחדתי שזה גם מה שיקרה עם דני וזוהר.

חלפו להם עוד כמה שבועות והגיע הטיול השנתי. טיול שכל כך חיכיתי לו ורציתי כבר לצאת ולשחק עם דני וזוהר וכשעלינו לאוטובוס התיישבתי ורציתי שזוהר ישב לידי, אבל הוא פשוט לא הקשיב. ניסיתי לדבר איתו והוא התעלם ממני. הוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלי. ניסיתי לדבר עם דני והוא אמר כן, אבל נראה כאילו לא באמת התחשק לו. הרגשתי בודד וקיוויתי בכל ליבי שכשנגיע למקום הדברים ישתנו לטובה.

הגענו למקום שבו אנחנו אמורים לטייל ואז באמצע הטיול ערן וכל החבורה שלו המציאו עלי שיר "יוספון באוזן יש לו חצ'קון"  וכל פעם שהייתי מתקרב אליהם הם היו שרים לי את השיר הזה. התאפקתי לא לבכות, לא רציתי שיחשבו שאני בכיין, אבל בתוך תוכי הרגשתי הרגשה נוראה ורק רציתי שיסתיים היום הזה.

הגיע הלילה, הגענו למחנה שבו אנחנו אמורים לישון ואני הייתי עייף מאוד מהטיול ומכל מה שעבר עלי נפשית, אז ארגנתי לי את המיטה עם המצעים שהבאתי מהבית, הכרית והשמיכה שלי והלכתי לישון כשאני ממש יכול לדמיין שאני כבר בבית עם ריח הכביסה של אמא שלי.

ערן הציע הצעה: "בואו נעשה ליוסף משהו" והחבורה בהתחלה אמרו לא, זה לא מכבד ואז דודי ומיכאל הצטרפו ואמרו יאללה בואו נעשה משהו מה הוא יכול כבר לעשות "לדגדג אותנו עם החצ'קון" וכולם צחקו והסכימו לזה. גם מי שלא השתתף בפועל, לא עצר את המזימה שלהם.

הגיע הבוקר קמתי מהמיטה והלכתי לומר למורה משהו וכולם פתאום התחילו לצחוק עלי. לא הבנתי למה, הלכתי להסתכל במראה ופתאום ראיתי את השיר שהם המציאו עלי, כתוב על הפרצוף שלי. הלכתי לחדר והתחלתי לבכות שאני רוצה ללכת הביתה וכולם צחקו עלי וקראו לי תינוק בכיין. יום הטיול השני הסתיים לו וסוף סוף עלינו לאוטובוס בדרך חזרה הביתה. גם בנסיעה הזו הייתי בודד, העברתי את הנסיעה בניסיון להתעלם מהמילים הפוגעות שלהם ופשוט שקעתי במחשבות כשאני מסתכל על הנוף שהשתקף מבעד לחלון האוטובוס.

נכנסתי הביתה ואמא שלי שאלה אותי איך היה בטיול, לא הגבתי, רצתי לחדרי והתחלתי לבכות. אמא שלי הבינה שמשהו לא טוב קורה. למחרת בבוקר היא הלכה לבית הספר שלי והתחילה לברר עם המורים שליוו אותנו בטיול ועם המחנך שלי שאמר לה שיש חבורה שמציקה לי וכל הטיול התעללו בי.

אמא שלי שאלה אותו למה הוא לא מתערב והוא רק אמר שהסיפור מורכב מכדי לדבר עליו כך. אמא שלי חזרה הביתה והתחילה לדבר איתי ואני לאט לאט התפשרתי והתחלתי לספר לה מה היה. סיפרתי לה שהם המציאו עלי שיר, שהם צבעו אותי בלילה ועוד דברים שלא רציתי לפרט, רק רציתי לשכוח.

בלילה התעוררתי בבהלה מחלום שחלמתי שקצת הפחיד אותי. בחלום נכנסתי לכיתה שלי וכולם התעלמו ממני. ואני נסיתי לדבר איתם ואפילו המורה המשיך את השיעור כרגיל כאילו שאני אוויר. ופתאום ערן התחיל לצחוק עלי ושר את השיר עלי ואז דודי אמר בואו נפתח קבוצת ווצאפ על יוסף ופה התעוררתי בבהלה. הבנתי שמה שקורה לי מתחיל להשפיע

עלי גם בתת מודע והחלטתי לשים לזה סוף.

התארגנתי בזריזות בבוקר והגעתי לכיתה ראשון שמתי סרטון על חרם שעשו לאיזה ילד וזה נגמר לא טוב וחיכיתי שכולם יגיעו. הפעמון צלצל ובישר על תחילת השיעור. תלמידי כיתתי והמחנך שלי נכנסו לכיתה ותפסו את מקומם ואילו אני, קמתי והפעלתי את הסרטון שהכנתי מראש.

לא הייתי צריך להוסיף הרבה, המסר שלי הועבר בצורה ברורה. ערן היה הראשון שקם להתנצל בפני שלא ידע לשמור סוד ולא תיאר לעצמו לאן הדברים יתגלגלו ואחריו קמו כל ילדי הכיתה והתנצלו, אלה שהיו שותפים פעילים ואלה שפשוט עמדו מהצד ולא עצרו את מה שקרה במהלך כל השבועות הללו ובטיול השנתי. בתוך תוכי שמחתי שהיו בי כוחות נפשיים חזקים שגרמו לי לפעול בדרך הזו ושלא נשברתי גם ברגעים שהרגשתי נורא ואני מאמין שמקרה כזה לא יחזור על עצמו.

 סלחתי להם אבל הצלקת נשארה בי בלב.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. יאיר שטבון הגב

    כתבת בכנות ובפתיחות לב. מקסים

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן